אוי א-ברוך, שוב הצרבת הזו | איור: לי-אור עצמון פרואין

זו מגיפה חדשה: "צרבת גרטה טונברג"

הביקור המטופש של גרטה במחוזותנו הסתיים בשמחה בלב, אבל בבטן ההרגשה היתה רעה • בדיוק אותה הרגשה מתעוררת מול ההפגנות האלימות שעליהן איש לא מדבר (רמז: לא בקפלן, ולא למען החטופים)

לפני שנים ייסדה חברתי שהרה בלאו את טקס יום השואה האלטרנטיבי בתל אביב. זו היתה הברקה יפה, אנטי-ממסדית במידה ומאוד מאוד יצירתית, שלפי דעתי גם תרמה תרומה חשובה לזכר השואה.

מגזין "ישראל היום": לכל הכתבות

לי היה הכבוד לקחת חלק בכמה מן הטקסים הראשונים כמשתתף וגם כמסייע בהפקה. אני זוכר את אחד מהם, בתיאטרון תמונע. 

גרטה טונברג נוחתת בשבדיה // צילום: רויטרס

זה היה טקס אדיר. בנוי וערוך לתלפיות, נושא בשורה ומאוד תיאטרלי ודרמטי. 12 דוברים עלו בזה אחר זה, בימים שאפילו ספוקן וורד עוד לא היה בעולם וטד היה בקושי שם של דוב. הם נשאו דברים קצרים, שיחקו קטעים ושרו שירים, ואז, ממש ממש בסוף, כשכולם היו באיזה שיא רגשי אמיתי וסוחט, קם פתאום מן הקהל בחור, ספק אקטיביסט ספק תמהוני וצעק: "ומה עם שואת העופות?! אף אחד לא מזכיר את שואת העופות!". כולם כמובן נדו וצחקו וחלקם צחקו רק חצי צחוק כזה, שהרי על העניין עצמו לא ראוי לצחוק, הן זה היה במרכז תל אביב הליברלית וההומנית, אבל ההקשר והמקום והכל הוציאו כמובן את כולם מדעתם ומכולם פרצה, בלי מילים, שאלת השאלות: מאיפה הוא בא לנו זה, עכשיו?

לא חבל על הגזים?

ה"מאיפה?" הוא מוסד שאני מאוד מאוד מתחבר אליו. כאלה הם החיים האלה. כשהולכים ללוויה של מישהו קרוב, אף אחד לא מתחייב שבאותו הזמן בדיוק לא תהיה לנו גם צרבת, שלצד האבל תידחף ותסב לנו עוד סבל. כשמתמודדים עם מחלה כלשהי, סביר להניח שפתאום יתקלקל גם המזגן; וכשכולם בבית רבים על דבר אחד, יימצא לפעמים הנודניק שבדיוק עכשיו ייזכר להעלות את הסוגיה הרת הגורל של למה פותחים קולה בשעה שכבר יש בקבוק אחד פתוח. לא חבל על הגזים?

רק היא היתה חסרה לנו. גרטה לאחר עצירת המשט, צילום: דובר צה"ל

לפני כמה חודשים שהיתי בבית מלון כחלק מקבוצה ענקית בתוכנית נופש. תוך כדי זה, באחת השבתות, החל לרדת לפתע גשם פתאומי שאיים להחריב את כל קונסטרוקציות המזנון שהוקמו בעמל. ראיתי את המנהל במקום רץ ומפקח על עשרות פועלים שפינו את המתחם ואת הסועדים.

יש רבים שמזדהים עם המסרים של גרטה, אבל גם הם זועמים על הבחירה שלה בצד הרוצח והאונס. אולי בעזה ממעטים להשתמש בחומרים בלתי מתכלים (חוץ ממטעני צינור ואזיקונים לכפיתת חטופים)

בזמן שכולם צועקים ומתפנים בפאניקה, השגחתי פתאום, אני מבטיח, באורח אחד שניגש אל ישראל המנהל ושואל אותו מה עם המגבות שביקש להחליף. סבתא שלי היתה קוראת לזה ביידיש באחד הביטויים הזכירים אצלנו במשפחה, למרות שהוא ארוך וקשה להגייה - "וי צוויי בין איך אדריטער", שזה אומר: אם יש פה שניים, אהיה אני השלישי. כזה שכשהוא מופיע כולם מסיבים אליו פתאום מבט שאומר: מאיפה צצת עכשיו? וכי רק אתה היית חסר?

גרטה טונברג - ממחאת אקלים להובלת משט - איך היא פרצה לחיינו? | אורי סתו

ההבלחה של גרטה טונברג הניג'ס מול חופי ישראל השבוע היתה בהחלט שייכת לז'אנר הזה. רק זה מה שהיה חסר עכשיו. כן? נכון שזו היתה גם מתנה נפלאה. מה שקרה ברשת מהרגע שהתגלו תמונותיה עם הכריך וישובה במטוס – היה גן עדן. תגובה קומית מתגלגלת ברשת היא דבר עצום וגדול. גם אמנותית ויצירתית, אבל גם כחלק אורגני מהשיח.

טרנד של ממים ברשת מלמד על הלוך הרוחות וגם מייצר את הלוך הרוחות – פי אלף יותר מ-50 טורים מלומדים, הרצאות ומסיבות עיתונאים. ומה שקרה כאן בשעות שלאחר מעצרה וגירושה של הגברת היה שיר בלב. הרי אין באמת דרך להתמודד עם תופעה כזו. הן יש רבים מאוד שמזדהים לגמרי עם חלק ממסריה של טונברג, אבל גם הם זועמים על הבחירה שלה בצד הרוצח והאונס. כנראה זה קשור לנורמות איכות הסביבה והמיחזור הגבוהות בעזה ולמיעוט השימוש של תושביה בחומרים בלתי מתכלים, אם לא מביאים בחשבון מטעני צינור ואזיקונים לכפיתת חטופים.

אבל הרגש העיקרי מול ההופעה המגוחכת והבלתי צפויה הזו היה - הצרבת. ההיא. צרבת ה"מאיפה". מאיפה הגיעה זאתי, עכשיו? למי יש כוח לזה עכשיו, בתוך כל הבלאגן?

מעלים באוב

אני מרגיש כך בימים האחרונים ולמעשה כבר הרבה זמן, מול ההפגנות האלימות שמתקיימות ביהוד, ובעבר גם במקומות נוספים, סביב מתחמי בנייה על ידי קיצונים מירושלים, בטענה שבמקום יש קברים עתיקים. ההתרחשויות האלה מוכרות לעין הישראלית וחוזרות על עצמן.

לפני הכל צריך להזדעזע מתמונות המגיעות מהמקום, ובהן התקפה של ממש על בית פרטי של מנכ"ל החברה הקבלנית שמקימה את הפרויקט וגרימת נזקים, כשלמרבה הצער אין שום פעילות אכיפה ביד חזקה נגד הפורעים. אבל עוד הרבה לפני זה, צריך לדבר על הצרבת. הטרדה הבלתי פוסקת של גורמים קיצוניים סביב נושא הקברים מבוססת על עניין הלכתי שולי וזניח, שבגלל שהוא קונפליקט מאוד ותיק וכבר מקובע בספר הקונפליקטים הישראלי - נוטים להתייחס אליו כאילו הוא גופי תורה וכאילו הוא עמדה שבקונסנזוס הדתי חרדי שיש לכבד. בפועל, זהו דגל, שבלי להיכנס לשאלה עד כמה הוא חשוב ועקרוני, הורם בידי יחידים, משוגעים לדבר, שהפכו את הנושא לעניין שלשמו הם חיים, וכבר יש ארגונים ומוסדות ותקציבים לפעילות וניירת והנהלת חשבונות.

אלימות בהפגנת חרדים במתחם פינוי-בינוי ביהוד // צילום: שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

העניין עקרוני, אך זניח במדרג העקרונות, הוא שנוי במחלוקת והוא בעיקר פתיר כמעט תמיד די בקלות. איך הוא הפך למשהו שהנשמה תלויה בו? ראיתי השבוע שיש מי שמאשים את המפגינים בכך שהם מקבלים שכר. חס וחלילה. איני מאשים אותם בדבר כזה עד שאין בידי הוכחות, ואני גם לא עוסק בעניין.

רק על הצרבת באתי לדבר. אפילו ברמת פנייה אל המפגינים ושאלה: וואלה? באמת זה מה שחשוב עכשיו? לא נמאס מהטירוף הזה? באמת שהעניין הזה לא מספיק חשוב כדי להטריד את המדינה והמשטרה ולהפר את שלומם ושלוותם של אלפי אזרחים. האנשים שעוסקים במחאה הזו הם לא מספיק חשובים ולא מספיק מהווים חלק מן החברה כדי שניאלץ להפנות אליהם משאבי טיפול ותשומת לב, והעניין כולו הוא צרבת אחת גדולה.

ועוד דבר חשוב: זהו אינו קונצנזוס חרדי. הקבוצות הקיצוניות החלו לעסוק בנושא הזה, לצד עוד נושאי שוליים שאינם נוגעים לליבת העניין היהודי במדינה, כמו ניתוחי מתים למשל – כבר לפני עשרות שנים ומאז התקבע העניין והפך לסמל דתי, בשעה שהוא לא על סדר היום של כמעט שום קבוצה חרדית מרכזית. הללו עסוקות בימים האלה, כזכור, בדברים הרבה יותר עקרוניים.

והאמת היא שעל הממסד החרדי לנהוג במפגינים האלה בהשראת הטיפול באורחת משבדיה, להבדיל. להגיד תודה ושלום ולהעיף, כי למי יש כוח ושזמן ופנאי עכשיו לנודניקים שאין פיהם וליבם שווים. אפשר גם לצרף סנדוויץ' פסטרמה ואפילו להוסיף פרוסת קוגל ירושלמי ומלפפון חמוץ. וטאמס, כמובן. בשביל הצרבת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו