הדברים הכי מוזרים שאנשים אוכלים בממ"ד - והסיבה המפתיעה

דרור, בת שנה, יושבת על שטיח הממ"ד בפיג'מה, אוחזת שקית חטיפים ואוכלת במבה בשלווה שאפשר להתקנא בה. על הרצפה סביבה פזורות עדויות נוספות לבלגן המוכר של ממ"ד בשימוש פעיל. לצילום של דרור, שתראו כאן למטה, הוסיפה אמא שלה הסבר קצר בנוגע לדינמיקה המשפחתית שהתפתחה בתוך הממ"ד: "יש אצלנו חגיגת חטיפים לפחות פעם ביום. לכל אחד מהילדים יש קערה. בוחרים מהחטיפים, אני שמה בקערות וכולם מתכבדים מכל הקערות. ככה גם הם בוחרים משהו ויש בזה אלמנט של שליטה בסיטואציה, ומכיוון שאני אחראית על הקערות אני שולטת בכמות בכל פעם".

מה שמרתק בתיאור הזה אינו החטיפים עצמם, אלא שינוי דפוס האכילה השגרתי. אמה של דרור המציאה בתוך מרחב החירום פרוטוקול אכילה משלה, הכולל קערות אישיות, בחירה מבוקרת ונסיונות שליטה בכמות הג'אנק שהילדים צורכים. סדרי האוכל הרגילים של הבית נזנחו, זמנית, לטובת סדר חדש שמתאים לשגרת החירום ולמרחב המוגן. "ומה את נותנת להן לאכול בממ"ד", שאלתי את ש' שחיה בצפון הגולן ומגדלת שלוש בנות; תשובתה המיידית היתה: "פתיבר של לחץ".

והיא לא היחידה. סטודנטית שלי שיתפה אותי בצעד מרוסן אף פחות: "וואי זה נורא, כל-כך הרבה שטויות (חטיפים ושוקולדים; נ"ל) בממ"ד, ואנחנו אוכלים אותם".  נניח לרגע לרגשות האשמה הנלווים לאכילה מסוג זה, וננסה להסביר מה מתרחש בה.

טקס בכל אזעקה

כדי להבין את הדינמיקה הזו לעומק, עלינו להיעזר במושג "לימינליות" - ובעברית, סיפיות. האנתרופולוג ארנולד ון גנפ ביקש להבין את הרציונל מאחורי טקסי מעבר: טקסים חברתיים-תרבותיים, המסמנים מעבר של אדם מסטטוס או שלב חיים אחד לאחר - למשל, מרווקות לנישואין. ון גנפ הבחין בשלושה שלבים המאפיינים כל מעבר תרבותי: פרידה מהסדר הקיים; השלב הלימינלי, שבמסגרתו נפרדים מהמסגרות הקיימות (לימינליות מהמילה הלטינית limen, שפירושה סף); ושלב החזרה לשגרה.

הממ"ד הישראלי הוא דוגמה חריפה למצב הסיפי: חדר שבו מושהים ברגע אחד כל החוקים הישנים, ושהשהייה בו מנתקת אותנו מהשגרה ומטילה אותנו למרחב של "בין לבין". אנחנו כבר לא בחיים שלפני האזעקה, אך עוד לא בביטחון של "אחרי". בתוך הבטון המזוין, הזהויות הרגילות שלנו מושעות, ההיררכיות וההבדלים של ביומיום מושהים, ואנו נותרים יצורים פגיעים, הממתינים בתוך מעין "רחם" זמני.

במרחבים לימינליים אנשים מתנהגים, חושבים וגם אוכלים אחרת. ברגע שהאזעקה נשמעת, הגוף מחזיר לעצמו את הסמכות. מבחינה פיזיולוגית, הלחץ מפעיל מנגנוני הישרדות קדמוניים (הילחם או ברח, Fight or Flight), הדורשים אנרגיה מהירה וזמינה. המוח מאותת על צורך ב"דלק" מיידי, ואותן "קלוריות ריקות" של סוכרים ופחמימות פשוטות מספקות את המענה המושלם. הן מתפרקות מהר במחזור הדם וגורמות לשחרור דופמין, המעניק תחושת רגיעה זמנית. כך נוצר הפרדוקס של אוכל-מיוחד-לממ"ד: האזעקה הופכת להיתר פסיכולוגי להתפרקות מהסדר התזונתי הרגיל, לטובת הישרדות רגשית.

הסיבה לכך שאנו זוללים "שטויות" בממ"ד היא מפגש בין הישרדות ביולוגית לנחמה פסיכולוגית. המוח מחפש דרך לווסת את החרדה, ומשתמש בסוכר ובשומן כדי להפריש הורמוני עונג שמעניקים רגיעה כימית זמנית. התוצאה, לצד הנחמה, היא ויתור על המשמעת העצמית. 

אמנות ה"בין לבין": על מרחבים לימינליים

העדויות שאנשים מרחבי ישראל שיתפו איתי היו מרתקות ומבטאות ניסיונות לייצר סדר בתוך הכאוס הלימינלי. יש מי שמביאה לממ"ד פנקייקים חמים כניסיון להכניס את הבית אל תוך המקלט, ויש מי שמגדירה מראש "גרעינים שחורים שמותרים רק באזעקה". אמא לילדת זקונים בת שבע, למודת שעות ממ"ד רבות, כתבה: 'דאגתי שהיא תקנה בצרכניית היישוב את כל הממתקים שהיא הכי אוהבת 'והסברתי לה שזה מיועד לממ"ד למקרה של אזעקה. מיותר לציין שהיא לא בחרה פירות וירקות".

אבל הממצאים מראים כי היו גם מי שיצרו רשימות ציוד מופקדות, ובמקרה אחד כללו "מים, קרקרים תוצרת בית ו... שמחה". חוקרי התנהגות מכנים זאת "הרגלי ליבה", שהם ערכים שמוסיפים לפעול גם כשאין משאבים נפשיים לשמור על התפריט הנוקשה הרגיל.

המוח מחפש דרך לווסת את החרדה, ומשתמש בסוכר ובשומן כדי להפריש הורמוני עונג שמעניקים רגיעה כימית זמנית. התוצאה, לצד הנחמה, היא ויתור על המשמעת העצמית

כך, למשל, בסיומו של היום הראשון למבצע "שאגת הארי", בעומק מקלט ציבורי ביפו, תועד אב ששמר על שעון עצר קטן עד לשקיעה שמסמלת את שבירת צום הרמדאן. ברגע הנכון הוא פתח תיק וקיים את ארוחת האיפטאר של הרמדאן בתוך חלל הבטון, לצד שכנים יהודים ומוסלמים. באותו מרחב סף, המפגש בין הרמדאן לאזעקה הציעו אפשרות חדשה של קיום משותף. באופן דומה, אישה שאירחה תיירת בזמן אחד משיגורי הטילים מאיראן הגישה יין אדום וקרקרים, כהצהרה ש"אנחנו נשארים מי שאנחנו" גם כשהשמיים בוערים.

וופל לשעת חירום

לעיתים, המרחב הלימינלי חושף את הפער שבין צורך פיזי לנחמה נפשית. חברתי ע', תושבת נתיב העשרה שחוותה את מתקפת 7 באוקטובר, תיארה כיצד שהתה אז שעות ארוכות בממ"ד ללא אוכל או מים. כאשר הצליחה לצאת לרגע כדי להביא מזון, היא בחרה בתמרים ותפוחים, כביכול הבחירה הנכונה והבריאה. אך אלו, כך שיתפה, לא ניחמו אותה כלל. התמרים והתפוחים היו מזון טוב אובייקטיבית, אך הם לא היו "אוכל ממ"ד" מספק. כיום, היא מעידה שמה שמרגיע אותה באמת זו הידיעה שאם תיקלע שוב לסיטואציה כזו, יחכו לה שם פחמימות ריקות - לא בשל ערכן התזונתי, אלא בשל יכולתן למלא את המרחב בתחושת מוכנות ונחמה. ובמילים פשוטות, הרבה וופלים וחטיפים.

לימינליות, כפי שהסברנו, היא מצב זמני וקצר מטבעו. השלב הסיפי, מטלטל ככל שיהיה, מסתיים תמיד בחזרה לשגרה, ואיתה חוזרים גם החוקים, התפריט ורגשות האשם שממתינים לאחר מכן. כשתישמע הצפירה האחרונה ויתפזר העשן, דרור תחזור לשגרת הבוקר שלה, הסטודנטית שלי תחזור לסלטים שלה, וכולנו ניזכר שלגוף יש זיכרון ארוך יותר מהאזעקה. ולכן, דומה שהבחירה החכמה אינה לנדוד בין שתי נקודות קיצון -לחסל שקית ופלים בכל אזעקה, לעומת להיכנס לממ"ד עם סלסלת ירקות ומחשבון קלוריות - אלא לזכור שאפשר  להתארגן מראש על כמה דברים שהגוף יסלח להם ביתר קלות. אחרי הכל, הנחמה לא חייבת להיות ריקה כדי להיות אמיתית.