שנתיים. 730 יום. ימים, שבועות וחודשים שבהם אנחנו מעכלים, מעלים גירה, לועסים את מה שכבר נלעס, בולעים את מה שלא ניתן לבלוע.
החודש הראשון אחרי 7 באוקטובר חלף עבר לו כחלום יעוף. זה לא יכול היה להיות, אמרנו לעצמנו. רק חלום היה זה. רק סיוט. הרי לא ייתכן שכך נפרץ גבולנו, שכך רצחו את עוללינו, אנסו את נשותינו, רמסו את כבודנו. זה לא יכול להיות שהבית הלאומי, המקלט הבטוח לעם היהודי, הפך למקום בו חיי יהודים נעשו הפקר. שוב ושוב צבטנו את עצמנו כדי להתנער, אך התמונות, הקולות, והריחות לא הרפו. לא נתעוררנו מהסיוט.
עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן צנגאוקר, במעמד הסליחות בכותל // צילום: הקרן למורשת הכותל המערבי
בחודשים הבאים, ככל שהתחלנו לעכל ולהפנים שאכן היה הדבר, גברו דפיקות הלב. אלה שבחלום הליל, ואלה עם אור ראשון עת הותר לפרסום - שוב פרסו את ליבנו לפיסות כאב. לצד ההלם והכאב, התגייסנו. מי לחזית ומי לשמירה על שגרת העורף, מי לארגון אוכל לחיילים ומי לתמיכה בפצועים, במשפחות השכולות ומשפחות החטופים. התגייסנו בלב שלם, בלי חשבון, בלי תמורה, כי עת צרה היא ליעקב.
קיווינו, כולנו, שהטלטלה הנוראה שעברנו תיצור גם אדוות חיוביות. שהולך ונוצר בחברה הישראלית המוכה איזה שינוי חברתי ותודעתי. שיש בינינו פחות שנאה ויותר רכות, פחות סימני קריאה ויותר סימני שאלה. שאנשים מעיזים לערער על אידיאולוגיות שדעכו, על קונספציות שעיוורו את עינינו, על מנהיגים שהכזיבו, על מערכת צבאית שכשלה, על שיח שנאה שפשט בינינו וכמו אש זרה כילה כל חלקה טובה. השינוי הטוב הזה בעורף היה הרוח הגבית לחזית, בה צברנו ניצחונות מזהירים בזירות כה רבות, רחוקות וקרובות, במסירות נפש, בתחכום, בהפתעה ובנחישות עיקשת.
ניתוח לב פתוח
השלב הבא בתהליך העיכול, היה שלב קהות הלב. כי כמה זמן אפשר להישאר עם לב פתוח בתוך אירועים בסדרי גודל תנ"כי? אי אפשר להכיל את העוצמות ואת הכאב המתמשך זמן רב כל כך. זו אופייה של מלחמה ממושכת, המביאה איתה הסתגלות לדרמות ושגרת כאב.
הרי כבר ראינו הכל: חטופים שהפכו לשלדי אדם; תינוקות שנרצחו בשבי; רשימת הותר לפרסום בלתי נתפסת; צוואות מופלאות של מי שיישארו צעירים לנצח; ונשים גיבורות הנושאות ברוך מילים של ברזל מול קבר פתוח.
הרי כבר ראינו הכל: פצועים העומדים שוב על הרגליים, ודורשים לשוב לשדה הקרב; אלמנות טריות שבחרו בחיים ונישאו מחדש; גיבורי על ששוב ושוב עזבו בית, ילדים ואישה ויצאו לשדה הקרב. בזכות כל אלה ראינו עוד ניצחונות: מלחמת כוכבים מזהירה בשמיים, כורים גרעיניים שהפכו לרסיסים, ומרצחים ששלחנו במסלול אל-חזור לגיהינום.
מהומה במליאה: סגן יו״ר הכנסת ואטורי מוריד את ח"כ קריב מהדוכן // צילום: דוברות הכנסת
וכשהלב לא מסוגל להכיל את מנעד הרגשות הקיצוניים, הוא מתעטף בקרום קשה, בשריון של קהות רגשית. אז חזרנו לסורנו. למריבות, לסכסוכים, לצעקות, להפגנות, לאידיאולוגיות הנוקשות, לקונספציות, להפצת אווירת ייאוש. אבל גם בדרכנו חזרה אל הרע הישן והמוכר, יש טוב.
מעשה באישה שאיבדה בן משפחה קרוב. בשגרה מדובר באישה הנוטה להסתגר בביתה, איננה מתערבבת בחברה וממעטת להיפגש אף עם בני משפחתה.
האבל שינה אותה. ביתה מבצרה פתאום חרב, ותקופת מה היתה כאחד האדם: מרבה לצאת מן הבית, להימצא בחברה ולהיפגש עם בני המשפחה המורחבת. האנשים סביבה כבר אמרו שעצוב לומר, אבל האובדן עשה לה רק טוב, והם זכו בה מחדש.
כל זה נמשך עד שהלכה לטיפול פסיכולוגי. הפסיכולוג שטיפל בה הבין כי מטרת הטיפול היא להחזיר את האישה אל דפוס חייה הרגיל שאפיין את חייה לפני האובדן. שמה שטוב לסביבתה, לא בהכרח טוב לה. הטיפול הצליח והאישה שבה לחיות בבדידותה הנוחה בביתה.
קדימה לאותו מקום
אובדן הוא סוג של טיפול בהלם המשנה את האדם או את החברה. אבל שינויים אמיתיים צריכים לנבוע מתוך בחירה, ולהתבצע בתהליך הדרגתי ועמוק. אם אנחנו כחברה מקוטבת רוצים ללמוד איך ניתן לחיות פה יחד, איך נכון להתווכח ולהכריע במחלוקות, אנחנו צריכים לבחור בזה וללמוד איך לעשות זאת. טבח מחריד, נורא ככל שיהיה, הוא אולי זרז לקיצור תהליכים, אבל לא יכול לעשות במקומנו את העבודה הפנימית שתוביל לשינוי אמיתי ובר קיימא.
הרב קוק כתב באורות התשובה כי "התשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה".
שינויים צריכים לנבוע מתוך בחירה. אם אנחנו כחברה מקוטבת רוצים ללמוד לחיות פה יחד, עלינו לבחור בזה וללמוד איך לעשות זאת. טבח מחריד הוא אולי זרז לקיצור תהליכים, אבל לא יכול לעשות במקומנו את העבודה הפנימית שתוביל לשינוי אמיתי
מצד אחד האדם, העם והיקום, צריכים לשוב אל עצמם. מצד שני הם צריכים להיות בתנועה מתמדת של התקדמות ותנועה מעלה מעלה. השיבה אל העצמיות, היא לפעמים גם שיבה אל דפוסים פחות טובים, אבל היא מה שמאפשרת לנו לצמוח מתוך בחירה. כדי להפליג למרחקים, צריך קודם לדעת להטיל עוגן.
בתום שנתיים של מלחמה, שאולי אולי, אינשאללה, עומדת לקראת סיומה, אפשר להביט סביב ולראות בסיפוק שהצלחנו למגר הרבה מהרוע סביבנו. אבל המלאכה לא הסתיימה. עוד עבודה רבה לפנינו – להתאושש מהטיפול בהלם שעברנו, ולהתמודד עם הרע והמפלג שבתוכנו. אלה מילים גדולות, אבל אפשר להוריד אותן לחיי היום יום. זה מתחיל בקטן: איך מדברים עם הילד, עם בן הזוג, השכן, העמית, היריב. וזה ממשיך בניסיון לקלף את שריון קהות הלב שהלבישה עלינו המלחמה, כדי להצליח להקשיב בלב פתוח לקרוב לנו, ובעיקר לרחוק.
