"הבהלתי את אמא שלי והיא קיבלה צירי לידה. סליחה, אמא"

1. מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
"בגיל 3 הלכתי עם אמא שלי בקניון בלונג איילנד. היא היתה בחודש התשיעי להריון. הרגשתי שהפוקוס הבלעדי שקיבלתי כבת יחידה הולך להתפזר, ונלחצתי מזה. אז בשלב כלשהו התחבאתי מאחורי כמה קולבים עמוסים בבגדים וגרמתי לה להיכנס להיסטריה ולחפש אותי בכל הקניון. לא דבר יפה לעשות לאישה בחודש תשיעי.

"כנראה זירזתי לה את הלידה, כי מרוב לחץ הגיעו הצירים ומשם היא נסעה לבית חולים. בזמן אמת נהניתי מזה שמחפשים אותי וצועקים 'אלכס', אבל בדיעבד אני מרגישה קצת רע על זה. סליחה, אמא".

2. מהו הדבר האחד שלקחת מהורייך?
"מאמא - את ההומור והתשוקה לאמנות. מאבא (אני קופי שלו) - את החוש העסקי ואת האהבה לצבעים".

3. ומהו הדבר האחד שלא לקחת מהם?
"רגע, אני שואלת את אמא שלי… היא אומרת שאין דבר כזה. אני שילוב ממש מדויק של שניהם. מצב טוב שהיא צודקת".

4. מיהו האדם שהשפיע ביותר על חייך?
"הצלם המופלא מרטין פאר, שמת לפני כמה חודשים. כמי שלא למדה צילום, מרטין היה לי מורה דרך, האיש שגרם לי להבין איך להסתכל על העולם ואיך לתקשר דרך הומור. דרכו הבנתי שאין צילום בודד, כל צילום קשור לרצף כלשהו".

אגדה על העדשה: מרטין פאר

5. מה היה הרגע שבו ידעת - זה מה שאני רוצה לעשות בחיים?
"בגיל 16, כשסבא שלי הביא לי את המצלמה הראשונה שלי. הגעתי לארץ שמונה שנים לפני כן, לא ידעתי עברית בכלל וגם האנגלית שלי היתה לא מספיק טובה. התחושה הכי עמוקה שהיתה לי היא שאני לא מצליחה לתקשר כמו שאני רוצה. הכל השתנה בזכות הצילום".

צילום של אלכס פרפורי מימי מבצע "עם כלביא"

6. הרגע שבו הבנת שהצלחת?
"כשהתקבלתי ב-2023 לתערוכת 'עדות מקומית' בפעם הראשונה, אחרי כמות צנועה של שש דחיות רצופות :) הייתי גאה שלא ויתרתי ושהמשכתי להגיש. הקבלה לתערוכה היתה מרגשת עבורי אפילו יותר מהעובדה שזכיתי בשנה ההיא בפרס של 'וידיאו השנה'".

הלקח - לא לוותר: הצילומים של אלכס פרפורי ב"עדות מקומית"

7. הכישלון שהכי השפיע עלייך?
"עד היום אין חודש שאני לא מקבלת בו לפחות שני מכתבי דחייה. כל מכתב כזה כואב, במיוחד התשובות (הרבות, כאמור) שהגיעו מ'עדות מקומית', אולי כי עדיין יש לי צורך בהכרה מהעולם האמנות הממוסדת.

"בכללי, יש לי מערכת יחסים מעניינת עם כישלונות. עד סוף התיכון הרגשתי שאני לא ממש מצליחה בכלל. בשלב כלשהו הבנתי שהכישלון הוא סוג של דלק עבורי. אי אפשר באמת להעריך את ההצלחה בלי הנכונות לחוות דחיות וכישלונות".

8. רגע של דלתות מסתובבות שהיה נקודת מפנה בחייך?
"ב-2018 הגעתי לחנות הצילום 'אינטרפוטו' באלנבי, ופגשתי שם את הצלם שגיא קורטלר שרצה למכור מצלמת Contax G1 שלו. קניתי אותה, והיא הפכה לאיבר של ממש, חלק בלתי נפרד ממני".

9. מיהו האדם ששבר לך את הלב?
"המורים בתיכון שדרשו שאקח ריטלין. זה ממש הקהה לי את החושים והפך אותי לסוג של זומבי. רק בשנה שעברה, אחרי הרבה מאוד שנים של כעס, הצלחתי לשתף אותם בתחושות שההתעקשות הזו שלהם גרמה לי. למדתי שאף פעם לא מאוחר מדי לשחרר כאב שהצטבר בגוף ובלב".

10. דבר אחד שתרצי להשאיר כמורשת אחריך?
"את התיעוד מהתקופה המטורפת הזאת. אני מושפעת מאוד מתמונות שצולמו בתקופה של הקמת המדינה, והרבה ממה שאני עושה היום קשור לעתיד. אני מנסה דרך הצילומים לנסח מה חשוב לי לקחת ולזכור מהזמן שאנחנו חיים בו. ובנימה זו, אני פונה אליכם מהעתיד: בבקשה, אל תשתמשו בחומרים שלי בלי רשות. זה יכעיס אותי גם כשלא אהיה בחיים, ואני אגיע לכולכם :)"

מה חשוב לזכור מהזמן שאנחנו חיים בו? צילום של אלכס פרפורי

11. מהו התפקיד שלך בחיים האלה?
"לתעד את רוח התקופה ואת רוח הזמן".

12. ספר, יצירה, אלבום או הצגה שהשפיעו על חייך במיוחד?
"הסרט הצרפתי הקצר 'הבלון האדום' (אלבר למוריס, 1956). זה סרט אילם שזמין ביוטיוב, ואני ממליצה עליו ממש. במרכז הסרט - ילד שצועד ברחובות פריז של שנות ה-50 בעקבות הבלון שהוא כל כך אוהב. כל בלון שאני רואה ברחוב מחזיר אותי לסרט הזה ולרכבת ההרים הרגשית שאני עוברת בכל פעם שאני צופה בו".

רכבת הרים רגשית בכל צפייה. הסרט "הבלון האדום"

13. יש אלוהים? ואם כן - מהי מערכת היחסים שלך איתו?
"אני לא לגמרי יודעת לענות, ולא יודעת אם לקרוא לזה אלוהים, אבל אני נמצאת בדיאלוג מתמיד עם ישות עליונה או עם תדרים אנרגטיים. אני מרגישה שיש לי סנכרון עמוק עם התדרים האלה, והם רק מתחזקים".

14. מהו החפץ האחד שאת תמיד לוקחת איתך?
"כל הנגטיבים שצילמתי בחיי, שנמצאים כעת אצל ההורים שלי. אם למישהו יש קשר למקלט גרעיני שיסכים לשמור עליהם (עדיף באיזור חיפה) - תכתבו לי באינסטגרם".

15. ממי היית רוצה לבקש סליחה?
"מבני המשפחה של הירש גולדברג-פולין ז"ל, שנכנסו לי כל כך עמוק ללב. ובעצם מכל המשפחות של הנופלים במלחמה הזאת. ואולי גם מכל מי שהרגיש שהתיעוד שלי בתקופת ההפגנות נגד ובעד הרפורמה המשפטית פגע בו ובניסיון החשוב לייצר אחדות בעם הזה".

כמה קטנות

• אם לא ישראל – היכן?
  "שום מקום. אין אף מדינה שמעניין אותי לצלם בה, ולא אגור במקום שהצילום בו לא מעניין אותי".
• אם לא עברית – איזו שפה?
  "אנגלית היא שפת האם שלי".
• אם לא אלכס – איזה שם?
  "סשה, שזאת הגרסה הסקסית יותר של אלכס".
• לא תתפסו אותי מחוץ לבית בלי?
  "מן הסתם מצלמה. אבל כדי שזה לא יהיה ברור מדי אגיד גם כובע".
• מדד האושר האישי?
  "ממוצע 9, כיום 7 (בעיקר כי אני תקועה בניו יורק ולא יכולה להגיע לארץ. אמן שייפתחו כבר השמיים ואפשר יהיה לחזור)".