האזעקות של קייב, עולות ויורדות, חלשות במקצת מאלה של תל אביב. הרעש המרוחק מאפשר לתהות בשניות הראשונות אם לא מדובר באמבולנס שחולף ממרחק. שתי נערות, בנות זוג, הולכות ברחוב המרכזי של הרובע ההיסטורי "פודיל" שעל גדות הדניפרו החוצה את העיר. הן אוחזות בשלטי קרטון פשוטים שעליהם מקושקשות סיסמאות מחאה. "אלה אזעקות?" אני שואל. הן מצחקקות, בודקות בפלאפון וקובעות שאין סכנה: "זה רק כטב"מים".
מפגינים פורצים בשירה בזמן מחאה נגד השחיתות בקייב // צילום: דודי קוגן
השעה 23:30 בערך, ונשארה לי עוד חצי שעה להגיע למלון לפני שהעוצר הלילי, שיימשך עד 5:00 בבוקר, ייכנס לתוקפו. שוטרים מתפרסים בפינות הרחוב לקראתו, והברים נסגרים בזה אחר זה. אני מאחר לחזור, ושומר הכניסה מבהיר לי זאת ברצף "ברכות" שמשמעותן ברורה גם עבור דובר רוסית רצוצה כמוני.
האם המלחמה שהחלה לפני שלוש שנים וחצי מורגשת בקייב? עבור העין הזרה, בוודאי. רק ביום האחרון של יולי נהרגו בבירה 31 אנשים ממתקפה רוסית עליה, 28 מתוכם כשטיל פגע בבניין מגורים. בכיכר מרכזית שמול מנזר כיפת הזהב של מיכאל הקדוש מוצבים משוריינים רוסיים שרופים - זו תערוכה מתחלפת, בהתאם לאספקה שמגיעה מהחזית. חיילי מילואים עייפים מחכים בתחנות האוטובוס.
על חומת המנזר הארוכה תמונותיהם של הנופלים במערכה: חלק מהגברים במדיהם הרשמיים, חלק מתועדים באפיזודות רשמיות פחות - כאלה שמצלמים חיילים אחרי לילה של פעילות, כשחותמים על קבלת נשק חדש וממהרים לתעד בחצר הנשקייה. ילידי שנות ה־70, לצד צעירים שנולדו בשנות האלפיים. שרירי הזיכרון של תל אביב עוזרים להבין את קייב.
מלחמה היא אחת מתופעות היסוד של החיים האנושיים. בניגוד לראוי, אולי. היא כה "טבעית", עד שהיא נדמית לפעמים לאסון טבע, רעידת אדמה, שיטפון, שריפה. כל מלחמה ארוכה היא שונה, אך אנושית בדרכה. שרב כבד נפל על קייב בזמן ביקורי, גם כאן שרירי הזיכרון של תל אביב היו לעזר.
מלחמה ארוכה דומה לשמש צורבת, והאנשים הצועדים תחתיה מטילים את צילם ברחובות קייב ותל אביב. והיא שונה כמו התשובות לאתגרים שהיא מניחה. "אולג", אולנה, רומה ו"ציקלופ" צועדים תחת צילה כבר שנים. הם חלק מסיפורן של העיר הזאת, האומה והמלחמה הגדולה באירופה מאז מלחמת העולם השנייה.
יצורים מזמזמים בשמיים
"לא ידעתי כלום על רחפנים. הרחפן הראשון שלי היה רחפן רוסי", ציקלופ מספר כשאני פוגש אותו בבית קפה מרחק קצר ממרכז העיר. "טור רוסי הושמד מהאוויר, ואז היינו בתקופה של לחימת פרטיזנית, היינו צריכים נשק, והגענו למקום. ככה מצאתי את הרחפן הראשון, 'מאוויק' (רחפן מסחרי נפוץ מתוצרת סין; ד.ק) פשוט".
כל בתי העסק ובתי הקפה פתוחים, אבל אתה נשאל בהם אם תרצה לתרום עבור יחידה כלשהי בחזית. מולי עוברת לפתע הלווייתו של מפקד בכיר. אנשי יחידתו צועדים במדי ב' מאחורי רכב שרד עם ארונו. אני נעמד עם העוברים והשבים, חלקם כורעים ברך לאות כבוד
ציקלופ לא היה קרוב לקייב כשפרצה המלחמה. הוא במקור מאודסה, עיר הנמל המרכזית לחופו של הים השחור. "לפני יום הפלישה כבר הבנו שמשהו קורה, אני וחברה שלי החלטנו לזוז למיקולייב, חשבנו ששם יהיה בטוח", משחזר ציקלופ את הימים הגורליים של פברואר 2022. "היה כאוס. הצבא לא היה באזור. הגיעה משאית וחילקה רובים, בלי רישום, בלי כלום". הוא מספר על חודשיים של "מערב פרוע" וכאוס מוחלט, כאשר הוא וחבריו מנסים "לדפוק" כוחות סיור רוסיים.
אוקראינה: רחפנים פוגעים בעמדות ארטילריה של צבא רוסיה // צילום: רשתות חברתיות
אחרי יותר משנתיים בחזית, הוא מדריך עכשיו בקורסים מתקדמים של הפעלת רחפנים. הכינוי? "המפקד שלי קרא לי ככה בגלל המצלמה של הרחפן שדומה לעין של ציקלופ". שם - כמו כאן - אין חזק מכינוי שנתן לך המפקד.
בחזית המלחמה הפכה למלחמת רחפנים. לפחות 70% מהנפגעים בקרב מיוחסים להפעלתם. חפירות לחימה, התקפות סער ומשוריינים מעוטרים בפלטות ברזל מזכירים את קרבות מלחמת העולם הראשונה, בעוד "יצורים" מזמזמים עושים שמות בצבאות הלוחמים.
בהתפתחות האחרונה רחפנים המופעלים באמצעות משקפיים ייעודיים המספקים חוויית טיסה ב"גוף ראשון" (FPV) חוברו לסיבים אופטיים. הפיתוח הפשוט הזה, שמזכיר טכנולוגיה ישנה יותר, מאפשר לרחפן שפורס מאחוריו את החוט בהתאם לטיסתו להתגבר על שיבושי רדיו ועל מגבלות הטווח.
קילומטרים על גבי קילומטרים של חוטים דקיקים ומנצנצים מכסים את שדות ההרג של מזרח, דרום וצפון־מזרח אוקראינה. הפיתוח הזה עושה שמות בעמדות החזית, אך הוא קטלני במיוחד לנתיבי האספקה. המלחמה נעשית קשה יותר.
גם האופן שבו המלחמה מצטלמת השתנה: הרחפנים המתאבדים, אלה שמתפוצצים ברגע פגיעתם, מספקים כעת תיעוד לרגעיהם האחרונים של החיילים - רוסים ואוקראינים. הם נראים שם בורחים באימה, מקבלים את גורלם בהכנעה, מתחננים על חייהם בפני המצלמה.
לתוך המלחמה, ציקלופ כבר הפך לחלק מיחידת רחפנים רשמית. "פלוגת רחפנים בנויה מכ־30 אנשים", הוא מסביר. "יש בה כמה צוותים מכל סוג יכולת - רחפנים 'רגילים', FPV ורחפני אספקה גדולים. בדרך כלל אנחנו מתמקמים בבית, במרחק של כמה קילומטרים מהחזית".
ציקלופ מתאר משמרת טיפוסית: "בלילה אתה מבצע בערך 20-15 תקיפות. זה שונה לעומת מצב שאתה הורג אדם ברובה. זה הרבה יותר קרוב ואתה יכול לראות את האנשים האלה. ברחפנים זה כמו וידאו, במצלמה הטרמית לא רואים פנים".
מפעילי הרחפנים הפכו להיות אחת המטרות החשובות ביותר לפגיעה, ושני הצדדים עושים הכל כדי למצוא את עמדותיהם. "אני מכיר בחור אחד שישב שלושה חודשים לבדו, והאוכל והמים הגיע אליו רק ברחפנים", הוא מדגים עד כמה הכוחות בשטח מבקשים להימנע מחשיפה ועד כמה הם מוכנים לשלם כדי להשיג זאת.
המצב של אוקראינה בחזית איננו פשוט, בלשון המעטה. קייב מנהלת קרב בלימה מתיש מול מכונת המלחמה הרוסית המופעלת על ידי כלכלת האנרגיה של רוסיה, שמוזנת על ידי מאות אלפי גברים מבתי הכלא, מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית הרוסית ומצפון קוריאה - שנשלחים כבשר תותחים להסתער על השוחות האוקראיניות.
משרד ההגנה הבריטי העריך את מספר הנפגעים הרוסים (הרוגים, פצועים ושבויים) ביותר ממיליון, והערכות של מכוני מחקר ושל גופי מחקר ומודיעין נוקבים בנתון של עד כ־250 אלף הרוגים. ההתקדמות הרוסית הבטוחה והאיטית להחריד, תוך הקזת דם גדולה, משרה פסימיות באוקראינה ובקרב בנות בריתה.
ציקלופ מאמין שהניצחון אפשרי, וטוען שהוא תלוי בהקמת "קיר של רחפנים", כגדרתו. "אנחנו חייבים לנסות לעצור בקו מסוים. רק לעמוד במקום, למנוע קורבנות אוקראיניים ולעשות מלחמת רחפנים". ההיגיון מבוסס על ההנחה שהשחיקה תכריע לבסוף את משטר פוטין וצבאו. מה יעשה אחרי המלחמה? על קריירה צבאית הוא כבר פחות חושב, העייפות נותנת את אותותיה. "כמו אחרי משימה בחזית: מקלחת, שינה טובה של כמה שבועות או חודשים - וחיים", הוא אומר.
צעקות נגד שחיתות
במהלך ביקורי בעיר פרצה בה לראשונה מחאה פוליטית גדולה בזמן המלחמה. זה קרה בעקבות חקיקת בזק - שאושרה בתוך שעות ספורות - שהוביל הנשיא ולודימיר זלנסקי נגד גופים עצמאיים למלחמה בשחיתות שהוקמו לדרישת המערב. זלנסקי טען שהוא נאבק בהשפעה ובריגול הרוסי שפשה בגופים אלה, אך המהלך נתפס כניסיון השתלטות בוטה ולא דמוקרטי.
אולנה: "החיילים בחזית אומרים 'אני לא יכול לעזוב את החבר'ה שלי ואת העמדה שלי. שם האנשים תמיד להוטים, אין להם זמן להרהר על המצב, לבכי. אבל יש לנו פער בחברה בין אנשי הצבא לאזרחים. החיילים כועסים כשהם רואים גברים בלב הערים שותים בירה בברים"
העם האוקראיני, שכבר הפיל שורה של מנהיגים דרך הרחוב, שוב יצא לרחובות. הוא לא נזקק לתקופת חסד כדי להסיר את החלודה "האזרחית" שעשויה היתה להופיע בעקבות המלחמה. בזמן שהחוק עבר, בכיכר קטנה בעיר הופיעו מאות צעירים אוחזים בשלטי קרטון פשוטים. בין המפגינים גם גבר צעיר קטוע רגל.
תיעוד מתקפת כטב"מים וטילים של רוסיה, ותוצאות ההרס בקייב // צילום: רויטרס
אווירת המחאה מורגשת ברגע שאני נכנס למטרו. בהמתנה ברציף אני שואל בחור צעיר איך מגיעים לתחנה מסוימת, והוא מייד תוהה אם אני בדרך להפגנה. "אני רוצה לראות את זה", הוא אומר ומודה שטרם החליט אם הוא בעד המחאה או נגדה: "המצב מסובך". אולג, צעיר בשנות ה־20 לחייו בלבוש מעודכן, וחברתו מריה מלווים אותי למוקד המחאה.
ככל שמתקרבים אווירת ההפגנה שוטפת את הרחובות. שאגות "וטו נה זקון" (הטל וטו על החוק) מתערבבות בקריאות "הנבה־הנבה־הנבה" (שאולי מוכרות יותר לאוזן הישראלית כ"בושה־בושה־בושה"). המשאבים העצומים שדורשת המלחמה, בחלקם הלא מבוטל גם ממדינות המערב, הם כר נוח לשחיתות מכל סוג. המפגינים עושים קישור מפורש כשהם צועקים "השחיתות הורגת".
"אני חושב שטעינו לחשוב לפני שנה שאפשר לנצח את זה לגמרי, חשבנו שיש לנו קלפים", אומר לי אולג במעלה הרחוב, רפרנס לפגישה ההיא של זלנסקי וטראמפ כשהנשיא האמריקני הטיח בזלנסקי "שאין לו קלפים" להמשיך במלחמה. מפגין אחר רומז שהמהלך של זלנסקי נועד "לתקוע את השיחות עם רוסיה" שהתקיימו באותו היום.
בשלב מסוים מתחילה ומתעצמת שירת ההמנון האוקראיני. החזקה ביותר באותו הערב. חלק מהמוחים יישארו כאן לאורך הלילה כדי לחרוץ לשון לעוצר. כעבור יומיים זלנסקי יאשר חקיקה שתחזיר לגופי המלחמה בשחיתות את עצמאותם. אין מקום שמסמן טוב יותר את עצמאותה של אוקראינה - קודם כל מרוסיה וממנהגיה - מאשר כיכרותיה. והאנשים הצעירים האלה וקודמיהם.
"זוכרת את החיים לפני"
קייב חיה. אני מנסה לעמוד במדויק על האופן שבו המלחמה נעדרת־נוכחת בחייה. מתקיימות כאן מסיבות גם בלילה, במרתפיה, והחוגגים יוצאים ממנה לבוקר המבשר את תום העוצר. בתי העסק ובתי הקפה - כולם פתוחים. אתה נשאל בהם אם אתה מעוניין לתרום עבור יחידה כלשהי בחזית. הנה, אני יושב כאן, ומולי עוברת הלווייתו של מפקד בכיר. אנשי היחידה שלו צועדים במדי ב' מאחורי רכב שרד הנושא את ארונו. אני נעמד עם העוברים והשבים, חלקם כורעים ברך. השיירה עוברת, והעיר ממשיכה הלאה.
הצועדים פונים במורד הרחוב אל כיכר מיידן - הכיכר המרכזית שבה הונף נס המרד נגד הרוסים ב־2014, מה שהוביל להתקוממות הבדלנים בתמיכת מוסקבה במזרח ולכיבושו הזריז של חצי האי קרים. "מהפכת הכבוד" דרשה אז להמשיך במסלול האינטגרציה עם האיחוד האירופי. הדגל הכחול זרוע הכוכבים, שבחלקים של רחבים של הפופוליזם האירופי נתפס כמתועב, הוא עדיין סימן של חופש.
ציקלופ, מפעיל רחפנים: "בלילה אתה מבצע 20-15 תקיפות. זה שונה לעומת להרוג ברובה. זה הרבה יותר קרוב ואתה יכול לראות את האנשים, כמו בווידאו. במצלמה טרמית לא רואים פנים. הכרתי מפעיל אחד שישב שלושה חודשים לבדו, והאוכל הגיע אליו גם עם רחפן"
מאז שהחלה המלחמה מיידן נהפכה למעין בית עלמין. היא מוקדשת ליער דגלי אוקראינה, יחידות צבאה ודגלי המדינות של המתנדבים שנפלו כאן. תחת הדגלים - תמונותיהם של הנופלים. אולי בגלל זה המפגינים לא חזרו לכיכר הזאת, שכעת ממלאת תפקיד אחר. אולי סימנו שהם אינם כופרים בלגיטימיות של הממשל שמנהל מלחמה על חייה של האומה.
את אולנה מקסימנקו אני פוגש באחד מבתי הקפה בעיר. המלחמה - ושכחתה - משתרגים ברחובותיה של הבירה. היא עצמה חוותה שני גלים כאלה, של מלחמה ושכחה. פעם אחת כשנחטפה ועונתה על ידי הרוסים בעת סיפוח קרים ב־2014 והמלחמה בדונבאס שבאה בעקבותיו, ופעם שנייה כעת - אחרי הפלישה המלאה של הרוסים ב־2022.
"אני זוכרת את החיים לפני - אלו היו חיים שונים למדי", היא נאנחת. אחרי השחרור מהשבי הרוסי ב־2014 אולנה התנדבה ביחידת מתנדבים קטנה שעסקה בטיפול בפצועים. "הממשלה לא נתנה כסף, חיינו מתרומות פרטיות", היא מסבירה את הכורח שהפך אותה לעיתונאית מלחמה. "וכדי לקבל תרומות אתה צריך לספר סיפורים".
עד 2022 השגרה השכיחה מתשומת ליבו של הציבור האוקראיני את המלחמה שהתנהלה במזרח לפני המלחמה. קל וחומר מתשומת ליבו של העולם, שאז עוד היה רחוק מאימוץ מלא של מאבקה של קייב. "היתה אדישות", היא מתארת, "קשה לכתוב בשביל אף אחד". היא חיפשה את דרכה והתראיינה למגזין ("משהו בין פרסום לתקשורת"), אבל אז החלה הפלישה הרוסית. "הבנתי שאני חייבת להישאר, עד הניצחון".
אולנה היא חלק ממה שאפשר לתאר כ"קהילת המלחמה האוקראינית" - גם בתוך אומה שנלחמת על חייה יש מי שנושא בעול יותר מאחרים. מי שנשבה בה, במטרתה, ואולי - וקשה להגיד זאת - בקסמם של המשמעות, של הרעות, של המבט באש המלחכת.
"במעגל שלי כולם מאוד פעילים ומעורבים", אולנה אומרת, "אבל זה בעיקר מתנדבים, כתבי מלחמה או קרובי משפחה שמחכים לחדשות ממישהו מקו החזית". את הסיפורים מהחזית היא אספה בספרה "פריאמה מובה" - מושג שיכול להתייחס גם להבאת הדברים בגוף ראשון, וגם לדיבור גלוי ולעיתים בוטה.
אבל המלחמה הארוכה יוצרת בעיות שקהילה קטנה זו לא יכולה לפתור. קשה לאמוד את מספר האבידות האוקראיני, כשהפרויקט UAlosses מונה כ־80 אלף הרוגים מאומתים. הצורך בלוחמים מטיל מעמסה כבדה על החברה האוקראינית, וזוהי אולי הסוגיה הבוערת ביותר כאן.
מדיניות הגיוס האוקראינית מסרבת לגייס בכפייה את מי שמתחת לגיל 25, מתוך חשש לאובדן הדור שעתיד להיות זה שישקם את המדינה, ומתוך דאגה דמוגרפית עמוקה. עד גיל 60 כולם חייבים בגיוס, ועל אלה נאסר גם לצאת מהמדינה. פטורים ניתנים לאבות ליותר משלושה ילדים, לסטודנטים ולבעלי מקצועות נדרשים.
שלוש שנים וחצי אחרי, זרם המתגייסים מרצון הולך ופוחת. שוטרים "כחולים" ו"ירוקים" פרוסים ברחובות קייב ובעריה האחרות בניסיון לדלות מהרחוב את מי שלא התייצב מרצונו. מפעם לפעם נפוצים סרטונים של מעצרים אלימים. הלחץ שכל זה מפעיל על החברה הוא עצום.
רק ברבור שחור יעזור
אדוארד דוקס, עיתונאי ישראלי־אוקראיני שעסק בעבר בהדרכת טיולים, שכעת אינם נפוצים ברחובותיה, מספר על קבוצות הטלגרם שמספקות דיווחים היכן נמצאים רודפי העריקים, למי שמבקשים להימלט מהם, ועל בעל מפעל שנאלץ להקטין את ארגזי הסחורה שלו כדי להעסיק יותר נשים בגלל המחסור בגברים.
שלוש שנים וחצי אחרי, העדויות האילמות לדרמה מימי הפלישה הרוסית לקייב נותרו במקומן: צלבי ברזל נגד טנקים לצד הדרך, עמדות שמירה ורשתות הסוואה, שקי חול בחלונות מבני הממשל. כל מסע של האוקראינים מכאן לחו"ל מזכיר בריחה חפוזה, תנועת פליטים
"אותם גברים נשארים בקו החזית", אולנה מתארת את המצב הבלתי נסבל, "וכולם מבינים את הבעיה הזאת. אבל הם אומרים 'אני לא יכול לעזוב את החבר'ה שלי, אני לא יכול לעזוב את העמדה שלי. אני אלחם על רגל אחת, אבל אני אשאר'". בו בזמן היא מספרת ש"שם האנשים תמיד להוטים. אין להם זמן להרהורים על המצב, לבכי. יש להם משימות וזמן קצר למנוחה".
המצב הזה יוצר מתח חברתי גובר. "יש לנו פער בחברה בין אנשי הצבא לאזרחים", היא מסבירה. "הם כועסים כשהם רואים גברים בלב הערים, בזמן שהם בחזית והחבר'ה האלה שותים בירה בברים".
הבטחות שווא של זלנסקי לחוק שיאפשר שחרור חלקי של חיילים הובילו לתסכול נוסף. "הממשלה שלנו הבטיחה שהחוק הזה כמעט מוכן", אולנה נזכרת בכעס. "לפני כשבוע מישהו שאל את זלנסקי מה עם החוק, אז הוא ענה: 'אוי, לא־לא, לא יהיה שחרור לפני הניצחון'. איך נוכל עכשיו לקחת אנשים חדשים לצבא כשהם לא יודעים מתי והאם הם יחזרו?".
הביקורת על זלנסקי חריפה יותר. "במעגל שלי 99% שנאו אותו לפני הבחירות, והם שונאים אותו עכשיו", היא אומרת בכנות. "הוא מקבל הרבה החלטות מטופשות". אולנה מתארת שני רגעים במלחמה שבהם חשה כבוד לנשיא: כשנשאר בקייב כשהרוסים פלשו ("אני צריך תחמושת, לא טרמפ" היה הציטוט הזכור שלו), וכשהתעמת בחדר הסגלגל עם הנשיא טראמפ ועם סגנו היהיר ג'יי.דיי ואנס, שתקף אותו על שאלת הגיוס וזכה לתשובה שגם ארה"ב תחוש בבעיות האלה אם תיקלע למלחמה.
אני שואל אותה לגבי העתיד וסיכוייה של אוקראינה. "הדבר היחיד שאני מאמינה שיעזור לנו הוא ברבור שחור". כוונתה לכך שמצב המערכה כה עגום, שקשה לדמיין את האירוע אשר יוכל להוציא את העגלה מהבוץ. הרגע הקשה במלחמה? "אולי זה עכשיו, ממש עכשיו. אף אחד לא רואה שום סיבות לאופטימיות".
ועדיין, אולנה לא מאמינה בצורך להגיע להסכם עם פוטין. היא פשוט חושבת שאין לכך שום ערך. "זלנסקי נאיבי, אולי הוא באמת מאמין באפשרות של שיח עם הרוסים. לא יכול להיות הסכם, לא בגללנו - אלא בגלל פוטין. אין הסכמים אפשריים חוץ מהניצחון".
להתלוצץ מול עוד פגז
למרות המילים האלה זלנסקי עדיין זוכה בתמיכתם של רוב אזרחי אוקראינה. הסקר האחרון של המכון הבינלאומי לסוציולוגיה בקייב מעיד על 58% אמון בנשיא - ירידה מסוימת, אבל עדיין רוב ברור. אך גם כך, ולמרות דרישת הנשיאים בוושינגטון ובמוסקבה לערוך בחירות במדינה כדי "להיפטר" מהיהודי העקשן, אין איש ששוחחתי איתו וכפר בכך שלא ניתן לערוך בחירות בזמן מלחמה, ולנוכח האיסור בחוקה על כך.
אני נפגש עם "רומה" בפרבר של קייב, מרחק כ־40 דקות נסיעה ממרכזה. הוא כותב במקצועו, בעיקר קומדיה, ונראה שחצה זה מכבר את גיל 40. לפני המלחמה שטרפה הכל עבד בחברת ההפקות של זלנסקי, שממנה גם צמחה מפלגתו הפוליטית. זלנסקי, שהיה קומיקאי לפני שהפך לנשיא, גילם בסדרה קומית פופולרית דמות מורה להיסטוריה שנבחר לתפקיד הנשיא. "ראיתי אותו כמה פעמים, אבל לא שוחחתי איתו אישית", רומה מספר.
כשהמלחמה פרצה רומה היה בקייב. אשתו לעתיד היתה אז עם בנה במחוז אחר, והוא התכונן ליום עבודה רגיל. "הייתי אמור להיפגש עם חבר, לנסוע למשרד לכתוב", הוא נזכר בתוכניות שהתפוגגו בשעה 4 בבוקר, כש"הבנו שאף אחד לא עובד יותר". ההחלטה הגיעה מייד: "התקשרתי אליה, אמרתי אל תבואי לכאן, אני אלך לצבא".
היא החליטה להגיע בכל זאת, בציפייה שהדבר ימנע ממנו לממש את החלטתו. יום אחד בילו יחד לפני שהכריז "טאק, אני הולך לצבא". הוא מודה ש"לא חשב שזה יימשך שנים". באותם ימים המציאות היתה כאוטית. המתגייסים נאלצו לרכוש בעצמם את רוב ציודם ולאלתר ציוד מגן. לפני שהגיע לחזית אימוניו כללו ירי מחסנית כדורים אחת.
הוא שובץ באחת החזיתות הקשות ביותר של המלחמה. "המשימה שלנו היתה להישאר בעמדות, להחזיק אותן. אם ניסוג, הם יתקרבו", הוא מספר על ימי הקרב הקשים. "הפגיזו אותנו 24 שעות, אפילו לא ירינו. לא ראינו אף אחד, פשוט קיבלנו מכות. המשימה שלנו היתה לחיות".
שנתיים הוא חי כך. מספר על החורף הראשון הקשה, על חברים שמתו ועל השמירות הארוכות. אבל גם על ההומור: "בלי בדיחות לא היה אפשר לשרוד. כשטס מעלינו פגז, התלוצצנו".
בשנה האחרונה עבר לתפקיד צוות הווי, שמספק תמיכה פסיכולוגית ומופעי קומדיה לחיילים. "אני חייל שעבר קרבות, ואני מדבר איתם באותה השפה". במאי האחרון פציעה ישנה בידו - שהוחמרה בגלל פגיעת פגז - הובילה לשחרורו מהצבא. "כמעט שלוש שנים וחצי", הוא מסכם.
כעת חזר לכתוב. הוא מספר לי, כשאנחנו יושבים במסעדת בר נרגילה(!) בשכונה הסגורה והיפה, שהוא כותב סדרה, מעין גרסה אוקראינית ל"פאודה", ומקווה למכור אותה לנטפליקס. על הסדרה הישראלית הוא אומר: "מה שאהבתי זה שאין שם אדם רע. כולם עושים את העבודה שלהם, כולם מגינים - הישראלים על שלהם, הפלשתינים על שלהם. כל אחד צודק במשהו".
אבל רומה, שחווה את המלחמה מקרוב, מגיע למסקנות קשות לגבי העתיד. "נראה לי שזה יכול להימשך זמן רב. אם הקהילה הבינלאומית לא תלחץ על רוסיה, זה יימשך לנצח. לרוסיה יש משאבים ל־30 שנה. אנחנו לא נחזיק מעמד".
הוא מכיר בצורך בפתרון דיפלומטי, ומאמין שזלנסקי יכול לספק אותו. "צריך החלטות פוליטיות. זלנסקי קיבל החלטה שלא לדבר עם פוטין. עכשיו הוא כבר מוכן לדבר עם פוטין. הכל משתנה, המצב משתנה, צריך להיות גמישים". הוא לא חושש מביקורת על עמדתו: "יגידו לי דברים, אבל לא אכפת לי. הייתי שם, ראיתי. בכוח לא ננצח את רוסיה. אין לנו מספיק נשק - אפשר לפנטז שמישהו יציל אותנו כמו בסצנה ב'הוביט', אבל זה לא יקרה".
סבתא מתוקה באוטובוס
בקייב אין יוצא ואין בא, אלא באמצעות תחבורה יבשתית. התעופה האזרחית במדינה משותקת מאז הפלישה הרוסית המלאה בפברואר 2022. מי שמגיע לעיר או יוצא ממנה נאלץ לעשות זאת בדרך שבה ביקשו טורי השריון של מוסקבה לעבור, לפני שנעצרו בפרבריה בשל תעוזת מגיניה וחוסר הסדר של הפולשים. שלוש שנים אחרי, העדויות האילמות לדרמה ההיא נותרו במקומן: צלבי ברזל נגד טנקים לצד הדרך ("קיפוד צ'כי"), עמדות שמירה ורשתות הסוואה, שקי חול בחלונות מבני הממשל.
גם עבור מעמד הביניים המסע לחו"ל - וחזרה הביתה עבורי - מזכיר במשהו בריחה חפוזה, תנועת פליטים. כדי להספיק לטיסה מקישינב בשעות אחר הצהריים אני עולה על האוטובוס של 23:30 ביום שלפני. לצידי סבתא מתוקה, שאני רואה בדמותה את מי שגידלו אותי, ואישה בשנות ה־30 לחייה שנוסעת לחופשה בחופי אנטליה.
איך צועדים תחת השמש הצורבת? זה הרבה יותר פשוט, כנראה, ממה שנדמה. האדם מניף בחייו את רגליו ולא חדל - עד שחדל. כך גם במלחמה: מרגע שהתחלת - אתה צועד. למרות הכל. זה טבעי יותר מלעצור ולחדול.
אני ממהר לשער הטיסה ומרגיש נגיעה בכתפי. הסבתא מחייכת אלי, מבקשת להיפרד. "חיים טובים ושלום", חרשוי זישני ומיר. אנחנו נפרדים. חיים טובים ושלום.
dudik@israelhayom.co.il
