זה החלק החמישי של יומן המסע הזה, שהיו אמורים להיות לו שלושה, גג ארבעה חלקים. אני לא יודעת מתי צריך להפסיק לקרוא לזה "מסע" ולהתחיל לקרוא לזה "רילוקיישן", אעדכן כשאגלה.
אני כותבת את השורות האלה ממכבסה בברוקלין, בעודי מחכה שהמכונה תסיים. זה רק נשמע כמו קטע מסרט עם טום הנקס ומג ריאן, בפועל אני צורחת מגועל בכל פעם שנופלת לי גרב על הרצפה וחולקת ספסל עם אישה שלא התקלחה תקופה.
אחרי שגילינו שביטלו לנו את הטיסה, התמקמנו בדירה של חברה שגרה פה ונמצאת באירופה כרגע. אני כמובן לא יכולה להתלונן, כי זה התפקיד שלכם כרגע, אבל זו שכונה מאוד, אהמ... ציורית. הייתי מפרטת יותר, אבל אמא שלי קוראת את הטור הזה. התחנה שלנו בסאבוויי היא התחנה שבה תצטרכי לבחור אם לשבת ליד פועל הבניין שאוכל כרגע תבשיל שעועית מתוך שקית, או ליד איש מבוגר שכרגע ניגב את הנזלת שלו על המעיל. בחירה קשה, אבל אני הולכת על השעועית.
כיאה לשכונה "מגניבה", מצאתי על הדלת בשירותים של בית הקפה כתובות "Free Palestine" ו"Death to the IDF". מה לעשות שהחברים שלנו הם לרוב אמנים שגרים בשכונות מטונפות, עם שיעור קבוע של אנשים שמדברים לעצמם בקול רם ברחוב, ולא נדל"ניסטים שגרים באפר איסט סייד. לא שיש לי משהו נגד נדל"ניסטים, חלילה. דווקא הייתי מאוד שמחה לגור בדירה שלהם כרגע.
המלצרית היתה בקונפליקט קשה אם להיות נחמדה אלינו כי היא אמריקנית או שמא להיות מגעילה אלינו כי אנחנו ישראלים. היא לא הצליחה להחליט, ועל כן, בכל פעם שהיא ניגשה לשולחן שלנו היתה לה אישיות אחרת. אם שואלים אותי מאיפה אני, אני אומרת "From the Bay area". גיליתי שזו תשובה שלא גוררת שאלות נוספות. מה גם שהיא לא־לא נכונה. אחרי הכל, נצרת עילית זה באמת לא רחוק ממפרץ חיפה.
כששואלים אותנו מתי אנחנו אמורים לחזור לישראל, אנחנו מסתכלים זה על זה ומושכים בכתפיים. כל ההופעות שלנו בארץ בוטלו לשבוע הקרוב, לילדים אין מסגרות, וגם אין לנו ממ"ד בבית. למעשה, אין לנו שום סיבה לחזור למעט רגשות האשם שלי
מה שנשאר מהשלג, שהיה לבן לגמרי לפני שבוע וחצי, זה ערימות אפורות ומלוכלכות בצידי הכביש. שום קפה לא טעים לי, לא של הביוקר ולא של הבזול. אנחנו בדרך לסיים את כל האטרקציות לילדים שיש בניו יורק - או את כל הכסף שלנו, מה שיקרה קודם. זה אחרי שבן הזוג שכנע אותי שזה לא הזמן להרים את האף ולנסות להבין "האם זה חינוכי?", "האם יש לזה ערך מוסף?". מה שדחוף יותר הוא לוודא שהילדים שלנו יתעייפו לפנינו. ככה, למשל, מצאתי את עצמי במוזיאון הסליים.
יומני היקר, עבר כמעט חודש וחצי מאז הביקור האחרון שלי במספרה. שלשום נסגרה לנו כאן עוד הופעה ספונטנית בניו ג'רזי, ואני הבנתי שאין מנוס - אני חייבת ללכת לצבוע שורש. קיבלתי כמה המלצות וניסיתי לקבוע תור. התברר שכדי לקבוע תור לצבוע שורש בסלון אמריקני, את צריכה למלא טופס עם השם, טלפון, כתובת, היסטוריה מפורטת של השיער שלך בשנתיים האחרונות, תמונות תקריב ובדיקות דם. רק האחרון הוא הגזמה. מילאתי טפסים של שלוש מספרות שונות וקיבלתי אופציות לכמה תורים באפריל, עד שהתייאשתי וקבעתי תור אצל אנג'לה, שמדברת אנגלית במבטא סובייטי כבד ושגרה פעם באור יהודה במשך כמה שנים. יצא מאוד יפה.
כששואלים אותנו מתי אנחנו אמורים לחזור לישראל, אנחנו מסתכלים זה על זה ומושכים בכתפיים. כרטיסי הטיסה שלנו לא היו עם אל על, וחברת התעופה ביטלה אותם. כל ההופעות שלנו בארץ בוטלו לשבוע הקרוב, לילדים אין מסגרות, וגם אין לנו ממ"ד בבית, כי הרי גם אנחנו החברים האמנים של מישהו שגרים בשכונה מטונפת. למעשה, אין לנו שום סיבה לחזור למעט רגשות האשם שלי. כמובן, אי אפשר לזלזל ברגשות אשם, בטח לא בעדה שלי, אבל יש כאן באירוע הזה גם שני ילדים, שאני אשמח לחסוך מהם עד כמה שניתן ריצות מבוהלות למקלט.
אבל כמו בישראל, כמו במלחמה הקודמת, כמו בכל המלחמות הקודמות - גם אנחנו מתכננים בכל פעם רק שלושה ימים קדימה. אולי נמשיך מכאן לעוד כמה הופעות, אולי נישאר בניו יורק, הכי קרובים הביתה שאפשר בנסיבות הנוכחיות. רוב הישראלים שאני פוגשת, אלה שגרים כאן, רוקדים לי את אותו ריקוד קבוע של התנצלויות: "כמה קשה בארץ עכשיו, כמה קשה בארץ בכלל". ואז בדרך כלל אני נאנחת בקול כדי לשנות נושא שיחה, כי אין לי כוח להתמודד עם רגשות האשם שלהם. ואז הם אומרים, קצת יותר בשקט, "תכלס, אם כבר מלחמה - אז עדיף לכם לעבור אותה מכאן". אני יודעת שהם צודקים. ועדיין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו