הם חזרו מהמלחמה בטראומה. ואז רשויות החוק התייחסו אליהם כאויב

במארס בשנה שעברה, בשעות הערב, ויכוח קולני בין בני זוג בשדרות הביא את שכניהם להזעיק את המשטרה. כשהשוטרים הגיעו, המריבה כבר שככה. "רבנו קצת, היינו נסערים", נטלי (שם בדוי) משחזרת. "השוטרים הגיעו כעבור 50 דקות, אחרי שהמצב נרגע".

השוטרים הרחיקו את בן זוגה, גיא (שם בדוי), מהדירה, ושאלו את נטלי אם חוותה אלימות. "אמרתי שלא, כי לא היתה אלימות", היא מספרת. "הם החזיקו את גיא הרבה זמן למטה. אחרי שעה הוא ביקש להתפנות. הם גרמו לו לעשות את צרכיו מתחת לבניין, מול כל השכנים. בפעם הבאה הוא שוב ניגש לשוטר ואמר לו שהוא לא מסוגל להתאפק. הם לא נתנו לו לחזור לדירה, ובשלב מסוים הוא החליט על דעת עצמו לעלות".

ההחלטה של גיא לחזור לדירה עלתה לו ביוקר. גיא, בשנות ה־30 לחייו, נכה צה"ל הלום קרב משירותו הצבאי ביחידה קרבית באמצע העשור הקודם, חווה טראומה נוספת ב־7 באוקטובר. קצת אחרי מתקפת הטילים בשעות הבוקר של אותה שבת הוא יצא מהבית בשדרות כדי לרכוש מצרכים בתחנת הדלק. בדרך נתקל בטנדר לבן.

"הוא נרדף על ידי מחבלים במשך זמן ארוך", מספרת נטלי. בנתיב ההימלטות שלו נחשף גיא למראות הקשים של הקרבות שהתנהלו באותה שבת בשדרות ובסביבתה. מאז הוא מטופל בכדורים, מרטיב בלילה וחולם כל הזמן שמחבלים רודפים אחריו. ואז הגיע המפגש עם השוטרים.
"ברגע שגיא עלה במדרגות, השוטרים עלו אחריו", נטלי ממשיכה. "הם נכנסו אלי הביתה, שברו לי את הדלת, התנפלו עליו והתחילו לפוצץ אותו במכות. הילדים שלי קמו מהצעקות. בזמן שהם תפסו את אבא שלהם ברגל אני צעקתי 'תעזבו אותו, הבנאדם בפוסט־טראומה!'

"הם המשיכו להפעיל עליו כוח, להרביץ לו, לכופף אותו, להשפיל אותו, וכל זה בזמן שאמא שלי, אני והילדים מתחננים שרק יניחו לו".

הם הרגישו צורך להגן עלייך?
"לא היה על מה להגן. הם ידעו מה המצב שלו. אמא שלי דיברה איתם ואמרה להם שהוא נכה צה"ל הלום קרב. הם ידעו הכל, ופשוט לא התחשבו. גם לא בכך שהיו ילדים קטנים בתמונה. מה שעצוב הוא שאלה שוטרי שדרות, שיודעים בדיוק מה חווינו ב־7 באוקטובר".

בסרטוני מצלמות הגוף של השוטרים ניתן לשמוע את הצרחות של גיא, של אשתו, של חמותו ושל ילדיו, בזמן שהשוטרים משתלטים עליו ואוזקים אותו. כתוצאה מהאירוע נגרמו לגיא חבלות בעינו, ברגליו ובזרועו. מחלקת התביעות במשטרה הגישה נגדו כתב אישום בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואיומים, לאחר שקרא לעבר השוטרים "אני אאנוס את שניכם יחד". התלונה שהגיש גיא למחלקה לחקירות שוטרים, לעומת זאת, נגנזה ללא הסברים.

איך המצב בבית מאז האירוע?
"בסדר גמור. אנחנו משפחה נורמטיבית בסך הכל. זה היה יום לחוץ, היתה לו ועדה, הוא לא לקח תרופות בזמן. אני זאת שבעיקר צעקתי, ובגללי הזמינו את הניידת. עכשיו המשטרה מתעקשת לנהל נגדו משפט. אבל עורך הדין שלו נלחם".

עורך הדין יורם סגי זקס, שמייצג את גיא מטעם הסנגוריה הציבורית, הגיש ליועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב־מיארה, בקשה לעיכוב ההליכים. לדבריו, "האירוע היה יכול להימנע בטיפת רגישות מצד השוטרים לנכה צה"ל, רגישות שלא היתה פה כלל, למרבה הצער.

"וזה רחוק מלהיות מקרה חריג. אני רואה את זה פעם אחר פעם. אירועים שמתחילים מכלום ושום דבר ומסלימים. בדרום הארץ יש הרבה מאוד פוסט־טראומטיים. גם השוטרים עברו דברים, אבל אל תוציאו את העצבים שלכם על האזרחים".

הנתונים בישראל של אחרי טבח 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל ממחישים עד כמה התופעה הזו רחבה. ערב פרוץ המלחמה טיפלו באגף השיקום בכ־60 אלף נכי צה"ל, מתוכם כ־8,500 עם פוסט־טראומה. על פי נתוני האגף שפורסמו במארס אשתקד מספר הפצועים והפצועות בקרב צה"ל וכוחות הביטחון הגיע ליותר מ־78 אלף, כשאחד מכל שני פצועים שמטופלים באגף מתמודד עם השלכות נפשיות.

נטלי: "השוטרים ידעו מה המצב של גיא. אמא שלי דיברה איתם ואמרה להם שהוא נכה צה"ל הלום קרב. הם ידעו הכל, ופשוט לא התחשבו. גם לא בכך שהיו ילדים קטנים בתמונה. מה שעצוב הוא שאלה שוטרי שדרות, שיודעים בדיוק מה חווינו ב־7 באוקטובר"

ואלה רק חיילים ומשרתי מילואים. לפי נתוני עמותת נט"ל, בעקבות המלחמה חלה עלייה של כ־14% בשכיחות של PTSD (הפרעת דחק פוסט־טראומטית) המוכרת באוכלוסייה הכללית. כמעט אחד מכל שלושה ישראלים סובל מזה. בהתאמה, נרשמה עלייה בתופעות כמו תאונות דרכים, אלימות במשפחה והתמכרויות.

הכתבה הזו אינה מבקשת להכתים את עשרות אלפי הישראלים שמתמודדים עם פוסט־טראומה. רובם המכריע אזרחים שומרי חוק, מתפקדים ומנהלים חיים רגילים. אבל דווקא משום כך המקרים שבהם טראומה מתנגשת במערכת אכיפת החוק חושפים פער מסוכן, שהמדינה עדיין לא יודעת לגשר עליו.

הבעיה הגדולה היא שהתופעה הזו צפויה להתרחב. מחקרים על טראומה, בעיקר כאלה שנעשו סביב מתקפת 9.11 בארה"ב, הצביעו על כך שתופעות כמו התאבדויות נוטות להחמיר בחמש השנים שלאחר החשיפה לאירוע הקשה.

וכך, סוגיה שבעבר נתפסה כבעיה רפואית פרטית הפכה לאתגר חברתי ומערכתי רחב היקף. בין שכנים שמזעיקים ניידת, עימותים בכביש ובתור ושימוש הולך וגובר בחומרים משני תודעה, עוד ועוד לוחמים לשעבר מגלים שהקו הראשון שפוגש אותם כשהם נשברים הוא שוטר. ישראל יצרה דור של אנשים מאומנים להגיב לאיום, וכשהתגובה הזאת מופעלת בבית, היא מענישה ומסווגת אותם כעבריינים.

קצת חמלה לא תזיק

סטפן ספיבק, בן 36, סוחב את הפציעה הנפשית שלו מאז ששירת בעזה במבצע עופרת יצוקה. "אני גולנצ'יק", הוא מעיד על עצמו בגאווה, כאילו לא חלפו שנים רבות. "היינו הראשונים להיכנס לרצועה".
הוא מספר כי בסג'עייה נקלע הכוח שלו לתקרית "דּוּ"צ" - ירי כוחותינו על כוחותינו. "חיילי שריון זיהו בטעות חבר'ה שלנו כמחבלים. מחלקה שלמה מהפלוגה שלי נפגעה. אני הייתי בכוח פינוי הפצועים. הייתי בסך הכל עשרה חודשים בצבא. ראיתי חברים שלי, ילדים שלפני רגע צחקתי איתם, אפורים לגמרי מטיח ומלאים בדם. זה משבש את הקופסה".

לדבריו, כבר במהלך השירות ביקש לראות קב"ן - ונענה בזלזול. רק אחרי מאמץ אובחן בפוסט־טראומה והורד לו פרופיל. הוא השתחרר, אבל התסמינים נשארו: קשיי שינה קיצוניים, סיוטים, התעוררות תכופה בהזעה, ירידה בתפקוד.

אגף השיקום במשרד הביטחון עשה מאז דרך ארוכה בהכרה ובמתן אחוזי נכות על רקע נפשי, אבל עבור ספיבק זה היה מאוחר מדי. הוא מספר ש"טיפל בעצמו" כבר אחרי השחרור מצה"ל.

"גיליתי שיש לי דחף למריחואנה. זה עזר לי מאוד, בעיקר בלילה, להשכיח חלומות רעים".

הבעיה היתה שהשנים ההן היו גם השנים שבהן החוק התייחס בחומרה לקנאביס, טרום מדיניות אי־ההפללה, והרישוי הרפואי היה כמעט בלתי מושג. ספיבק מדבר על המחיר הכלכלי: "בשנים ההן זה היה מעל 2,000 שקל בחודש. אם יש סיבה שהיום אני לא במצב לרכוש נכס - זה זה".

גם המחיר הפלילי הגיע מהר: מפגשים עם שוטרים, עיכובים, תיקים. "אני זוכר שפעם בתחנת המשטרה בירושלים פגשתי חוקר שעל המדים היתה לו סיכת גולני. הרגשתי ממנו את החמלה. במקרה הזה לא הוגש נגדי כתב אישום, אבל במקרה אחר שוטרים סמויים תפסו אצלי כמות מזערית של קנאביס, אבל תקעו לי סעיף של אספקה, הפצה, יבוא ויצוא. מבחינתם, אין הבדל ביני לבין אדם שהביא קילוגרמים מדרום אמריקה במזוודה".

ספיבק אומר שניסיונותיו להסביר שהוא הלום קרב, שהשימוש שלו לא נבע מעבריינות אלא מצורך הישרדותי, עלו בתוהו. "בסופו של דבר אתה משתנה בתוך המשוואה. אין פה פקטור של רגש". רק כשהחליף ייצוג לעורך דין פלילי בכיר, הצליח להימנע מהרשעה. גם אחרי שהוכר על ידי משרד הביטחון וקיבל רישיון לשימוש בקנאביס רפואי, התיקים הפליליים ממשיכים להכביד על עברו.

"מתהלכים בינינו אנשים שצריך לשים לב אליהם", הוא מבקש להתריע. "אני עברתי את מה שעברתי כי מערכת הביטחון התנערה מפצוע כמוני, 12 שנה עד ההכרה. לא עניינתי אף אחד. ובמקום הנמוך הזה יש כמוני שהרימו ידיים. את זה צריך למנוע".

ספיבק לא לבד. "יש החרפה חד־משמעית בכמות החשודים או המואשמים בפלילים שמוכרים כלוקים בפוסט־טראומה", מציינת ענת משיח, קרימינולוגית שיקומית ומומחית לטיפול בטראומה בשיטת EMDR.

לדבריה, "כולנו עברנו משהו במלחמה. לא סתם אומרים 'מדינה בטראומה'. מרביתנו מעבדים את האירועים וחוזרים לתפקוד מלא. בין 10% ל־30% יפתחו פוסט־טראומה. המשמעות היא שמערכת העצבים שלהם לא חזרה לקדמותה, אלא נשארה בעוררות גבוהה. הם ממשיכים לחוות כל גירוי קטן כאילו הם נמצאים בשדה הקרב. לכך מתווספים מי שכבר סבלו מהתופעה, ועכשיו נקראו שוב למילואים. אנחנו רואים אצלם התפרצות של פוסט־טראומה מורכבת (C-PTSD)".

איך זה יכול לבוא לידי ביטוי בהתנהגות פלילית?
"במגוון התנהגויות. אנחנו לא יכולים לדעת איפה נפגוש את זה. נתקלתי במקרים של עימותים בכביש, בריבים על מגרשי ספורט, אפילו בין אבות במסגרות חינוכיות של הילדים. חשוב להבין שלא מדובר בכשל מוסרי, אלא בשינויים ממשיים במוח. חלק מהעבירות קשורות לניסיון לווסת מצוקה נפשית בלתי נסבלת. בתחום שלנו אומרים שטראומה שלא מטופלת היא טראומה שמתנהגת".

אחת הבעיות של אנשי המקצוע בהתמודדות עם החברה הישראלית אחרי 7 באוקטובר היא שיש מעט מאוד ניסיון עם טראומה בהיקפים רחבים כל כך. על פי משיח, "אנחנו לומדים לאט־לאט על הקשר בין פוסט־טראומה והסתבכות עם החוק. ההבנה היא שחוויה קיצונית משנה את תפקוד מערכת העצבים ואת דפוסי החשיבה והתגובה. הבעיה היא בחוסר ההבנה של אנשי המקצוע את הקשר בין הדברים. טראומה היא תחום התמחות. אני לא מצפה משוטרים לזהות מצב כזה. הלומי הקרב הם לוחמים, שבנויים לתלפיות. הם יכולים להיראות נורמטיביים לחלוטין, עד שהם חווים 'יציאה מחלון הסיבולת'. זה עלול להידרדר עד כדי שליפת נשק".

תחושת האיום

עבור השוטר שמוזעק לאירוע המציאות נראית אחרת לגמרי מזו שמתוארת אחר כך בדיעבד. הוא נקרא לבית שבו דווח על צעקות, אלימות או על הימצאותו של אדם נסער, לעיתים בלי לדעת מי נמצא בפנים, האם הוא מחזיק נשק, ומה בדיוק התרחש לפני שהגיע. בתוך דקות הוא צריך לקבל החלטות שעלולות להשפיע על חייו של החשוד, של בני המשפחה, שלו עצמו.

ענת משיח: "נתקלתי במקרים של עימותים בכביש, בריבים על מגרשי ספורט, אפילו בין אבות במסגרות חינוכיות של הילדים. חשוב להבין שלא מדובר בכשל מוסרי, אלא בשינויים ממשיים במוח. בתחום שלנו אומרים שטראומה שלא מטופלת היא טראומה שמתנהגת"

בניגוד לצוותים טיפוליים, השוטר אינו מגיע עם כלים קליניים או זמן לאבחון. תפקידו הראשון הוא למנוע סכנה מיידית. אם אדם צועק, מאיים, משליך חפצים או מתקרב לעברו בתנועות חדות, ההנחיות המקצועיות מחייבות אותו להשתלט על הסיטואציה במהירות, גם במחיר של שימוש בכוח. עבורו ההבחנה בין התקף פוסט־טראומה לבין אלימות מכוונת אינה תמיד ברורה בזמן אמת - והטעות עלולה להיות קריטית.

במציאות של ישראל אחרי 7 באוקטובר, שבה אזרחים רבים מחזיקים נשק ברישיון, שוטרים פועלים תחת הנחת יסוד של סיכון. כל אירוע ביתי יכול, מבחינתם, להתפתח בשניות לאירוע חמור. האחריות למנוע פגיעה מוטלת על אנשי כוחות הביטחון, והמחיר של תגובה איטית מדי עלול להיות קטלני.

"הבעיה היא שהמפגש הזה לעיתים מתרחש בדיוק ברגע שבו אדם הלום קרב חווה טריגר ומגיב מתוך מנגנון הישרדותי. מבחינתו, נוכחות השוטר, הנשק, האורות, הצעקות והפקודות רק מגבירים את תחושת האיום. כך נוצר מעגל שמזין את עצמו: השוטר פועל מתוך אחריות לביטחון, האדם שמולו מגיב מתוך תחושת סכנת חיים - והאירוע מסלים במהירות.

פלאח עלי זועם. בנו בן ה־24, ראמז, עצור מזה שבוע וחצי. בשבוע הבא מתכוונת מחלקת התביעות של המשטרה להגיש נגד הבן כתב אישום בגין תקיפה והפרעה לשוטר. "אמרתי לשופטת שאני מצטער ששלחתי אותו לצבא", הוא אומר בכאב.

עלי, גשש צה"ל זה 25 שנים מהכפר ערב אל־עראמשה שסמוך לגבול עם לבנון, נזכר: "הוא ביקש ממני לימודי רפואה, ואני לא רציתי. אז הוא התגייס ושירת כמוני, כגשש. היה בסדיר באוגדת עזה, אחר כך המשיך שם בקבע. היה מצטיין שר הביטחון.

"במתקפת החמאס הוא הגשש שהיה על הגדר. בשעה 6 הוא יצא לפתיחת ציר. התקשר אלי משם, אמר לי 'אבא, מצאתי שער פתוח'. הספקתי להגיד לו 'תכריז חדירה', פתאום הוא צעק 'יורים עלי' והשיחה התנתקה. הוא היה עד לנפילתם של חבריו, לחטיפות. בסוף באו ממשטרת נהריה וגמרו אותו".

מאז 7 באוקטובר אין כמעט זכר לבן המוצלח. הוא חווה תסמינים קשים של חרדה ופראנויה והוכר כנכה משרד הביטחון. לדברי האב, "המצב שלו קטסטרופלי. הוא רואה מחבלי נוחבה מול העיניים ותוקף את האחים שלו. הוא רואה אותי במדים וחושב שיש חדירה. שלוש פעמים הוא כבר נעצר ושוחרר. בשבת שעברה אח שלו היה איתו לבד בבית והזמין משטרה".

הפעם החליטו במשטרה ללכת עד הסוף. שוב ושוב ביקשו להאריך את מעצרו של ראמז. "אז מה יעשו, ישימו את כל לוחמי צה"ל בקישון (בית מעצר בצפון הארץ; מ"ש)?", שואל פלאח. ובזמן שהוא במעצר עורכת הדין של ראמז מטעם הסנגוריה הציבורית, עו"ד איסלאם סרוג'י, מנסה למצוא פתרון כדי שהוא לא יגיע לכלא, ונמצאת במרוץ קדחתני נגד השעון לאתר מסגרת טיפולית עבור ראמז שתהווה חלופת מעצר מתאימה, אך ללא הצלחה.

לדבריה, "מדובר באנשים שנחשפו לזוועות, תוך כדי מלחמה על ביטחון המדינה. מצופה שהמדינה תמצא להם מענה, ובאין מענה לפחות שלא ינקטו נגדם הליכים פליליים. אנשים כאלה לא צריך להעניש, צריך לטפל בהם".

מה הציפייה שלך משוטרים, שנקראים שוב ושוב לבית שיש בו אדם אלים, שמהווה סכנה לבני הבית האחרים?
"אני מצפה שכולם ישלבו זרועות: המשטרה, המערך הפסיכיאטרי, משרד הביטחון - וייתנו מענה חירום, מסגרת טיפולית מיידית, לאותם הלומי קרב. לא ייתכן שצריך להמתין למקום בבית מאזן. במקרה הטוב מדובר בהמתנה של שבועות ספורים. מצופה ממשרד הביטחון לספק מעטפת תמיכה וליווי הדוק עד לקליטתם של הלומי הקרב במסגרת. בעניינו של ראמז - אם היה ניתן המענה הנדרש יכול להיות שלא היינו מגיעים לתיק הרביעי".

בסנגוריה הציבורית מכירים היטב את התופעה. לדברי עו"ס אפרת גולן, הממונה על הממשק השיקומי־טיפולי בסנגוריה הציבורית, "ישראל של 2026 שונה מזו של 2023. לכולנו יש נגיעה בטראומה. פוסט־טראומה מתרחשת כשאדם נמצא במצב הישרדות תמידי. החוויה היא של סכנת חיים ממשית, כל הזמן. ואז בלון שמתפוצץ, שיחה בערבית - כל דבר יכול להוות טריגר".

יש מקום להרתעה במקרים כאלה?
"אין לזה חשיבות. הפחד מהכלא אינו רלוונטי, וגם לא החשש מגורמי אכיפת החוק. המפגש עם שוטר יכול להיות כפתור - ואנחנו רואים תקיפת שוטר, כשהמהות היא לא תקיפת שוטר, השוטר מסמל עבורם סכנה. מישהו שבא לתקוף אותם והם מגיבים לו.

"צריך לזכור שאלה שנתקלים בסוף במערכות האכיפה הם אלה שאנחנו אימנו אותם לתגובה הזאת. חיילים בישראל מאומנים לא לקפוא ולא לברוח אלא לתקוף. וכשהמנגנון משתבש, אנחנו אומרים: 'לכלא'. נדרשת פה רגישות, אבל מערכות האכיפה מתנהגות אליהם כאל עבריינים".

אנשי משטרה רגילים להיתקל במתמודדי נפש. התקפי זעם לא זרים לשוטר הסיור הממוצע. במה המקרים האלה שונים?
"התקף פסיכוטי לא דומה להתקף PTSD. לאדם בפוסט־טראומה יש ביקורת מציאות תקינה במהלך החיים. ברגע הטריגר עצמו הוא נשלח למקום אחר. אחר כך הוא יכול להיות כאחד האדם, עד לטריגר הבא. הרבה מהשוטרים לא יודעים את זה. וזה עוד במקרה הטוב, כי מחלה מעוררת אמפתיה. אם הם חושבים שמדובר פשוט באדם אלים, הם לא מבינים שהאדם שמולם נמצא כרגע בשדה קרב".

שרית בר־אור: "השוטרים הגיעו וניסו להרגיע את אלמוג. אמרו לו שיבוא לתחנה, יקבל עזרה ויחזור הביתה. לקחו את מספר הטלפון של הפסיכולוגית שלו ואמרו שיזמינו אותה לשם. הם שיקרו. איך שהוא עלה לאוטו אמר לו הקצין 'אתה מעוכב לחקירה'"

ומה קורה כשמראים תעודת נכה צה"ל?
"לפעמים זה עוזר. תלוי מי השוטר שנמצא בצד השני. צריך להגיד שאחרי שנים כל כך מתוחות גם כוחות הביטחון שלנו מגיבים מאותו מקום. ברגע ששני אנשים נמצאים במצב חירום, אף אחד לא פנוי לראות את האחר".

החיים לפני - ואחרי

איך מרגיש לילה בתא מעצר עם שב"חים (שוהים בלתי חוקיים) עבור הלום קרב? ב־7 באוקטובר יצא אלמוג בר־אור מביתו בנופית כבר ב־12 בצהריים. "הוא לא שאל אותי אם לצאת, אלא הודיע לי. נשארתי בבית עם תינוק בן שלושה חודשים", מספרת אשתו שרית.

בר־אור גויס למילואים בחיל הרפואה, ומהר מאוד מצא עצמו חשוף מול פסגת הרוע האנושי. "הוא ומחנה שורה היו חברים טובים", היא אומרת. "אחרי 50 ימים אמרתי לו שאם הוא ממשיך שם דרכינו נפרדות. הוא השתחרר אדם אחר. אנחנו חמש שנים ביחד. עד 7 באוקטובר הכל היה מושלם. אנשים היו מקנאים בזוגיות שלנו. החיים נחלקים ללפני ולאחרי".

בנובמבר האחרון אירע מקרה חמור בבית המשפחה. "אלמוג התעצבן על כלבת השירות שלנו, היה שם אירוע שטירגר אותו. הוא העיף דברים. אמרתי לו שיירגע, שזה קורה ליד הבן הפעוט שלנו. אז הוא התעצבן וזרק עלי מרחוק סכין. מייד אחר כך הוא אמר לי 'תתקשרי למשטרה שיבואו לקחת אותי'. הוא ידע שהוא במצוקה, אבל לא היה מודע עד כמה הוא במצב קיצוני.

"התקשרתי למשטרה. כשהם הגיעו הוא כבר לא היה בבית. הם אספו דברים, בדקו והלכו. אמרו 'ברגע שהוא חוזר, להתקשר אלינו'. כשהוא חזר הוא חיפש את הכדורים הפסיכיאטריים שלו. ליד המגירה יש מתקן של סכינים. מהרעידות הוא נתקל בו וחתך את עצמו ביד. לא חתך של ניסיון התאבדות. צעקתי לאמא שלו שתזמין מד"א, והיא הזמינה משטרה במקום.

"השוטרים הגיעו וניסו להרגיע אותו. אמרו לו שיבוא לתחנה, יקבל עזרה ויחזור הביתה. לקחו את מספר הטלפון של הפסיכולוגית שלו ואמרו שיזמינו אותה לשם. הם שיקרו. איך שהוא עלה לאוטו אמר לו הקצין 'אתה מעוכב לחקירה'. ניסו להפוך את זה כאילו התלוננתי עליו. שמו אותו בתא אחד עם שב"חים, כשהוא כבול באזיקים. אדם במצב כל כך רגיש! הוא נכנס שם להלם קרב".

למחרת, הובא בר־אור בפני שופט מעצרים, שהורה לשחררו לחזקתו של אביו. האב התחייב ללוותו ישירות, מדלת לדלת, לאשפוז פסיכיאטרי בבית החולים מעלה כרמל. "היום אלמוג אומר לי 'אם הייתי יודע מה תהיה התוצאה, לא הייתי יוצא מהבית באותו יום. עד היום הוא משלם על זה מחיר כבד".

באגף השיקום הבינו שמפגש בין הלומי קרב לבין גורמי אכיפה עלול לייצר טריגר והקימו ניידות של צוותי מת"ן - התערבות בשעת משבר - שפעיל 24 שעות ביממה (מספרו 8944*). אבל הגעת הצוות מותנית באישור של המטופל, מה שלא תמיד מתאפשר במצבים אקוטיים.

לדברי גורם בכיר שעזב לא מזמן את אגף השיקום במשרד, "אין הבנה מלאה עם מה אנחנו מתמודדים. כשיש תופעה כל כך רחבה, המדינה לא יכולה להמשיך לשים פלסטרים על עורק קרוע. המדינה צריכה להתמודד עם זה בחינוך, בהכשרות, בהסברה, בחקיקה. למה פוסט־טראומטי עם כלב שירות צריך להתחנן לעלות לאוטובוס? למה זה לא בחוק?

"זאת פציעה שקופה. אם יבוא נכה על כיסא גלגלים - כל אחד יעזור לו. הנגשה היא לא רק ברמפות. צריך ללמד אוכלוסייה שלמה להתמודד עם התופעה. אם נעצור רגע ונעלה למודעות שלנו שייתכן כי האדם שמולנו שכועס, לחוץ, עצבני, הוא לוחם לשעבר שמתמודד עם פוסט־טראומה, אולי ניגש אליו קצת אחרת".

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "אנו רואים חשיבות רבה בטיפול מותאם ורגיש באנשים עם מוגבלות. משטרת ישראל מכשירה את שוטרי הסיור בכלים מקצועיים ייעודיים להתמודדות עם אירועים מורכבים, לרבות שיתוף גורמי רווחה ובריאות. במסגרת זו פועלת במשטרה פריסה ארצית של רפרנטים שעברו הכשרה מתקדמת בתחום".

מאגף השיקום במשרד הביטחון נמסר: "אגף השיקום רואה בביטחונם וברווחתם הנפשית של נכי צה"ל ערך עליון. מתוך הבנה שרגעי משבר דורשים מענה רגיש הקים האגף את צוות מת"ן המגיע לבית המטופל לסיוע בזמן אמת. הצוותים מיומנים בהרגעה ומעניקים מענה רפואי־נפשי ראשוני בסביבה המוכרת. בשנת 2025 טיפל הצוות ב־218 קריאות: ב־85% מהמקרים הצליחו הצוותים לבצע הרגעה, ורק ב־15% מהמקרים נדרש פינוי למסגרות אשפוז מותאמות. יודגש כי מרביתם המוחלט של כ־30 אלף פצועי הנפש והפוסט־טראומה באגף הם שומרי חוק המתמקדים בשיקומם. אנו נמשיך לשכלל את כלי הסיוע כדי להבטיח לכל פצוע מענה מכבד ומקצועי ברגע האמת".