נפל דבר. קניתי בלנדסטון. אולי הייתי צריכה להגיד לכם לשבת קודם. אני יודעת, זו בשורה לא פשוטה, אבל קניתי מגפי בלנדסטון כאלה חומים, כמו שיש לילדות בנות 17 ממושב אחיסמך. כמו שיש לכל הילדות בנות ה־17 ממושב אחיסמך, שהאישיות שלהן זה שהן אוהבות את הראפר טונה וסוסים. אני מבקשת סליחה מראש מכל הילדות, כל אחת מכן היא פרח מופלא וייחודי בזכות עצמו, וזה לא יפה מצידי להכליל כשבבירור יש ביניכן גם כאלה שאוהבות את הראפר טונה וכלבים.
עוד חשוב לי לומר שטונה וסוסים זה מצוין, ושבגיל 17 גם לי לא הייתה אישיות, והיום כן יש לי אישיות, והיא לעשות פאסיב אגרסיב לטכנאי של התמי ארבע, כי שוב לא יוצאת סודה. ככה שאין לכן מה להרגיש רע.
מכיוון שאיני בת 17 וגם לא מאחיסמך, לא תכננתי לקנות בלנדסטון, פשוט רציתי מגפיים שהן גם נוחות וגם עמידות למים לקראת הנסיעה הממשמשת ובאה לארה"ב, ובמשך שלושת החודשים האחרונים השקעתי פרק זמן מופרך בחיפושים. לראייה - כל הפרסומות בטלפון שלי, במחשב שלי, בטאבלט, בכל הרשתות, הפופאפים, האתרים הן למגפיים ועל כולן גם לחצתי מתישהו. גם תוך כדי כתיבת שורות אלה. כעת אני מחזיקה מעצמי סוג של מומחית בתחום מגפי הנשים, קולקציות חורף 26-25, ויכולה להגיד לכן בוודאות שלהיות גם לבושה יפה וגם עם גרביים יבשות זו שאיפה לא ריאלית.
תחום מגפי הנשים נחלק בטמטומו למגפי גומי צבעוניים, כאילו את בת ארבע ועוצרת לקפוץ בכל שלולית בדרך לגן. הייתי מתפשרת וקונה כאלה אלמלא היה בלתי אפשרי ללכת בהם יותר מעשרה צעדים רצוף. יש כמובן, מגפיים על עקב שהן אופציה לגיטימית, אבל פחות מתאימות לטיולים בשלג, או שוטטות של 20 רחובות בניו יורק; יש מגפי שלג כעורות, שנראות כאילו את האדם הקדמון וקשרת פרווה עם חבל לכפות הרגליים, כדי שתוכלי לברוח מהר מדובים. עוד אופציה היא נעלי טיולים ב-1,500 שקלים, כאילו אני עומדת לצאת לטרק בהימלאיה ולא לחכות עם הילדה בתור של רטטוי בדיסנילנד.
ויש את הבלנדסטון שרכשתי לפני כמה ימים, ואפילו היו בהנחה, אבל מאז נשארו בתוך הקופסה ליד שולחן העבודה שלי ואני לא מוצאת בעצמי את הכוחות להוציא אותם מהשקית. בכל פעם שאני נזכרת בהם אני נאלצת לדמיין אותי נועלת בלנדסטון, וגל קטן של צמרמורת עובר אצלי במעלה עמוד השדרה. אולי בכל זאת להחזיר? אולי זה לא כזה חשוב? אולי אני כן יכולה להתהלך בסניקרס ספוגות מים שמשמיעות כזה מין "פפעעללוכץ" בכל צעד? למה אני עושה עניין מכל דבר?
נקודת האל חזור היתה חיפושי המעיל שיוכל להתמודד עם מינוס עשר מעלות, שהובילו אותי לחנות לציוד טיולים, בה רכשתי שני פליזים ותיק והפכתי להיות מדריכה בבית ספר שדה
אבל אם אני אוציא אותם מהשקית, אין דרך חזרה. לא אקנה לי מגפיים אחרים על פניהם. גם מהקמצנות וגם כדי לא להרגיש מטומטמת. ויש לי סיבות טובות להרגיש מטומטמת, כי החזרתי כבר שני זוגות ומסרתי זוג שלישי כי כבר הלכתי איתו קצת. עכשיו יש חנות שאני לא יכולה לקנות בה יותר, כי השליח שלהם מכיר אותי כבר וזו פדיחה גדולה מדי. ואם אתם לא מאמינים לי, הוא זכר גם את שתי הכתובות האחרונות שלי ותהה אם לא נמאס לנו לעבור דירה.
נקודת האל חזור היתה כנראה חיפושי המעיל שיוכל להתמודד עם עשר מעלות מתחת לאפס, שהובילו אותי לחנות לציוד טיולים, שבה רכשתי שני פליזים ותיק והפכתי להיות "עינת, מדריכה בבית ספר שדה עין גדי". לעינת לא אכפת מה דעתכם על הנעליים שלה, אבל היא כן רוצה שתדעו ש"המדבר נראה שומם, אבל הוא מלא חיים - צריך רק לדעת להסתכל".
עינת היא האלטר אגו שתמיד שיקרתי לעצמי שיש לי. עינת יודעת להבדיל בין סיס לחוחית ולוקחת את הילדים בשבת בבוקר לטיול אמיתי ולא לקניון איילון, ואם עינת היתה יודעת כמה אנחנו מוציאים כל חודש על קניות לא הכרחיות באינטרנט, היא היתה מוסרת את נשמתה לבורא.
עינת נשואה לדגן, שיש לו רכב ארבע על ארבע ויודע להדליק מדורה מכלום. יש להם ארבעה ילדים והם גרים בבית צנוע בהרחבה. על השביל בחוץ יש כמה זוגות אופניים וקורקינט זרוק, ועל השטיח בכניסה שישה זוגות סנדלי שורש בקיץ ובחורף שישה זוגות בלדנסטון מכוסי בוץ.
אבל אני לא עינת, וכשאני מכינה קפה שחור, אני אף פעם לא בטוחה אם קודם בא הקפה או קודם בא הסוכר, ואב ילדיי הוא מוזיקאי תל אביבי שאף פעם לא בטוח איזו עונה זו עכשיו. הוא זה שמנסה להסביר לי בעדינות רבה כרגע שעדיף לקחת את המלון היקר, כי הוא מכיר אותי ויודע שאחרת אני ממש על הקצה.
די. מספיק. מספיק! כמה אפשר להתעסק בזוג נעליים. אני פשוט אוציא את המגפיים מהשקית עכשיו ואנעל אותם. די. זה סתם תופס לי מקום במוח. אני אנעל אותם ואלך לאסוף את הילדים מהגן. ביחד נחזיר את כל העדרים מהמרעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו