מצאנו את החיה הנדירה בצפון: "מטרים מאיתנו, בלי שנשים לב"

בטח כבר נסעתם עשרות פעמים בכביש 90, מיסוד המעלה צפונה לקריית שמונה, הבטתם שמאלה בסקרנות, אל מורדות הרי נפתלי, והתפעלתם מהירוק ומהטבע המזמין. לא היה לכם מושג שבאותם רגעים ממש, במרחק כמה מאות מטרים, התרוצצו להם עשרות צבאים. אותה חיה אלגנטית ומרהיבה, שהיא גם כל כך מסתורית וחמקמקה. 

את הצבי הארץ־ישראלי, או בפשטות הישראלי, אפשר למצוא רק בארצנו הקטנטונת, אף שלפני כעשור התקבל דיווח על כמה מאות פרטים שנראו הרחק מכאן, סמוך לגבול שבין סוריה לטורקיה, ומאז נעלמו עקבותיהם. כל השאר, שהסתובבו בעבר במדינות השכנות, ניצודו לאורך השנים ונכחדו.

לכן 5,000 הצבאים שמתרוצצים מסביבות באר שבע ועד הגליל העליון ורמת הגולן הם חיה נדירה, והרי תיאורה, למי שטרם הכיר: משקלה כ־20 קילוגרמים, גובהה כמטר אחד. היא מסתובבת בדרך כלל בקבוצות של זכר או שניים עם כמה נקבות, או בקבוצות של "רווקים" שטרם התמזל מזלם להקים בית ומשפחה בישראל.

לצבי, הזכר וגם הנקבה, יש קרניים. אצל הזכר הן גדולות יותר וצווארו עבה יותר, וכך ניתן להבדיל בין המינים. ונא לא לטעות: ה"צבי" שמזוהה כל כך עם סמל דואר ישראל הוא בכלל חיה אחרת.

"בלוגו של הדואר מדובר באייל", מסביר ד"ר עמית דולב, אקולוג מחוז צפון של רשות הטבע והגנים. "יש כמה צמדי בעלי חיים שלגביהם נוצרו שיבושים - אחד מהם הוא האייל והצבי. ואפרט את מקור הטעות: אנשי מערכת החינוך בשנות ה־30 של המאה ה־20 הגיעו מאירופה, ושם אין צבאים, כי זו חיה דרומית ויותר אפריקנית. באירופה יש איילים. הגיעה המשוררת לאה גולדברג מאירופה וכתבה את 'מה עושות האיילות בלילות?'. אז אחד מהשניים: או שהיא דיברה על האיילות שראתה בילדותה, או שהתכוונה לצבאים בארץ.

"אצל האיילים הקרן מסועפת, והיא נמצאת רק אצל הזכר. בכל שנה היא נופלת, ולמעשה זו בכלל לא קרן, כי אין בה חומר קרני. אצל הצבאים הקרן היא ממש עצם שצומחת מהגולגולת. קרן חלולה".

טלסקופ, מפה ומשקפת

את ד"ר דולב אני פוגש ב־7:30 בתחנת הדלק של צומת כ"ח, על כביש 90, ממש מול שמורת מורדות הרי נפתלי. אחת לשנה עוברים אנשי הרשות בין האתרים שבהם מתרוצצים הצבאים וסופרים את הפרטים, כדי לקבל מושג אם במדינה שבה יש מדי פעם מלחמות ושריפות, האוכלוסייה הנדירה ניזוקה.

ד"ר דולב לא לבדו בבוקר הקריר בגליל העליון. למשימת שמירת הטבע החשובה מצטרפים עמיתים שלו מרשות הטבע והגנים, פקחים, מתנדבים וחובבי צבאים, במטרה לעזור לאתר על ההר כמה שיותר צבאים.
אז אחרי שהדס כהנר, פקח אזור גליל עליון מזרחי ברשות, מסיים לתפעל את הגזייה ולחלק שתייה חמה לנוכחים, מתפנה ד"ר יפתח סיני, האקולוג המרחבי, לשאת דברי פתיחה.

"בגדול, אנחנו סופרים צבאים במורדות נפתלי", מסביר ד"ר סיני לבאים. "בשנת 2025 ספרנו שם 96 פרטים. ב־2024, בגלל המלחמה, לא ספרנו. ב־2023 היו 90 צבאים. שנה קודם הגענו ל־118, ולפני כן ל־122. היעד שלנו בספירה הנוכחית הוא להגיע ליותר מ־96 צבאים. פתחנו בשבילכם קבוצת ווטסאפ, שם יהיה כל החומר הדרוש".

הצוות מתחלק לשלוש חוליות. החוליה הראשונה מתמקמת בעמק החולה הסמוך, ותפקידה לגבות בספירה את הצוות שמתזז בתוך השמורה בין תצפית לתצפית. כל אחת משתי החוליות הללו, שמצוידות בטלסקופ ובמשקפות, מדווחת היכן איתרה צבאים - ומכוונת את החוליה האחרת למיקום הנכון על המפה, כדי שביחד ייטיבו לספור כמה שיותר פרטים באותה נקודה.

במקביל, החוליה השלישית מסיירת על קו רכס הרי נפתלי ומנסה לאתר שם צבאים, בעיקר בשטחי הפלטה האהובים על בעל החיים האצילי. כהנר, הפקח האזורי, מבהיר לפני שאנחנו יוצאים לדרך שהוא אופטימי, אחרי שיום קודם הוא ערך סיור הכנה וזיהה כ־50 צבאים מדלגים בסביבתו.

צריך להיות סבלנים

שמורת מורדות נפתלי סגורה ברובה בפני מטיילים. אין בה שבילי ג'יפים וטרקטורונים, כדי להשאיר אותה פנויה לטבע כך שיוכל להתפתח כראוי. "אנחנו לא נבהלים מהעובדה שאין כאן אנשים", משחרר כהנר אנחת רווחה. "היכן שיש בני אדם - לא יהיו צבאים. אתה רואה בעצמך איך הם בורחים מאיתנו. הם מבחינים בנו הרבה לפני שראינו אותם".

ד"ר דולב יורד מהרכב כדי לפתוח את השער המוביל אל תוך השמורה. השמש מתחילה לחמם את מורדות ההר, והחבר'ה מודיעים שזו השעה שבה הצבאים יוצאים ממחבואם ומתחילים לשוטט.

"זה מצחיק", אומר ד"ר דולב בזמן שרכב הטויוטה היילקס מג'עג'ע בדרך המשובשת. "אתה אומר לאנשים להיות סבלנים, כי הצבאים מתחילים לצוץ בעשב בדיוק בשעות האלה. אתה יושב פה, ואף אחד לא מודע לכך שבמרחק מאות מטרים מאיתנו רצים הצבאים. הם חיים פה יום־יום".

הצוות שלנו מרים משקפת בשטח וסופר שמונה פרטים שמתנהלים לאיטם מתחת לעץ שיטה עתיק. בהתחלה לא ממש ברור אם הגוש הרחוק הוא אכן צבי ולא חבית סימון, אבל לפתע, ללא התרעה, הקסם נגלה: ערימת צבאים משוטטת לה במורד ההר בקלילות אולימפית

כהנר עוצר לפתע את הרכב. נדמה שהבחין בתזוזה כמה מאות מטרים מאיתנו. העיתונאי והצלמת, שיושבים מאחור, לא מבינים על מה המהומה, וגם כשהם מאמצים את עיניהם - הכתם הירוק באופק נראה דומם לחלוטין. "זה קשה, אבל אחרי כמה שנים של ניסיון העיניים מתרגלות", מסביר כהנר בחיוך. "בקיץ הרבה יותר מסובך לזהות צבי בטבע, כשהכל מסביב צהוב. בכל מקרה, חפשו תזוזה".

ד"ר דולב מרים משקפת וסופר שמונה פרטים שמתנהלים לאיטם מתחת לעץ שיטה עתיק יומין. העיתונאי אומר במבוכה "נכון, שם", ומקווה שהגוש הרחוק הוא אכן צבי ולא חבית סימון. אבל לפתע, ללא התרעה מוקדמת, הקסם נגלה: ערימת צבאים משוטטת לה במורד ההר בקלילות אולימפית.

"אנחנו מכירים באזור כמאה צבאים", אומר ד"ר דולב. "העובדה שהמספר הזה נשאר יציב לאורך השנים מצביעה על כך שזו פחות או יותר קיבולת השטח. אמנם יש ילודה ותמותה, אבל עדיין מגיעים לערך מסוים שהשטח מסוגל לקלוט מבחינת כמות מזון, צפיפות חברתית וטריפה. יש כלל אצבע בתחום החקלאות: בשטח כזה, עז אחת צריכה שבעה דונמים בשנה לצורך קיומה. אם ניקח את השטח ונחלק למספר הצבאים ולעדר הפרות שמסתובב כאן, יחד עם הצפיפות החברתית - אז זאת הכמות שנכנסת. היכולת לגדול למאות צבאים לא סבירה בתנאים האלה".

כטב"ם שגרם לדליקה

בעדר הצבאים הקטן שאנו מאתרים ניתן לזהות מייד את הזכר ואת הנקבות, ויש גם כמה בלהקה שנרשמים כבלתי מזוהים, מכיוון שהם צעירים מכדי לפתח סימני זהות משלהם. למעשה, קשה להבדיל בין הצבאים: כולם נראים פחות או יותר אותו הדבר, חוץ מצבייה לבקנית שהסתובבה במשך כמה שנים באזור נחל יששכר שבגליל התחתון ואכן היתה יוצאת דופן בלהקה.

"עונת ההמלטות היא בדרך כלל סביב מאי-אפריל", מסביר ד"ר דולב. "בשבועיים הראשונים, האם מחביאה את העופר שנולד בשיחים וחוזרת אליו בכל כמה שעות, עד שהוא מצטרף אליה לשיטוטים. זו גם התקופה הכי מאיימת עבור העופרים. לפעמים טורפים מוצאים אותם לפי הריח, והיו מקרים שאנשים ראו עופר מתחת לשיח וחשבו שהוא יתום - שזו אחת הטעויות הגסות שאפשר לעשות. ראיתם עופר? אל תגעו. אמא שלו עוד מעט תגיע".

הפקח הדס כהנר: "היכן שיש בני אדם לא יהיו צבאים. הם מבחינים בנו הרבה לפני שראינו אותם, ובורחים. קשה לקלוט אותם, אבל אחרי כמה שנים של ניסיון העיניים מתרגלות. בקיץ יותר מסובך לזהות צבי בטבע, כשהכל מסביב צהוב. בכל מקרה, חפשו תזוזה"

שטח השמורה פראי. לא תמצאו עטיפות קרועות של חטיפים או כתובות שמבשרות מי ביקר כאן לפני שבוע. לכן מסתובבים בו לא מעט בעלי חיים בניחותא יחסית. אפשר למצוא שם חזירי בר, ארנבות, דורבנים. יש המספרים שראו קרקל משוטט, אבל עיקר הדאגה לשלום הצבי באה מהטורפים בסביבה. למשל, זאבים.

סמיר חמוד, פקח שמורת מירון ברשות הטבע והגנים, שהצטרף לספירה, מציג סרטון שתועד לאחרונה במצלמת אבטחה לא רחוק משם, באזור בריכת סאסא. כנופייה של שמונה זאבים נראית בו מחפשת אחרי טרף.

אבל הסכנה הגדולה לצבי, בעיקר לעופרים הרכים, באה מהמוני התנים שחיים בסביבה. "תנים הם הטורף המשמעותי ביותר", פוסק ד"ר דולב. "תנים בצפיפות גדולה מצליחים לאכול עופרים רבים, ואז מקבלים אוכלוסייה שלא מצליחה להתחדש. אנחנו מנסים לצמצם את מקורות המזון בשטח, כי ככל שיש יותר מזון זמין - כך אוכלוסיית הטורפים נתמכת". החוליה שבעמק מאשרת במכשיר הקשר שהצליחה לזהות את כמות הצבאים שהחוליה שלנו זיהתה. מספר הפרטים נרשם בפנקס, והרכב ממשיך בדרכו לערוץ הבא בשמורה.

אזור מורדות הרי נפתלי ירוק כעת ונראה בשיאו, אבל אסור לשכוח שזו סביבה שספגה מכה רצינית בזמן המלחמה. לא מעט טילים וכטב"מים נחתו שם, כאלה שגרמו לשריפה גדולה ב־2024, כששנתיים קודם לכן נור צה"לי תועה הצית שריפה משלו. סופרי הצבאים חששו שהאש, שחירבה לא מעט מיופיו של המקום, תפגע גם באוכלוסיית בעלי החיים הנדירה, אבל המספרים, למרבה המזל של כולנו, לא השתנו.

הרכב מגיע למטע אבוקדו של אחד מקיבוצי הסביבה, ושוב אנחנו נועלים מאחורינו את השער, שאיש לא ייצא או ייכנס. מתברר שהיו לא מעט שנים שבהן הצבי, התמים למראה, היה אויבם הגדול של החקלאים באזור.

"אפשר למצוא תלונות על צבאים בסרטים ישנים שנמצאים כיום בארכיון הסרטים הישראלי", מסביר ד"ר דולב. "ההתייחסות שם לצבי היא אחרת, רק היה צריך להוסיף את הכיתוב 'איכס, צבי'. זה קרה כי הצבאים היו נכנסים לשטח, אוכלים את הצומח, ובעונת הייחום הזכרים נהגו להתגרד על עצים, גירוד שגרם לחיגור העץ. כלומר, לפגיעה בקליפת הגזע שלו ולתמותה שלו. בתחילת שנות ה־70 מאות צבאים הועברו לאזור הגולן רק בגלל הפגיעה שגרמו בחקלאות".

את היום התחלנו במעיל, אבל אט־אט מזג האוויר בגליל העליון הולך ומתחמם לכיוון האביב, בואכה קיץ, ומתרחק מהחורף המקפיא. וזה בדיוק האקלים שהצבי הישראלי כל כך אוהב.

"הצבי כאן הוא למעשה סוג של אנטילופה, מין של אזורים חמים", מסביר ד"ר דולב. "צבי לא מסוגל להתמודד עם קור, וראינו את זה בעיקר באירועי השלג הגדולים בגליל העליון או ברמת הגולן, כשצבאים נכנסו להיפותרמיה או לא הסתגלו לשלג, ולכן טורפים תפסו אותם. זאת הסיבה שכשאנחנו יודעים שצפוי לרדת שלג כבד בסביבת רמת דלתון, פקחים נכנסים לכוננות באותו הלילה, כי מניסיון אנחנו מבינים שציידים ינסו לרדוף אחרי הצבאים עם כלבים".

הצבאים לא יכולים להימלט בגלל הקור?

"השלג מקשה עליהם. הם לא יכולים לעבור מתחת לגדרות ונאלצים לקפוץ מעל. הם מגיעים לירידה בחום הגוף ושורדים פחות. לא פעם אנחנו מוצאים בשטח פגרים".

ציד היה בעבר מבעיותיו הגדולות של הצבי, כולל בשטחנו, מאחר שגם ביהדות מדובר בחיה כשרה למאכל. "זאת הבהמה אשר תאכלו", נכתב בספר דברים פרק י"ד. "שור, שה כשבים ושה עיזים. אייל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר". הדישונים נעלמו עם הזמן מנוף ארצנו, את קהילת היחמורים משקמים כבר עשרות שנים, ואילו הצבאים הצליחו לשרוד - כשב־1955 חוקק החוק להגנת חיות הבר, שאסר ציד חיות מוגנות. במדינות האזור אין, כאמור, יותר צבי ישראלי. חיילים שחזרו לאחרונה מהלחימה בלבנון סיפרו שמצאו ארגזים עם פוחלצי צבאים, שם עדיין מדובר ב"כבוד" למי שמשיג לעצמו קרן של החיה המיוחדת.

למרות האיסור, גם בישראל נתקלים עדיין מדי פעם במקרי ציד בלתי חוקי, אבל פחות בהשוואה לעבר. "רק לפני שבוע תפסו ציידים מצפון ליבנאל", מספר ד"ר דולב. "או שמגיע מידע מודיעיני לגבי ציד, או שאלה מארבים יזומים בלילות. לאורך כל ההיסטוריה האנושית צדו צבאים, וברגע שנכנסו צבאות חמושים לסביבה, ונכנס הנשק החם, המציאות השתנתה לרעה. גם עבור האדם הקדמון הצבי היה ממקורות המזון המשמעותיים לקיום".

כהנר, הפקח, שוב עוצר את הרכב. עיניו הביוניות מאתרות עדר צבאים נוסף, הפעם של 14 פרטים, שמקפצים במרחק 200 מטרים מאיתנו. "תראה איך החיה הזאת מספרת את העץ מלמטה", מבקש ד"ר דולב שנבחין באחד מהצבאים מנשנש עץ ירוק בשמורה. "יש לזה חשיבות רבה מבחינת פתיחת החורש וכניסת אור השמש. לאוכלי עשב יש תפקיד משמעותי בטבע".

ד"ר דולב, שחגג בסוף 2025 יום הולדת 60 וכבר צבר ניסיון רב בתחום, נראה בכל פעם נסער כשהוא מבחין בצבי נוסף שנכנס לספירה. "אני מתרגש לראות אותם", הוא מחייך בשביעות רצון. "אין בכלל ספק".

הקיטוע המאיים בכביש

אנחנו עוצרים לרגע את הטויוטה כדי ליהנות מהפריחה המרהיבה. מרבד כלניות נפרס לפנינו ורקפות מקיפות אותנו מכל עבר. "זו העונה הכי יפה בשנה", משוכנע כהנר הפקח. "ברגע שהאביב מופיע, הצמחייה יכולה להגיע גם לגובה מטר. זה אמנם מאוד יפה, אבל אתה לא רואה כלום ולא יודע להיכן אתה נוסע בשטח".

עוד הוא מדבר, ושלוש חוגלות מתעופפות מהשיח הסמוך אלינו. עד 2004 העוף, ממשפחת הפסיוניים, היה מהחביבים על ציידי ישראל, אבל גם הוא הפך למוגן - ומאז שזכה לחסינות, אוכלוסייתו גדלה פלאים.

לא רק את הצבאים סופרים בארץ. בזמן שאתם עסוקים בעבודות המשרד, יש אנשים שיוצאים לטבע להשלים את המשימה החשובה. "לכל בעל חיים צריך להתאים את סוג הסקר שלו", מחייך ד"ר דולב. "בסוף החודש תיערך ספירת נשרים ארצית. באותו יום אחר הצהריים יתכנס כל אחד באתר שהוא אחראי עליו, וביחד ננסה לספור. יש סקר לוטרות, שהיא יונק מימי שנדיר מאוד לראות כי הוא מסתתר, והערב, למשל, אשתתף בספירת עטלפים בשמורת הר סאסא. חשוב לנו כעת לזהות את הזוויגים אצל הצבאים, כי בעזרת ניתוח אנליטי נוכל לאמוד כמה צאצאים נולדו בקיץ הקודם. המטרה בכל ספירה היא להבין מגמות ולהיות עם האצבע על הדופק".

אנחנו מתקדמים לאזור צומת גומא, שם הספירה אמורה להסתיים. מדובר בשטח מיוער יותר, ולכן קשה יותר לאתר בו את הצבאים. משם גם אפשר להבחין מרחוק בבתי קריית שמונה ובאזור התעשייה הסמוך.

התיעוש והעיור לא פוגעים בצבי השברירי?

"הקיטוע הוא הדבר שבעיקר מפריע", מסביר ד"ר דולב. "כביש 90 התרחב והפך לקיטוע מוחלט עבור הצבי, שנמנע מלחצות אותו. קיטוע יכול לגרום לנתק בין אוכלוסיות. מצד שני, בין צומת גולני לצומת עמיעד יש גשר ברוחב 45 מטר שהוא לא מחלף, אלא משמש למעבר בעלי חיים. זה גשר שדחפנו להקמתו, ומרגע שהוא הוקם, חיות מזהות אותו כנתיב. צבאים, זאבים, תנים, ארנבות, חזירים. יותר מ־11 מינים תיעדנו שעברו שם".

צוות הסופרים, שנע על הרכס, מודיע בקשר שסיים את עבודתו, וגם אנחנו מגיעים לשלב הסיכומים. ד"ר דולב יושב במושב הקדמי של הרכב ומסיים את רישומיו בנתון הנכבד של 61 צבאים שהחוליה שלנו הצליחה לראות במו עיניה.

ד"ר עמית דולב: "יש שנים שרואים מעט צבאים ושנים שרואים הרבה. הגרף בשנים האחרונות מתנהל כמו שיני מסור. הנתון שאליו הגענו בספירה הזאת אומר שלא היתה קטסטרופה. אמנם היו שריפות ומלחמה, אבל האוכלוסייה לא השתנתה, ובטח לא קרסה"

לעיתונאי החשדן, הספירה נראית קצת בעייתית. הרי מדובר בחיה שקשה לראות באופן מוחלט, בטח כשיש אזורים שלמים שנסתרים מהעין. אין מצב שלא פספסנו כמה צבאים בדרך, אולי אפילו עדרים. "אנחנו תמיד מפספסים", ד"ר דולב לא נבהל מהשאלה. "הדרך שלנו היא להשוות תמיד לשנים קודמות - ולהבין. אם יש חריגה דרסטית, בדרך כלל כלפי מטה, נספור שוב, כדי לוודא אם החריגה אמיתית או מקרית. היתה שנה שספרנו 174 צבאים, ומרוב שהיינו מופתעים מהכמות ביצענו כעבור שבוע ספירה חוזרת. הגענו כמעט לאותה תוצאה - 173 פרטים".

כעיקרון, מספר הצבאים בארץ נמצא במגמת עלייה?

"אגיד משפט נכון יותר: במגמת יציבות".

ד"ר דולב מבקש מכל המשתתפים להתאסף בתחנת הדלק בצומת כ"ח, שממנו יצאנו, כדי לסכם את הספירה ולהגיע לנתון הסופי שיוסכם על כל הנוכחים. ב־12:00 ד"ר דולב, ד"ר דידי קפלן, שהיה בעברו האקולוג המחוזי, וד"ר יפתח סיני, האקולוג המרחבי, יושבים על המספרים. אחד מקריא מספר, שני מחזיר מספר אחר, וכולם משווים נקודות ציון, מסתכלים במפה ומקזזים צבאים מהרשימות המשותפות. לבסוף ד"ר דולב יוצא עם המספר המוחלט. "אפשר לסגור את הבסטה", הוא מודיע בשביעות רצון. "ספרנו 149 צבאים".

מדובר ב־53 פרטים יותר מאשר בספירה שנערכה בשנה שעברה - הבדל גדול בהחלט. "לא יכולת להגיע כבר ל־150? אתה כזה קטנוני", מחייך ד"ר סיני אל עמיתו. "היינו צריכים לשאוף להגיע לשם. אני לא אוהב את הקפיצות האלה. זה יעשה לנו צרות בספירה של השנה הבאה".

מישהו מציע שאולי מזג האוויר החמים והמזון שנמצא כעת בשפע גרמו לצבאים להתגלות יותר מבפעמים קודמות, אך ד"ר דולב נותן הסבר משלו: "אם תסתכלו בגרף של השנים האחרונות, תראו שהוא מתנהל כמו שיני מסור. יש תקופה שרואים מעט צבאים ושנים שרואים הרבה. הנתון שאליו הגענו אומר שלא היתה קטסטרופה. היו שריפות ומלחמה, אבל האוכלוסייה כאן לא השתנתה, ובטח לא קרסה או פחתה. נראה שהמצב רגיל".

וככה, באווירה ידידותית ובמצב רוח מרומם, סופרי הצבאים נפרדים, לא לפני שהם מזכירים שבשבוע הבא יש ספירה חשובה בנחל חצור, וכדאי למי שמצוות להגיע מוקדם, כדי שאפשר יהיה להשלים את המלאכה. "הצבאים היו לפנינו ויישארו כאן אחרינו", מזכיר ד"ר דולב לכולם.

בדרך חזרה לתל אביב החדשות לא מפסיקות לפמפם על תקיפה באיראן ועל הפגנת חרדים נוספת. ככה זה: באותה מדינה יש מי שחי ממאבק למלחמה, ויש מי שיוצא לספור צבאים ונרגע. 

eyal1iris@gmail.com