חמינאי עשה הכל כדי לחסל אותה. ישראל סיפקה חבל הצלה

למסיך עלינג'ד אין בימים אלה רגע של פנאי. בין ראיון לנאום, בין תדריך לפוליטיקאים להופעה פומבית היא עוקבת מקרוב אחרי הדרמה באיראן, ארץ הולדתה, ומקווה שקץ משטר האייתוללות קרוב מאוד. שאגת הארי נוסכת בלביאה האיראנית ביטחון שהשינוי כבר בלתי נמנע.

"תמיד תמכתי בפעולה צבאית ממוקדת נגד עלי חמינאי, משמרות המהפכה ומוקדי הדיכוי של המשטר", מספרת מסיך עלינג'ד, עיתונאית, סופרת ופעילה פוליטית בעלת שם, בשיחה עם "ישראל השבוע". "מה תהיה ההשפעה של התקיפה הצבאית של ישראל וארה"ב? האם היא מחלישה את המשטר או מאחדת סביבו את האיראנים? אני בקשר ישיר עם מיליוני איראנים בתוך המדינה. הם יודעים שבידיים ריקות אינם יכולים לעצור משטר טרוריסטי שמגיב בירי חי למחאה בדרכי שלום. האיראנים אינם נאיביים. הם יודעים היטב מי מדכא אותם. המשטר מנהל מלחמה נגד עמו זה עשרות שנים.

"מה שמאחד את האיראנים אינו המשטר, מה שמאחד אותם הוא הרצון לחירות. תקיפות ממוקדות נגד התשתית הצבאית של המשטר יכולות להחליש את מכונת הדיכוי, אך הכוח המכריע יהיה תמיד העם האיראני עצמו. ליבי נתון לאזרחים ברחבי המזרח התיכון, אני לא רוצה שחפים מפשע יסבלו, זהו תמיד החשש שלי. אך במקביל אני שומעת איראנים בתוך המדינה אומרים דבר עוצמתי מאוד: הם אף מוכנים למות אם משמעות הדבר היא לראות את קץ המשטר הזומבי הזה. לכן אני קוראת לתקיפות מדויקות נגד הרוצחים - לא נגד אזרחים מן השורה".

עלינג'ד (49) נחשבת לאחת הדמויות המשפיעות והמוערכות בקרב הגולים האיראניים, וגם לאחת המיוחדות ביותר ביניהם. היא גולה "טרייה" יחסית. עד שנת 2009 עלינג'ד חיה באיראן ועבדה כעיתונאית. כבר בגיל 18 היא נעצרה לראשונה על חלוקת עלונים שביקרו את הרשויות. במבט לאחור, ברור שהחוויה המפחידה ההיא לא שיתקה אותה.

את דרכה המקצועית החלה עלינג'ד בתוך איראן ככתבת בפרלמנט וכעורכת טור בעיתונים רפורמיסטיים, שם כתבה על שחיתות ושלטון נטול רסן. אחד המאמרים העוקצניים, שעסק בשיטות של שרים להרוויח כספים מהצד, בניגוד לחוק, תוך מיצג שווא של "צניעות" מדומה, עלה לה באובדן המשרה. המשך כתיבתה הביא אותה לעימותים עם המשטר, ולאחר דיכוי המתנגדים בתום הבחירות הנשיאותיות השנויות במחלוקת היא הוכרחה לעזוב את המדינה ולעבור לארצות הברית.

האשטאג פמיניזם

כאשר עבודתה של עלינג'ד פרצה את גבולות איראן היא החלה לקבל תשומת לב בינלאומית. במהלך שהותה בגלות בניו יורק עלינג'ד הפכה לדמות מפתח במאבק נגד משטר ההלכה באיראן באמצעות שימוש חכם ברשתות החברתיות ובתקשורת המערבית. בשנת 2014 היא יזמה את הקמפיין My Stealthy Freedom - מיזם שהזמין נשים איראניות לשתף תמונות שלהן בלא חיג'אב, כאקט של התנגדות לחוקי הלבוש החמורים במדינה. הקמפיין הפך לאחת התנועות הגדולות ביותר של אי שיתוף פעולה אזרחי בהיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית, צבר מיליוני תמונות ותמיכה בינלאומית והוביל ליוזמות מחאה נוספות.

אז גם למדה עלינג'ד לא מעט על צביעותם של חלק מהפוליטיקאים ומובילי הדעה במערב, שדיברו בלהט על זכויות נשים באיראן אך נמנעו מצעדים קונקרטיים כדי לקדם אותן ולמעשה הפקירו את האיראנים מול השלטון האכזר. עלינג'ד הבינה שהם פשוט מסרבים לעמוד לצד הקורבנות, ומעדיפים להיות בצד האידיאולוגיה המדכאת אותם. "סולידריות פירושה לתמוך בעם האיראני כאשר הוא דורש חירות, ולהטיל אחריות על המשטר במקום לתרץ ולהצדיק אותו בשם טיעוני סרק של רגישות תרבותית או פוליטיקה אנטי־אימפריאליסטית", היא אומרת.

"כאשר הסנקציות מוסרות, הכסף לא מגיע לעם האיראני. הוא מגיע לחמאס, לחיזבאללה, לחות'ים. לכן במהלך ההתקוממויות האיראנים קוראים 'לא לעזה, לא ללבנון, חיי למען איראן'. הם מוחים נגד מדיניות המבזבזת את עושר האומה"

האם את סבורה שחלקים בשמאל המערבי מעדיפים צביעות על פני פעולה ממשית נגד המשטר?

"בהחלט יש כאלה. הם מדברים יפה על זכויות נשים בכנסים וברשתות החברתיות, אך כאשר נשים איראניות נורות בעיניהן משום שדרשו חירות, לפתע רבים מהקולות הללו משתתקים. לדוגמה, במהלך התקופה של תנועת 'נשים, חיים, חירות' כמה מנציגי הפרלמנט האירופי גזרו את שערם כאות הזדהות עם הנשים האיראניות, אך הם מעולם לא ניתקו את קשריהם עם הרוצחים שלנו. לכן סולידריות סמלית אינה מצילה חיים. עבור נשים איראניות פמיניזם אינו סיסמה או האשטאג - זהו עניין של הישרדות. נשים בארצי מסתכנות במאסר, בעינויים, באונס ואף במוות רק משום שהסירו פיסת בד משיערן. כאשר פעילים במערב מגנים על החיג'אב רק כסמל של זהות ומתעלמים מהנשים שמוכות ונעצרות משום שסירבו לעטות אותו - זו אינה סולידריות, זו צביעות. באיראן נאמר לנו שאם לא נציית לשריעה נלך לגיהינום או נוצא להורג; ואם נשתף את הסיפורים הללו יאשימו אותנו ביצירת אסלאמופוביה. הדבר גורם לי תחושת חנק. אם אין לי חופש ביטוי לדבר על האכזריות של חוקי האסלאם זה כאילו אני מתה, כאילו הם באמת הורגים את נשמתי ואת קולי.

"פוביה היא פחד לא רציונלי, אך הפחד שלי ושל מיליונים הוא רציונלי. מובן שאנו מפחדות לקבל מלקות או להיתלות בשל 'הפשע' של ביקורת על חוקי האסלאם. הלוואי שכמה מהפוליטיקאים הללו היו מקשיבים ישירות לנשים בתוך איראן, במקום להשליך את הוויכוחים האידיאולוגיים שלהם על חיינו. נשים איראניות אינן מבקשות מהעולם לדבר במקומן - אנו מבקשות מהעולם לא להתעלם מאיתנו. עבור נשות איראן אין זה דיון אקדמי, אלה חיינו. אנו נושאות על גופנו את פצעי וצלקות האפליה, ואין זה מתקבל על הדעת שמי שמעולם לא חווה דיקטטורה מטיף לנו על הדיקטטורים שלנו. למען האמת, לעיתים אני רוצה להזמין את מי שמגלים אמפתיה כלפי המשטר הברברי שלנו ללכת ולחיות תחת מדינה אסלאמית כדי להבין כיצד זה מרגיש להיות אזרח סוג ב', לחיות תחת איומי מוות יומיומיים בשל 'הפשע' של חיים נורמליים".

מתנקש בחצר

הפעילות הזו זיכתה את העיתונאית האמיצה בהכרה ובפרסים רבים. אך למאבק הציבורי ולנראות הגוברת של עלינג'ד היה גם מחיר קשה. מישהו בדרגים הגבוהים של משטר האייתוללות הורה להתנקש בחייה.

מדוע אנשי המשטר השקיעו מאמץ כה רב בניסיון לרצוח אותך?

"משטר האייתוללות ניסה לרצוח אותי משום שהנשק שלי הוא מצלמה וקול. עודדתי נשים איראניות להסיר את החיג'אב הכפוי ולהראות את פניהן לעולם. המעשה הפשוט הזה הפחיד משטר ששורד באמצעות שליטה בגופן של נשים. תחילה הם ניסו לחטוף אותי מביתי בברוקלין. כאשר זה נכשל, הם שלחו חמושים להתנקש בי על אדמת ארה"ב. יום אחד ראיתי אדם עומד מחוץ לביתי עם רובה AK-47. הוא הסתתר מאחורי החמניות הגבוהות ליד ביתי. בתחילה חשבתי שהוא פשוט מתפעל מהגינה שלי.

"מאוחר יותר, כאשר התעמתתי איתו בבית משפט פדרלי בניו יורק, הוא הודה שהוא היה שם כדי לשים קץ לחיי. שני פושעים נוספים פעלו יחד איתו. הם עקבו אחרי תנועותיי מחוץ לביתי במשך קרוב לחודש, והמתינו לרגע שבו יוכלו לירות בי. אלמלא ההתערבות של ה־FBI ייתכן שלא הייתי בחיים היום. הם הורשעו מאוחר יותר בבית משפט פדרלי בארה"ב ונידונו ל־25 שנות מאסר".

הכישלון לא עצר את שליחי האייתוללות, והם ניסו שוב.

"נכון. הפעם הם שכרו פושעים כדי לרצוח אותי מחוץ לאוניברסיטת פיירפילד בקונטיקט, שם הייתי אמורה לשאת נאום. האיש שתיאם את המזימה, פרהאד שאקרי, שקיבל מהמשטר גם את המשימה לתכנן מזימה נגד הנשיא דונלד טראמפ, גייס רוצחים מורשעים בארה"ב כדי להתנקש בי. למרבה המזל הם נעצרו לפני שהצליחו לבצע את הפיגוע. רק דמיינו זאת: משטר חמוש בטילים, בתי כלא ומיליציות כה חושש מאישה אחת עם מיקרופון, עד שהוא שולח רוצחים ברחבי העולם. הם שונאים אותי משום שאני חושפת את הפחד שלהם מחירותן של נשים. הפשע היחיד שלי הוא מתן קול לנשים איראניות שאומרות 'לא' לחיג'אב הכפוי ולא לדיקטטורה.

"מיליוני נשים איראניות מסכנות את חייהן למען החירות מדי יום. כמוהן, גם אני מוכנה לשלם את המחיר למען המטרה הזאת. אני אסירת תודה על ההגנה שאני מקבלת בארה"ב, אך אני תמיד אומרת זאת מכל הלב: אני רוצה אותה ההגנה עבור בני עמי בתוך איראן, משום שהם אלה שמתמודדים עם הקליעים מדי יום".

בשעה שעלינג'ד ואיראנים נוספים סיכנו את חייהם, גורמים רבים במערב בחרו לסנגר על משטר האייתוללות ולטעון שבמקום בידוד וסנקציות צריך דווקא לחבק אותו. עלינג'ד מתחה לא אחת ביקורת נוקבת על ממשלות שהתעקשו לפייס את טהרן. היא סבורה שהן נושאות באחריות להישרדותו הממושכת של משטר הדיכוי האסלאמיסטי בארצה.

"העם האיראני אינו אחראי לזה", היא קובעת בנחרצות. "הוא שילם את המחיר הגבוה ביותר - מאסרים, עינויים, הוצאות להורג וקליעים ברחובות. הוא יצא לרחובות בשש מרידות גדולות מאז 2009, וכל מה שפגש היה טבח, רובים וקליעים. דרישתו היתה לשים קץ למשטר הזה. ניסינו לשכנע את הוועדה הבינלאומית לפעול כדי למזער את המשטר המפלצתי, הברברי והטרוריסטי הזה. אך המשטר שרד במידה רבה בשל עשרות שנים של פיוס מצד דיפלומטים מערביים, אשר האמינו כי יוכלו למתן תיאוקרטיה מהפכנית. במקביל, תנועות אידיאולוגיות מסוימות במערב עשו רומנטיזציה של המשטר או תירצו את אכזריותו בכך שהוא לוחם, כביכול, באימפריאליזם המערבי".

כולנו זוכרים את המשא ומתן הממושך עם איראן, ששירת את המשטר.

"כאשר דיקטטורים מבינים שהעולם יעדיף משא ומתן עימם ולא יתבע מהם לתת דין וחשבון, הם פשוט קונים זמן. למען האמת, אני עייפה מאוד מפוליטיקאים, במיוחד מהמפלגה הדמוקרטית, ומכמה מנהיגים אירופיים, שמביעים את דעתם הבלתי מבוקשת על העם האיראני. ביקשנו עזרה במשך שנים. הפעם הקרובה ביותר שבה התקרבנו לחירות היתה תנועת 'נשים, חיים, חירות'. מה עשו כל אותם פוליטיקאים? כלום. הדבר היחיד שקיבלנו היה גינויים ריקים, בעוד אינספור אנשים נהרגו.

"הפעם היחידה שבה הם מדברים על משהו היא רק בתגובה לפעולות של ממשל טראמפ. כאשר אלפים נהרגו, הם היו שקטים לחלוטין. דרשתי מכולם: 'אל תעזו להשתמש בשחרור עמי כתחמושת פוליטית עבור מפלגה פוליטית. האנשים האלה הם אימהות, אבות, רופאים - יש להם חלומות בדיוק כמוכם וכמוני. 'חיים נורמליים' אינם כה רחוקים עוד. זהו נושא שכל אחד צריך להיות מאוחד סביבו. אנחנו צריכים להתאחד נגד הרוע. אנחנו זקוקים לאחדות, לא לפילוג".

"ניסינו לשכנע את הוועדה לפעול כדי למזער את המשטר המפלצתי והטרוריסטי הזה. אך המשטר שרד במידה רבה בשל עשרות שנים של פיוס מצד דיפלומטים מערביים שעשו רומנטיזציה של המשטר ומצאו תירוצים לאכזריותו"

הרבית לדרוש להטיל סנקציות קשות על המשטר, מול אחרים שטענו כי הסנקציות פוגעות באזרחים איראנים מן השורה. היכן את מציבה את הגבול?

"רבים מהטוענים שסנקציות פוגעות באיראנים פשוט אינם מבינים כיצד הרפובליקה האסלאמית מוציאה את כספה. כאשר הסנקציות מוסרות, הכסף לא מגיע לעם האיראני - הוא מגיע לשלוחות המשטר. הוא מגיע לחמאס, לחיזבאללה ולחות'ים בתימן. הוא משמש ליצוא אידיאולוגיה ומלחמה ברחבי האזור.

"במקביל, בתוך איראן עובדים, אחיות ומורים נותרים לעיתים חודשים ללא שכר. ובכל זאת המשטר מגדיל את תקציב משמרות המהפכה ומשטרת המוסר - אותם כוחות שמכים נשים ברחובות משום שהראו את שיערן או עוצרים אנשים שדרשו חירות בדרכי שלום. יש גם יותר מ־50 מוסדות דתיים שבשליטת גורמי השלטון, ובהם כאלה הקשורים למשפחת חמינאי ולקרנות של חומייני, המקבלים מימון ממשלתי עצום בעוד אזרחים מן השורה נאבקים כדי לשרוד.

"לכן במהלך ההתקוממויות האיראנים קוראים: 'לא לעזה, לא ללבנון, חיי למען איראן'. הם מוחים נגד מדיניות המשטר המבזבזת את עושר האומה על מיליציות זרות במקום על עמו שלו. הגבול ברור מאוד. סנקציות ממוקדות נגד בכירי המשטר, משמרות המהפכה והרשתות הפיננסיות המממנות דיכוי - הן הכרחיות. מה שפוגע יותר מכל באיראנים מן השורה אינו הלחץ, אלא השחיתות, הדיקטטורה ומשטר הגונב את עושר המדינה כדי להישאר בשלטון".

האם את סבורה שמי שהתנגד ללחץ כלכלי או צבאי חזק על טהרן סייע, גם אם שלא במתכוון, להישרדות המשטר?

"לעיתים כוונותיהם היו טובות, אך התוצאה היתה הפוכה. כאשר הלחץ נעלם, המשטר נושם לרווחה. המשטר האסלאמי שרד במשך 45 שנה כי ידע לנצל את הפחד של העולם מפני חוסר יציבות. אך יש מציאות נוספת. יש פוליטיקאים שיודעים היטב כיצד המשטר משתמש בכסף ובעוצמה, ובכל זאת מקדמים שיח דיפלומטי אינסופי עם מערכת ברברית. כאשר מנרמלים משטר כזה, מחזקים את המדכאים ונוטשים את הקורבנות. הרפובליקה האסלאמית השקיעה משאבים עצומים בלובינג ובתעמולה כדי לשנות את הנרטיב במערב. הם משתמשים באותן טקטיקות שאנו רואים ברוסיה, בסין ובצפון קוריאה.

"הם מפיצים דיסאינפורמציה על סנקציות כדי לזכות באהדה, תוך הסתרת השחיתות של המאפיה הדתית השלטת. הם מממנים רשתות של מרכזים אסלאמיים, מוסדות וארגונים ברחבי אירופה, אמריקה, קנדה ואוסטרליה, לעיתים תחת כסות של צדקה. הם מנצלים ערכים דמוקרטיים, חופש ביטוי וחברות פתוחות כדי לנרמל דיקטטורה ולהטיל את האשמה על המערב במקום לחשוף את שחיתות המשטר. לא כל מלחמה מתנהלת ברובים ובקליעים, זו גם מלחמת נרטיבים. ולעיתים קרובות מדי הדיקטטורות מנצחות במלחמה הזאת משום שקולם של הקורבנות האמיתיים מושתק. אם אנו באמת דואגים לצדק, עלינו להקשיב לאנשים החיים תחת המשטר הזה, לא לתעמולה המגינה עליו".

שתיקה כהסכמה

אם יש דבר־מה שמטריף את מסיך עלינג'ד אפילו יותר מהניסיונות של גורמים במערב להלבין את משטר הרשע של טהרן, אלה המאמצים של אותם גורמים ממש לתקוף את ישראל ואת ארה"ב, כאשר הן דווקא מושיטות יד למדוכאים באיראן.

כאשר פעילים במערב מגנים את ישראל או את ארה"ב אך מהססים להתעמת עם הדיכוי בטהרן, האם את רואה בכך סטנדרט כפול?

"זה מעבר לסטנדרט כפול - זו שותפות לדבר עבירה. זה מחזק את המפלצות האמיתיות שיונקות את דם עמי. משטר האייתוללות שורד כאשר פוליטיקאים ודעת קהל במערב שותקים מול מעשי הטבח באיראן, אך שוברים את השתיקה כדי להביע צער כאשר כוח חיצוני מחסל טרוריסטים ודיקטטורים איראניים. הם צועקים בקול רם נגד ממשלות מערביות, אך לוחשים כשמדובר במשטר שיורה בתלמידות בעיניהן. אם זכויות אדם הן אוניברסליות באמת, הן חייבות לחול בכל מקום - כולל בטהרן.

"לעיתים, כאשר אני מאזינה פרופסורים מסוימים באוניברסיטאות באמריקה ובאירופה, אני מרגישה כאילו חזרתי לאיראן ושומעת אותה תעמולה, אותן סיסמאות ואותה רטוריקה אידיאולוגית. ליבי נשבר כאשר אני רואה סטודנטים בקמפוסים צועקים 'אני חמאס' או 'מוות לאמריקה' ו'מוות לישראל', תוך גילוי אהדה לאייתוללות. החלום שלי הוא לשבת איתם ולומר להם לנסות לחיות תחת המשטר הזה יום אחד בלבד - ואז שיגידו לי מה הם חושבים על הסיסמאות שלהם".

בעקבות טבח 7 באוקטובר עלינג'ד פעלה רבות לשבור שתיקה בינלאומית סביב האלימות המינית שננקטה על ידי המחבלים העזתים כלפי הקורבנות הישראלים. מול אחרים שרצו להשתיק ולמסמס, הפעילה האיראנית תבעה לתת במה לעדויות של ניצולות ושל בני משפחותיהן. היא טענה כי ארגוני זכויות אדם, גופים פמיניסטיים ומוסדות בינלאומיים, מחויבים לגנות פגיעות מיניות באופן עקבי, ורמזה שהם אינם עושים זאת רק משום שהקורבנות ישראלים. בנוסף הדגישה כי הכחשה, טשטוש או יחס סלקטיבי לפשעים מיניים מהווים פגיעה כפולה בקורבנות.

במסריה חיברה עלינג'ד בין מאבק הנשים באיראן נגד אלימות המשטר לבין חובת הסולידריות עם נשים שנפגעו מטרור, וטענה כי מאבק אמיתי למען זכויות נשים חייב להתייצב לצד כל קורבן של אלימות מינית, ללא סטנדרט כפול.

"ליבי נשבר כאשר אני רואה סטודנטים בקמפוסים צועקים
'אני חמאס' ו'מוות לישראל'. החלום שלי הוא לשבת עימם
ולומר להם לנסות לחיות תחת המשטר הזה יום אחד בלבד
- ואז שיגידו לי מה הם חושבים על הסיסמאות שלהם"

בינואר השנה מסיך עלינג'ד התייצבה, בהזמנת המשלחת של ארה"ב, בפני מועצת הביטחון של האו"ם וסיפקה את אחת ההופעות המרשימות ביותר שהמוסד הזה ראה מימיו. "מדוע אתה שותק נוכח הטבח במפגינים באיראן?", סנטה בגלוי במזכ"ל האום אנטוניו גוטרש. "מדוע אתה מפחד ממשטר האייתוללות?".

עלינג'ד העידה כיצד הוכתה, כיצד אחיה נאסר ואחותה אולצה באיומים להתנער ממנה מעל מסך הטלוויזיה הממלכתית של איראן, והציגה את האמת המרה: רוב העולם ממשיך לכסות על פשעי משטר הדמים האיראני. המצלמה שהתמקדה בשעת נאומה בנציג האיראני לאו"ם חשפה כיצד הרגליים שלו רעדו בזמן שדיברה.

לא טרגדיה. צדק

עלינג'ד קראה לחברות המועצה להטיל אחריות אישית על בכירי המשטר באמצעות סנקציות ממוקדות, בידוד דיפלומטי ותמיכה פומבית במאבק האזרחי בתוך איראן. בשבוע האחרון ציפיותיה סוף־סוף מתממשות, ואף ביתר שאת. רק אל תרפו עכשיו, מפצירה עלינג'ד.

כיצד מרגישים כיום אזרחים מן השורה באיראן?

"האנשים מותשים, אך נשארים אמיצים. בכל משפחה יש פצע. מישהו כלוא. מישהו הוצא להורג. מישהו עיוור. מישהו הוגלה. ולמרות הכל, רוח ההתנגדות למשטר חיה. נשים ממשיכות ללכת ללא חיג'אב. עובדים שובתים. סטודנטים מוחים. מחסום הפחד נשבר. ראיתי סרטונים של בני משפחות לקורבנות אשר נהרגו בידי המשטר הזה, חוגגים את סילוקו של עלי חמינאי. ראיתי נשים שנורו במכוון ועוורו, בוכות, רוקדות וצועקות משמחה כאשר שמעו שהאיש שהורה על הירי איננו עוד. עבור האיראנים סילוק טרוריסטים אינו טרגדיה, זה צדק עבור הקורבנות".

מה הציפייה שלהם לבאות?

"האנשים גם מודאגים. הם אינם רוצים להיוותר לבדם מול משטר פצוע שפשוט מחליף מנהיג עליון אחד באחר. הם רוצים שמדינות דמוקרטיות יבינו דבר ברור מאוד: יש להשלים את המלאכה. אחרת המשטר יקנה זמן, ישקם את מכונת הדיכוי ואת הנשק שלו וינקום בחפים מפשע באיראן, במזרח התיכון וברחבי העולם".

איך את רואה את עתיד היחסים בין איראן לישראל?

"לפני הרפובליקה האסלאמית היו לאיראנים ולישראלים יחסים נורמליים ושלווים. העוינות שאנו רואים כיום אינה נובעת מן העם האיראני, אלא מן האידיאולוגיה של המשטר האסלאמי. איראן דמוקרטית תנהל יחסים נורמליים עם כל המדינות על בסיס כבוד הדדי ושלום. במשך יותר מארבעה עשורים ניסה המשטר לשטוף את מוחו של הדור שלי לשנוא את ישראל, אך כיום ניתן לראות תהליך הפוך. במהלך מחאות איראנים רבים מסרבים לדרוך על דגל ישראל או לשרוף אותו, גם כאשר המשטר מנסה לכפות זאת עליהם. יש גם כאלה שמניפים את דגל ישראל על מנת להביע סולידריות. האיראנים מבינים היטב מי הוא אויבם האמיתי - זהו המשטר אשר מדכא אותם. והאיראנים לעולם אינם שוכחים מי עומד לצידם בזמנים קשים".