בבחירות הכלליות שנערכו בבריטניה ב־4 ביולי 2024 ספגה המפלגה השמרנית את המפלה הגדולה ביותר בתולדותיה. אחרי 14 שנים בשלטון היא הוכתה שוק על ירך ואיבדה שני שלישים מהמושבים שהיו ברשותה. לא פחות מ־251 חברי פרלמנט מטעם השמרנים נאלצו לחפש תעסוקה חדשה. רובם ככולם חזרו למקצועותיהם הקודמים, שבו למשרדי עורכי דין, הצטרפו למכוני מחקר או פתחו קריירות צפויות בתחום השתדלנות או הפרשנות הפוליטית. רובם - חוץ מג'ק לופרסטי.
לעומת עמיתיו לשעבר לספסלי ווסטמינסטר, שלובשים בכל בוקר חליפות ועניבה, לופרסטי עולה על מדים - ואלה לא מדים בריטיים. חודשים אחדים אחרי שנפלט מהפרלמנט הוא החליט להצטרף לשורות צבא אוקראינה. החליט ועשה.
"כולנו בסירה אחת - חירות או עבדות", מסביר לופרסטי (56) את המניע לצעד הבלתי שגרתי בשיחה בלעדית עם "ישראל שישבת", ומשתמש בשפה ובמונחים שמוכרים לנו גם ממחוזותינו. "כיום הצבא האוקראיני לא מגן רק על ריבונותו שלו - הוא קו ההגנה הקדמי המבטיח את ביטחונה של אירופה. מה שמתרחש כאן מעצב את עתידו של העולם החופשי. אוקראינה עומדת איתן. אוקראינה עומדת על שלה, וביחד ננצח".
מתברר שמי ששירת בפרלמנט במשך 14 שנים, ולפני כן שירת שנים בצבא הבריטי, לא התלבט הרבה לפני ששם את פעמיו בספטמבר 2024 למזרח אירופה הלוחמת, למקומות שראה קודם לכן רק דרך עיניים של פוליטיקאי אורח. "הגעתי לאוקראינה לראשונה ביום השנה הראשון למלחמה, כחלק ממשלחת פרלמנטרית", נזכר לופרסטי. "ברור שהייתי מודע להשפעה האסטרטגית של הפלישה הרוסית ולהשלכותיה - לא רק על אוקראינה, אלא על יתר העולם המערבי, ובעצם על העולם החופשי כולו. חזרתי אז לפרלמנט והתחלתי לעסוק הרבה יותר בענייני אוקראינה.
"במחוז הבחירה שלי ממוקם מרכז הרכש של משרד ההגנה שמספק ציוד לכל הצבא הבריטי, שהחל לעסוק גם בשליחת ציוד לאוקראינה - ונהייתי מעורב גם בזה. מעבר להבנה האסטרטגית שזה די שחור ולבן, טוב מול רע, הושפעתי עמוקות מהאומץ ומהחוסן של העם האוקראיני. זה מדהים מה שהם עשו. בתוך שנייה או שתיים מהרגע שהפסדתי בבחירות אמרתי לעצמי: אגיש מועמדות ואצטרף לצבא האוקראיני, ואעשה כל שביכולתי כדי לעזור".
משובץ למשימות מודיעין
לופרסטי, גרוש פעמיים ואב לארבעה, שבעבר התמודד עם סרטן המעיים, לא היה הזר הראשון שחש חובה לסייע לאוקראינה המתגוננת. למעשה, לגיון הזרים של צבא אוקראינה, הידוע רשמית בשם "הגדוד הבינלאומי להגנת אוקראינה", הוקם כבר ב־27 בפברואר 2022 - שלושה ימים בלבד אחרי תחילת הפלישה הרוסית המלאה למדינה. הנשיא האוקראיני, וולודימיר זלנסקי, הכריז אז כי כל אזרח זר המבקש להגן על אוקראינה יוכל להצטרף למסגרת צבאית מסודרת כחלק מהכוחות המזוינים, ורבים מאוד נענו לקריאה.
המהלך עורר הד בינלאומי מיידי. בתוך ימים דווח על אלפי פניות משורה מגוונת של ארצות - החל מארה"ב, בריטניה וקנדה, דרך הרפובליקות לשעבר של בריה"מ דוגמת גאורגיה ולטביה ועד מקומות רחוקים באמריקה הלטינית ובאוסטרליה. הערכות מוקדמות דיברו על עשרות אלפי מתעניינים, אך מספר המשרתים בפועל היה נמוך בהרבה. לפי הערכות שונות, לאורך המלחמה שירתו במסגרת הלגיון כמה אלפי לוחמים זרים בסך הכל, ובכל רגע נתון פעלו כמה מאות עד אלפים בודדים. המספרים המדויקים לא מתפרסמים, מטעמי ביטחון.
הלגיון כפוף רשמית לפיקוד היבשה של צבא אוקראינה ופועל כיחידה משולבת במסגרת הכוחות הסדירים. בניגוד לדימוי הרומנטי של לוחמי חופש אימפולסיביים, תהליך הקבלה הפך עם הזמן מסודר ומוקפד יותר: סינון ביטחוני, בדיקת רקע צבאי וחתימה על חוזה שירות. אוקראינה ביקשה להימנע מחדירת הרפתקנים חסרי ניסיון או בעלי עבר פלילי, וכן מחשיפה לחדירה מודיעינית של רוסיה. תהליך ההגשה אכן קל ופשוט, אבל זה לא אומר שכל אחד מתקבל, מאשר לופרסטי. נכנסים לאינטרנט, ממלאים את הפרטים ואחר כך, בדרך כלל בתוך שבוע או שבועיים - אם המועמד נראה ראוי - מוזמנים לראיון אחד או שניים בפולין או במקום אחר שקרוב לגבול אוקראינה.
במקרה של לופרסטי זה עבד קצת אחרת. הוא קיבל כמה הצעות לתפקידי לוחמה והדרכה, אך עוד לפני שהספיק להשיב עליהן קיבל טלפון מהנספח הצבאי בשגרירות האוקראינית בלונדון, שעימו היה מיודד. "מה אתה עושה?" שאל הנספח המופתע, "אתה באמת עומד להתנדב לצבא שלנו? אמנם אמרת לנו שזאת כוונתך, אבל לא חשבנו שתעשה זאת". הנספח ידע שידידו אינו סתם פרלמנטר משועמם בדימוס, ושהרקע הצבאי שלו לא מסתכם רק בדיונים פרלמנטריים על תקציב הצבא. לופרסטי הגיע לבית הנבחרים אחרי שירות צבאי שכלל פרק קרבי באפגניסטן (שלמענו ויתר על מסלול לקצונה), ובשלוש השנים הראשונות בווסטמינסטר אף המשיך לשמש חייל מילואים.
"מעבר להבנה אסטרטגית שמדובר במאבק של טוב מול רע, הושפעתי עמוקות מהאומץ ומהחוסן של העם האוקראיני. זה מדהים מה שהם עשו. בתוך שנייה מההפסד שלי בבחירות אמרתי לעצמי: אגיש מועמדות ואצטרף לצבא שלהם, אעשה כל מה שביכולתי כדי לעזור"
האוקראינים החליטו לנצל את הרקע הייחודי של המתנדב המפתיע. לופרסטי הסכים, אך בתנאי אחד - שיהיה חייל לכל דבר ועניין, בלי הנחות - והוא שובץ למודיעין הצבאי של אוקראינה. מבחינה צבאית גם התרומה של זרים נוספים למאמץ האוקראיני לא נמדדת במספרים אלא באיכות. רבים מהמתנדבים הגיעו עם ניסיון קרבי קודם - יוצאי צבאות נאט"ו, לוחמי חי"ר, צלפים, חובשים קרביים ומומחי חבלה. חלקם התנסו בעבר במלחמות. הידע שהביאו עימם תרם במיוחד בתחומי הלוחמה הזעירה, אימון יחידות, הפעלת אמצעי לחימה מערביים והטמעת נהלים מבצעיים.
מעבר להיבט המעשי, לתרומתם של זרים נוסף גם נופך סמלי ותודעתי משמעותי. בזכותם האוקראינים לא חשו שנשארו לבד. עצם קיומם של המתנדבים הזרים שירת את קייב בהצגת המלחמה כמאבק בין העולם החופשי לבין תוקפנות רוסית. נוכחות מתנדבים ממדינות רבות חיזקה את הנרטיב של סולידריות בינלאומית. מנגד, מוסקבה הציגה את הלוחמים הזרים כ"שכירי חרב" וניסתה לערער את הלגיטימיות שלהם.
לופרסטי יכול רק לגחך כשהוא שומע את הטענות הרוסיות. הוא לבטח לא הרפתקן, ולא זקוק למשכורת צבאית. גם ממרום מעמדו הוא לא מפסיק להתפעל הן מהמורל של האוקראינים והן מהמניעים הטהורים של חבריו הזרים לנשק. "כשביקרתי באוקראינה כחבר פרלמנט, איש לא יכול היה לשער שהמלחמה תיכנס לשנתה החמישית, ולמרות זאת כולם כאן עזי נפש ומלאי חוסן. הם רוצים לשמר את החירות ואת העצמאות של המדינה ונכונים להילחם כמה שיידרש".
נתקע לפעמים במכולת
בשנתו הראשונה במודיעין הצבאי של אוקראינה לופרסטי טיפל בתחומים מגוונים. בעיקר עסק בתיאום עם צבאות זרים שמסייעים לאוקראינה, בבניית סביבה נאותה לוותיקי מלחמה וכמובן ברכש, תחום שמוכר לו היטב מהצד השני. לצד אלה, נשלח למשימות חסויות בחזית - "למזרח", כפי שנוהגים לכנות זאת בצבא האוקראיני.
"במהלך השנה האחרונה אכן יצאתי שלוש או ארבע פעמים לקווי הלחימה", מודה לופרסטי. "עזרתי לסקר את הלחימה שלנו באזור זפוריז'יה ובסביבת דנייפרו, אבל החשיפה התקשורתית היתה רק מרכיב משני שם. השתתפנו במבצעי כטב"מים ופעלנו נגד כטב"מים של האויב. האופי ותנאי הלחימה השתנו מאוד במהלך ארבע שנות המלחמה. החורף הנוכחי היה הקשה ביותר בעשרות השנים האחרונות, עם טמפרטורות של מינוס 18 מעלות במשך שבועות. אתם יכולים לתאר עד כמה זה קשה, במיוחד תחת אש וסכנה, אבל המוטיבציה של כל מי שהיה מסביבי נשארה עילאית".
הדברים שחווית תאמו את הציפיות המוקדמות שלך?
"באמת לא היו הפתעות, משום שזאת המלחמה הראשונה בהיסטוריה שתיחשב למלחמת קוד פתוח. כל מה שקורה מועבר ישירות לרשתות החברתיות. מה עוד השתנה לעומת העבר? לעולם יהיה צורך בתותחנים, בשריון ובחיל רגלים, אבל כעת זה משולב במלחמה אלקטרונית, בהגמוניה של כטב"מים ובהרבה תעמולה".
היתה לך דרך להעריך את המורל בעברו השני של קו החזית, בקרב חיילי צבא רוסיה?
"הערכה נאותה של זה שמורה לדרגים הגבוהים, אבל אני יכול לומר ששירות בצבא הרוסי בימים אלה משול לגיהינום. כל חייל שם יודע שלמפקדים שלו לא אכפת אם הוא ימות או יחיה. ללא שמץ של חרטה, בכל יום הם זורקים מאות ואלפים של אנשים אל קו החזית, פשוטו כמשמעו. הם פועלים על פי דוקטרינות מיושנות, וכל מה שיש להם זה רק מספרים".
איך החיילים האוקראינים רואים אותך? האם בעיניהם אתה מעין עוף מוזר?
"אני חושב שבהתחלה היתה מידה גדולה של הפתעה, ואחר כך של הנאה. בכל זאת, לאנשים דרוש זמן כדי לעבד את העובדה שרק לפני 18 חודשים הייתי חבר הפרלמנט הבריטי. אחרי ההפתעה והשעשוע באים הכבוד והרעות. מתייחסים אלי בצורה מדהימה, נותנים את הכל, עד כדי כך שאני מרגיש שאני לא רשאי לאכזב בשום צורה", הוא צוחק.
באיזו דרך אתה מתקשר איתם? מן הסתם, האנגלית לא נפוצה בצבא האוקראיני.
"על אף הדעות הקדומות, אנגלית דווקא שגורה בפי רבים, במיוחד בבירה קייב. ברור לגמרי שמפקדיי במודיעין הצבאי ידעו אנגלית, וגם כשיצאתי ל'מזרח' שותפיי למשימה שלטו באנגלית, לצד השפה האוקראינית. אם הולכים למכולת, לפעמים באמת אפשר להיתקע לזמן מה, אלא שאז תמיד מגיע מישהו דו־לשוני ועוזר. עד כה עניין השפה כלל לא היה בעיה".
"אין תהילה ללא מאבק"
לפני כחודש וחצי עבר לופרסטי מהמודיעין הצבאי למקום שירותו החדש ביחידת "אזוב", שבה האנגלית נפוצה הרבה פחות. "זה יעזור לי ללמוד אוקראינית בקצב מהיר יותר", הוא אומר בחיוך. שמה של היחידה יצא למרחוק, אם כי המוניטין שלה אינם חד־משמעיים.
"בשנה האחרונה יצאתי כמה פעמים לקווי הלחימה, עזרתי לסקר את המצב בזפוריז'יה ובדנייפרו. השתתפנו במבצעי כטב"מים ועשינו פעולות נגד כטב"מי האויב. החורף הזה היה הקשה ביותר בעשרות השנים האחרונות, עם מינוס 18 מעלות. תדמיין כמה זה קשה, במיוחד תחת אש וסכנה"
"אני גאה לפתוח פרק חדש של שירותי ב'אזוב', חטיבת הכוחות המיוחדים מס' 12 של המשמר הלאומי של אוקראינה - יחידה שהפכה לסמל של חוסן ושל דבקות חסרת פשרות בעקרונות", הוא מספר. "הזכות לשרת בשני הכוחות שאני רואה בהם מהמעולים ביותר שבמסגרות הצבאיות של אוקראינה היא מהכיבודים הגדולים שלהם זכיתי בחיי.
"'אזוב' נולדה ב־2014 בתגובה לתוקפנות הרוסית, כקבוצת מתנדבים חסרי ניסיון צבאי קודם, שפעלו מתוך אמונה ולא מתוך חובה. עם הזמן היא התפתחה ליחידה המגלמת דגם של לוחמה מודרנית: חדשנות, רפואה קרבית מתקדמת, אימונים בלתי פוסקים והתמקדות ברורה בלוחם היחיד, במוטיבציה ובמוכנות שלו, כגורם מכריע בשדה הקרב".
בין החיילים הראשונים של "אזוב" היו גם כאלה בעלי דעות קיצוניות ואנטישמיות, אם כי היחידה עשתה מאמץ להתנער מהם. בחודשים הכואבים של אביב 2022 שמה של "אזוב" עלה לכותרות כאשר היחידה, נגד כל הסיכויים, החזיקה את ההגנה על העיר הנצורה מריופול מול כוחות רוסיים עודפים בהרבה, עד שקיבלה אישור להיכנע.
עם פתיחת הפלישה הרוסית, בפברואר 2022, התבצרו לוחמי "אזוב", לצד נחתים ויחידות נוספות של הצבא האוקראיני, במתחם התעשייתי העצום של מפעלי "אזובסטאל". המתחם, שמחזיק רשת מסועפת של מנהרות ומקלטים תת־קרקעיים, הפך למעוז האחרון של ההתנגדות בעיר אחרי שבועות של הפצצות כבדות ולחימה אורבנית אינטנסיבית שלא ריחמה על איש. במשך חודשים הצליחו הכוחות האוקראיניים להחזיק מעמד בתנאים קשים במיוחד של מחסור במים, במזון ובתחמושת, תוך שהם מדווחים לעולם על המצב ההומניטרי הקשה ועל ההרס הנרחב במריופול.
העמידה הממושכת של "אזוב" ושל כוחות נוספים עיכבה את השלמת ההשתלטות הרוסית על העיר והפכה לסמל של התנגדות באוקראינה. מנגד, רוסיה הדגישה שוב ושוב את עברה השנוי במחלוקת של היחידה כדי להצדיק את המערכה ואת האכזריות שלה. בסופו של דבר, במאי 2022 יצאו הלוחמים הנותרים מהמפעל ונפלו בשבי, אך הקרב על מריופול כבר נחרת כאחד הסמלים הבולטים של המלחמה.
מוסקבה הציגה את השבויים בתקשורת הממלכתית כ"נאצים" ודרשה להעמיד אותם לדין באשמות טרור ופשעי מלחמה. חלק מהשבויים הוחזקו במתקני כליאה בשטחים שבשליטת רוסיה בתנאים קשים במיוחד. במקביל, האוקראינים יצאו מגדרם כדי לחלץ את אנשיהם. אחרי משא ומתן ממושך התנהלו חילופי שבויים בין הצדדים, שבמסגרתם שוחררו בהדרגה חלק מלוחמי "אזוב". היחס אליהם הפך לסוגיה פוליטית וסמלית מרכזית, הן בנרטיב האוקראיני והן בנרטיב הרוסי, סביב המלחמה שעודנה מתנהלת במזרח אוקראינה. מאז נפילת מריופול הוקמה החטיבה שוב, והיא עדיין נסמכת רק על מי שמתנדב לשרת בה, ורק בתנאי שעבר את כל המבחנים. בתמורה זוכים החיילים של "אזוב" בתנאי הכשרה ושירות טובים משל יחידות רגילות.
לופרסטי לא מסתיר את התלהבותו, כאילו היה גולנצ'יק מורעל: "הגבורה של 'אזוב' בהגנה על העיר, גם בתנאים בלתי אפשריים, המחישה לעולם כולו מה מייצגת החטיבה הזאת. 'אזוב' היא עיקרון: משמעת, אחוות לוחמים. להיות לוחם 'אזוב' פירושו להיות ראשון בין שווים. בליבה ניצבת אמת פשוטה: אין תהילה ללא מאבק. המשימה מעל לכל".
באיזו מידה הצבא האוקראיני השתנה בשנה האחרונה?
"האמת היא שבמהלך השנה הזאת לא היו הרבה שינויים, אבל מתוך קריאת אמצעי התקשורת הבינלאומיים אני יכול להסיק כמה הדברים השתנו לעומת ההתחלה. כמו כן, אני פוגש בריטים שמשרתים בצבא האוקראיני כמוני, נשים וגברים. לפעמים אנחנו נפגשים בקייב, אם היציאות הביתה נופלות על אותם ימים. הם מעידים שעכשיו הכל מאוד מאורגן ומסודר בהשוואה לראשית המלחמה, שאותה לא יצא לי לחוות".
"בהתחלה לאוקראינים היתה מידה גדולה של הפתעה לראות אותי, ואחר כך הנאה. בכל זאת, רק לפני 18 חודשים הייתי חבר הפרלמנט הבריטי. אחרי ההפתעה והשעשוע באים הכבוד והרעות. מתייחסים אלי בצורה מדהימה, נותנים הכל, עד כדי כך שאני מרגיש שאני לא רשאי לאכזב"
איך מגיבים האזרחים האוקראינים כשהם רואים אותך, זר, במדי הצבא שלהם?
"הם אסירי תודה בצורה יוצאת דופן. לאחרונה חזרתי לעיר ונסעתי הביתה ברכבת תחתית, כולי עייף, עם תיק גדול עלי. אישה אחת, ממש לא צעירה, ראתה אותי וכל כך התעקשה לפנות לי מקום ישיבה. אמרתי לה 'לא צריך, תודה', אבל היא התעקשה והתעקשה שוב. אישה אחרת זיהתה על הזרוע שלי פאץ' עם דגלי אוקראינה ובריטניה וכמעט פרצה בבכי.
"ככה מתייחסים אלי. כאשר רק הגעתי הנה וגרתי זמן מה אצל ידיד, נהגתי לקנות מצרכים במכולת סמוכה, עד שכבר הכירו אותי שם. באתי אליה שוב אחרי חודשיים או שלושה, לבוש במדים, וכולם חיבקו אותי בדמעות תודה. הם ממש מעריכים את העזרה של המתנדבים הזרים".
היתה חוויה מסוימת ששינתה אותך במהלך השהות שלך באוקראינה?
"לא בדיוק שינתה אותי, אבל היה רגע שלא אשכח שריגש אותי יותר מכל דבר אחר. בוקר אחד שתיתי קפה בחברת אישה צעירה נחמדה שמשרתת כמפקדת פלוגה בהגנה האזרחית, והיא סיפרה שבדירה שלה היא מחזיקה נשק אוטומטי. 'למה את מחזיקה נשק אוטומטי?' שאלתי בפליאה, הרי היא לא לוחמת. אמנם היא עברה הכשרה צבאית, אבל זאת היתה הכשרה מהירה מהסוג שהעבירו כאן כמעט כל אחד בימים הראשונים והמבלבלים של המלחמה. היא השיבה לי: 'אני דור שישי לאנשי קייב, ואני לא זזה מפה לשום מקום'. כלומר, היא מוכנה לכל איום ולא עוזבת".
תמיכה לא בשחור־לבן
אם החיבור של ג'ק לופרסטי לאוקראינה ולמלחמת החירות שלה חדש יחסית, הרי את הקשר שלו לישראל הוא ביטא בכל הזדמנות מהרגע שבו נבחר לפרלמנט הבריטי. עם הזמן הגיע לתפקיד סגן יו"ר המפלגה השמרנית ונמנה עם חברי "הידידים השמרנים של ישראל" - קבוצת הידידות עם המדינה היהודית שפעילה מאוד בקרב מפלגתו. "אני אוהב את ישראל", מצהיר לופרסטי, והאמירה שלו נתמכת בעשרות מהלכים אוהדים שהוביל בהיותו פוליטיקאי.
לפני כשלוש שנים הוא התייצב יחד עם שגרירת ישראל בלונדון לטקס הפתיחה של מרכז מחקר ופיתוח של חברת אלביט בבריסטול. האירוע סימל את שיתוף הפעולה בין חברות טכנולוגיה בריטיות לבין תעשיית הביטחון הישראלית, ועורר בממלכה המאוחדת גל של תגובות עוינות מצד גורמי שמאל וגופים אסלאמיסטיים שונים.
למרות ההכפשות, לופרסטי לא התקפל. הוא המשיך להצביע בעקביות בעד איסור על גופי ציבור בבריטניה לתמוך בחרם נגד ישראל (BDS), וכן הגדיר את זכותה של ישראל להגן על עצמה כעיקרון יסוד במדיניות הבריטית ובעמידתה מול אתגרי הטרור.
"אסור להניח שהחירות תימשך לעד בלי שנצטרך לנקוף אצבע. לחשוב שנחיה סתם כך בבועת גן עדן בעולם שבו פועלים איראן ופוטין, זו משאלת לב תמימה ומסוכנת שנפוצה בעולם המערבי"
כשהוא נשאל אם היה מוכן להתנדב באופן דומה גם לצה"ל, אילו ישראל היתה נתונה באיום קיומי מיידי, לופרסטי משיב שבעיקרון הוא מוכן לעשות כל דבר כדי להגן על ערכי החירות בכל מקום, על אחת כמה וכמה בישראל. "אבל אם נהיה מעשיים, אני חושב שזאת ככל הנראה המלחמה האחרונה שלי, בגלל הגיל", הוא מוסיף באנחה. "אמנם לעולם אל תאמר 'לעולם', אבל אני כבר לא הכי צעיר. לפני כמה חודשים חגגתי יום הולדת ושקעתי במחשבה איך רק לפני רגע הייתי בן 40. אך האמת היא שבגיל 56 הדברים קלים פחות. יש לי הרבה חברים בישראל, ואם יהיה צורך ואעמוד בפני בחירה בין לעשות לבין לא לעשות - אבחר בלעשות".
איך אתה מסביר את הפער בין התמיכה והסימפטתיה שמפגין המערב ביחס לאוקראינה, לבין האדישות, ולעיתים קרובות העוינות, שחלקים במערב מפנים כלפי ישראל?
"אתה למעשה רומז בשאלתך לסתירה שבין תמיכה מאסיבית שהמערב מעניק לאוקראינה לבין תמיכה מועטה, באופן יחסי, בישראל. אלא שגם תמיכה מאסיבית באוקראינה לא ממש קיימת, ובוודאי הדברים - אם משווים את מידת התמיכה - אינם שחור ולבן. בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, ביקר לאחרונה את אירופה על חוסר היכולת להגיש סיוע מספיק לאוקראינה, ואני מסכים איתו. גם ארה"ב לא עושה די כדי לעזור לאוקראינה. על כן אני לא רואה את המצב בצורה בינארית, כאילו לאוקראינה עוזרים ולישראל לא.
"ואם אתה חושב על ההתקפות על אזרחי אוקראינה מדי לילה, על הפגיעה הברברית והמכוונת בתשתיות החיוניות שלה, על רצח אזרחיה ועל פשעי מלחמה שמבצעים נגדם, אין ברירה אלא להכיר בכך שכמעט לא מזכירים את כל זה. אתה יודע, יש קרוב ל־8,000 שבויים אוקראינים שמוחזקים בידי רוסיה ועוברים עינויי תופת. מענים אותם, דוקרים אותם, רוצחים אותם, ואף על פי כן כמעט לא מדברים עליהם במערב, כפי שהמעיטו לדבר על החטופים הישראלים שהיו בידי חמאס".
המסקנה שלך היא שאוקראינה זקוקה יותר לסיוע ולסימפטיה חיצוניים, ולכן המערב מתגייס לטובתה בחפץ לב גדול יותר מאשר לטובת ישראל?
"ישראל זוכה להרבה מאוד סיוע אמריקני, ואילו אוקראינה, למרבה הצער, לא מקבלת מארה"ב תמיכה כזו, במיוחד עכשיו. אבל לא - אני לא סבור שישראל זקוקה פחות לתמיכת המערב. אם לומר את האמת, בכלל לא חשבתי על הדברים במושגים כאלה. אני באמת מאמין שההגנה על בריטניה מתחילה באוקראינה, ואפילו דיברתי על כך בנאום שהפך, בלי שידעתי זאת מראש, לנאום האחרון שלי כחבר פרלמנט. וגם כאן יש קשר לישראל. תראה את התבנית של ההיסטוריה.
"הנשיא אובמה הפגין חולשה, ולא אכף את הקווים האדומים שהציב ביחס לשימוש בנשק הכימי על ידי בשאר אסד בסוריה. אחר כך באה הפלישה הרוסית לגאורגיה, שנותרה ללא מענה מצד המערב. אחריה באו הנסיגות המשפילות מאפגניסטן והכיבוש הרוסי של חצי האי קרים - שוב ללא מענה מערבי. כל אלה היו לסימפטומים של חולשה, והחולשה כידוע מעודדת רודנים.
"כפי שדונלד רמספלד, שר ההגנה לשעבר של ארה"ב, אבחן פעם, חולשה - או חולשה נתפסת - מניעה את הרודנים לפעול. ראיתי איך אוקראינה נותרה לעמוד לבדה, ולמרות זאת החליטה להגן על עצמה כדי להישאר ריבונית וחופשית, יהיה מה שיהיה, וידעתי שאני חייב לעזור".
"פוטין לא היה מעז"
אילו לקחים העולם החופשי צריך ללמוד מהמלחמות שמתנהלות כעת באירופה ובמזרח התיכון?
"שהחירות לא ניתנת בחינם. החירות היא לא מצב טבעי של העניינים בעולם, ואסור להניח שהיא תימשך לעד בלי שנצטרך לנקוף אצבע. אנחנו חייבים להגן על החירות, לשמר ולהעביר אותה לדור הבא. לחשוב שנוכל סתם כך לחיות בבועת גן עדן נחמדה בעולם שבו פועלים משטרים רעים כמו המשטר האיראני ואנשים רעים כמו פוטין, זו משאלת לב תמימה ומסוכנת שנפוצה ברחבי העולם המערבי.
"אם יש לי לקח אחד, הרי הוא הרתעה - והרתעה פירושה מוכנות. אנשים חכמים קבעו עוד לפני אלפי שנים את הכלל 'אם רצונך בשלום, היכון למלחמה'. אירופה במשך שנים לא טרחה להשקיע מספיק כסף בהגנה. היא הסתמכה על ארה"ב, אף על פי שנשיאים אמריקנים שונים אמרו לה שוב ושוב, במשך עשרות שנים, שעליה להיות אחראית להגנתה שלה.
"אני חושב ששלושה רבעים מתקציב נאט"ו ממומנים על ידי ארה"ב. אם כל הדברים שהזכרנו (עצימת העין על ידי אובמה, ההתעלמות מפלישה לגאורגיה, הבריחה מאפגניסטן והשתיקה לנוכח כיבוש חצי האי קרים) לא היו קורים, ואם העולם המערבי היה קובע שאלה דברים שלא יתקבלו והיה מוכן לעשות את כל הנחוץ כדי להגן על החירות - אני לא מאמין שפוטין היה מעז לבצע את מה שעשה".
