טיילור סוויפט והעכבישים ממאדים | דוד רוזנטל
השיר "Heroes" זכה לתחייה מחודשת בעקבות פרק הסיום של "דברים מוזרים" - לא רק מתוך הערכה לדיוויד בואי, אלא גם עם מודעות גדולה לציון יום השנה העשירי למותו. אחרי הכל, בסדרה שמשחקת במוח עם מעברים בין זמנים, מה טוב ונכון יותר מלעשות הומאז' לאחד האמנים הגדולים שקמו בעידן המודרני, ושבעצמו הקדים את זמנו כמעט בכל דבר שעשה?
"Heroes" הוא לא עוד שיר, הוא ההוכחה לכך שבואי היה AI אנושי עוד הרבה לפני שהמושג הזה החל לנהל את חיינו ולהפוך אותם לקלים כל כך. בשיר הזה הוא המציא את טכניקת שלושת המיקרופונים, שאותם מיקם באזורים מרוחקים ויצר אפקטים שאפשרו לקולות שונים להדהד בחדר.
דיוויד בואי נוחת בישראל ב-1996 // ארכיון
מוזיקה, כמובן, לא היתה התרומה היחידה של בואי. הוא חתום על אינספור נדבכים, מאמנות פלסטית ועד טשטוש מגדרי. ברוב התחומים הוא לא המציא דבר, אולם קשה לראות איך היתה התרבות המערבית מתפתחת בלי הקידום המאסיבי מצידו.
גיבור, ולא רק ליום אחד. "Heroes"
ואחרי ההקדמה הזאת, תארו לעצמכם שאתם צופים בסרט משנות ה-40, שבו מוצגות כל הטכניקות שראיתם בעשרות ואולי במאות סרטים וסדרות לפני כן. אתם חושבים על כמות הקלישאות שרצות בו, ואז פתאום מבינים שהבדיחה על חשבונכם: הרי מכאן הכל התחיל, וזהו הסרט שהמציא את כל הקלישאות הללו. הבעיה היא שאתם כבר שבויים בקונספציה, בלי יכולת להשתחרר ממנה.
זה גם הפרדוקס שהיה מלווה את בואי, לו הפציע כיוצר צעיר ב-2026. האיש שאחראי לכל כך הרבה סגנונות, היה עלול למצוא את עצמו כעוד מוזיקאי על הספקטרום שבין טיילור סוויפט לדייב גרוהל. האנדרוגניות שלו היתה שגרתית; בטח היה דורש מהמראיינים שיקראו לו "הם", ואנחנו היינו נאנחים לעצמנו ומפטירים "יאללה, עוד אחד". זה המקום לשאול אם בכלל יכול יוצר בימינו לפתוח פער אמנותי ותרבותי כה גדול, כמו זה שיצר בואי מהאמנים הגדולים של תקופתו? טיילור סוויפט היא דוגמה ייחודית, ועדיין, עם כל הכבוד (שיש, בהחלט יש), מבחינת הפולקלור ההשפעות שלה לא מדגדגות אפילו את אלה של בואי בשנות ה-70 וה-80.
עצוב לחשוב על דמויות אלמותיות כבני אנוש עם תאריך תפוגה, ואין מנוס מלהביע את החשש שזה היה קורה גם לבואי מודל שנות ה-2000, אבל במשחק ההיפותטי הזה יש בכל זאת תקווה. בואי כל כך גדול מהחיים, שאפילו בעידן שבו כל ילד זב חוטם יכול ליצור אפקטים אינסופיים בשתי לחיצות על תוכנת AI, הוא כנראה היה מוצא את הדרך ליצור משהו חדש. אירוע מהפנט, שהיה חורך את ספוטיפיי וגורם לנו לפעור את הפה בתדהמה ולומר לעצמנו "מה שמענו עכשיו, ואיך לעזאזל הוא עשה את זה?"
דיוויד בו-iA: כשגאון מטורף מקבל מכונת להיטים | יעקב לויתם
דיוויד בואי אולי לא היה האיש שמכר את העולם, אבל כאמן שידע להעריך "Changes", נדמה שדווקא הוא היה מתענג, מן הסתם יותר מכולנו, על הפלא הטכנולוגי שמוכר בימים אלה את נשמתו לשטן של המוזיקה. אפשר ממש לדמיין אותו יושב על הכורסה הנפוחה בסלון ומריץ פרומפטים רוויי דאחקות על ה-AI, כשבעיני הזיגי שלו תלוי מבט ערמומי, ובאותה מידה גם משתומם.
נגיעה של טראנס פסיכדלי היתה מוסיפה? "Wild is the Wind"
הרי כל הפרסונה של בואי - מוזיקלית, אמנותית, אופנתית - היתה מראת כדור מסתובבת שנצצה בכל תקופה באור אחר. זיקית אמרנו? יותר קליידוסקופ. כאן או על מאדים, בואי ידע לגלם במו-גופו בינה לא מלאכותית ששאפה תמיד לשנות ולהשתנות. הוא לא היה זקוק ל-SUNO או ל-UDIO כדי לנפק להיטי פופ מיינסטרימיים דוגמת "Let's Dance" ו"China Girl", שנים ספורות אחרי ששחרר את "Rebel Rebel" ו"Ashes to Ashes". בואי היה Gemini לפני ש-Gemini היה פיקסל במוחו של מפתח.
אז אילו היה חי איתנו כיום, הוא היה בוחן בהתלהבות אפליקציות שונות ליצירת מוזיקה, ומניח על המנגל שלהן כל צירוף עסיסי שיכול להטיס שירים שלו למחוזות אחרים, כולל ביזאר. ראשית, כדי להימנע מבעיית זכויות יוצרים, הוא בוודאי היה חוזר לשמו המקורי, דיוויד ג'ונס. ואז היה מבקש מהבינה להגיש לו אלכימיה של "Diamond Dogs" עם – נניח – ריפים של הביטלס, כי למה לא בעצם. או להפוך את "Wild is the Wind" לקטע טראנס פסיכדלי. חי ג'ונס, הוא היה עושה את זה בעצמו, אילו רק היה יכול.
מכאן הדרך להגשמת הפנטזיות סלולה: דואט שלו עם איימי וויינהאוס? צ'ק. זיגי סטארדאסט בלבוש ברונו מארס? הולך, ואפילו מתאים תמטית. ואפשר לבקש אפילו שג'ימי הנדריקס ייבב לו בגיטרה ברקע של "Jump They Say", או ש"Blackstar" יבוצע עם הפסנתר השובב של מוצרט. בכלל, למה שלא ישיר את "Lazarus" באנפוף ביחד עם דודו טסה והכווייתים? מה שנאמר, הבינה נחמה.
רק תחשבו מה גאון ההתחפשויות וההולוגרמות הזה היה עושה עם הכלי המטורף תחת ידיו. לאילו חיבורים מרתקים היה שואף ואילו סוגי צליל שמיימיים היה משיג.
בעצם, זה אפילו טיפה מסוכן. כי לכו תדעו איך ה-AI היה מגיב לפרומפט של בואי להלחים, נגיד, בינו לבין "השיר הזה" של האחיות פיק. כי עם כל הכבוד ל"Space Oddity", יש מוזרויות שאפילו מחשב-על היה מעדיף להתקצר בגללן.
השילוב המושלם: דואט עם נסיכת הפופ האפל | אילן קפרוב
זו הפכה להיות מין ציפייה מאמנים מבוגרים: לתווך עבורנו את משמעות החיים מבעד לניסיונם העשיר. לאונרד כהן שוחח עם אלוהים והתרה בו "הנני" באלבום האחרון שלו, ריקוד עם המוות שמשוחרר מכל הפחדים. כמוהו, ב"Rough and Rowdy Ways" מ-2020 מתנסה בוב דילן ביצירות ארוכות ומורכבות, שתוהות על האופן שבו האמנות היפה ביותר בוקעת מתוך רגעי אפלה.
הגיע לקצה גבול היכולת של הרוק - ומעבר לה. שיר הנושא של "Blackstar"
אבל האמת היא שלא צריך ללכת רחוק: האלבום האחרון של בואי, "Blackstar", היה אקספרימנטלי, אפלולי, רפלקטיבי, לוקח את המשמעות של רוק אל הקצה - ואז עוד קצת.
אבל מה היה קורה אם בעולם מקביל שבו בואי עדיין איתנו? הוא היה מחליט ללכת דווקא עכשיו ללב המיינסטרים ולהביא משם את ההברקה. בוב שפילד, הכותב הנפלא של מגזין "רולינג סטון", הכתיר בשנה שעברה את נסיכות הפופ כ"כוכבות הרוק החדשות". זו אמנם אמירה שתגרום לאפים לא מעטים להתעקם, אבל עם עובדות קשה להתווכח: טיילור סוויפט, אוליביה רודריגו, סברינה קרפנטר, צ'ארלי XCX וגרייסי אברמס מילאו אולמות ענק ואצטדיונים בכל רחבי העולם בשנה האחרונה, הובילו את פסטיבלי המוזיקה החשובים ומכתיבות היום את הצייטגייסט.
מרתק לדמיין את בואי מביא את הטוויסט שלו לליריקה של סוויפט, לזעם המדבק של רודריגו או לטיזריות של קרפנטר, אבל מעל כולן מסקרן לחשוב על חיבור שלו עם "נסיכת פופ" אחרת: צ'אפל רואן. עוד לפני שמדברים על מוזיקה, זה חיבור שכמעט מתבקש לנוכח ההיסטוריה של בואי כבורא דמויות ומזגזג בין זהויות. הכוכב האנדרוגיני הגדול הראשון בתרבות הפופ, לצד מי שעשתה את הפריצה שלה בתוך דמות דראג - צמד קווירי שמגלם בתוכו את כל הזהויות האפשריות ואת הקסם של מוזרות ככלי יצירתי.
מתחת לחיצוניות, רואן היא אחת הזמרות הטובות ביותר בתעשייה כיום. היכולות הווקאליות שלה עוצרות נשימה (מוזמנים ל"The Subway" כדי להיווכח), והטקסטים שמתחבאים מתחת למתיקות פופית מביאים איתם מיניות לא מתנצלת, שיברונות לב, יכולות סטוריטלינג ודמיון פורה. עצם הפוטנציאל התיאורטי של "Pink Pony Club" עם "Ziggy Stardust" מרגש: מפרקים ביחד את המשמעות של פופ קווירי ומרכיבים אותו מחדש ליצירה בועטת, מורדת, אנטיתזה לעולם שהופך מנוכר, שונא ומתבודד יותר ויותר.
בעוד הקול של בואי חסר בנוף, החיבור הזה מבטיח לא מעט דווקא בתסריט שבו הוא החלק הנסתר בצמד הזה. מי שמלווה מקרוב, אבל לא לוקח את הפוקוס מהנוכחות האדירה של רואן, מוסיף שכבה של עומק ומורכבות למה שהפך את אלבום הבכורה שלה ("The Rise and Fall of a Midwest Princess") ללהיט קאלט, ומשדרג אותו לדבר הגדול הבא. מוזיקה ששרים בקול רם בנסיעה, אבל גם זו שממשיכה לגלות רבדים חדשים גם בהאזנה ה-100.
ועד כמה שהחיבור בואי-רואן מרתק אותי ברמה האישית, זה עוד כלום לעומת האפשרות שאפילו לא העזתי לבטא. חמש מילים שהן יקום של אפשרויות: דיוויד בואי עושה קיי-פופ. במילותיו של מרטי מקפליי: אתם עוד לא מוכנים, אבל הילדים שלכם ימותו על זה.
גיל 70 הנוח | עמי פרידמן
את בוקר 6 בינואר 2013 חובבי המוזיקה בכלל, ומעריצי דיוויד בואי, בפרט זוכרים היטב. משומקום וללא כל התראה, כפי שאפשר לעשות רק בעידן הסטרימינג, סינגל חדש של גדול אמני הסולו הבריטיים פשוט הופיע לו פתאום בספוטיפיי, אפל מיוזיק, או כל פלטפורמת האזנה מקוונת שהיתה קיימת אז. אחר כך גם ביונסה תשתמש בטריק הזה, ותנחית אלבום שלם בהפתעה, וכמוה יעשו עם השנים גם דרייק, קנדריק לאמאר, טיילור סוויפט ואחרים בווריאציות משתנות. כן, גם רדיוהד עשתה משהו יחסית דומה כמה שנים קודם לכן, אבל בינם לבין הסינגל בהפתעה ששחרר בואי יש שני הבדלים משמעותיים: בעוד עיתונאי מוזיקה ומעריצים חשדו, הניחו וחלקם פשוט ידעו שהלהקה עובדת על חומרים חדשים, שהיו עתידים לצאת מתישהו באותה תקופה - הסינגל בהפתעה של בואי היה, ובכן, הפתעה מוחלטת, כשבואי נמצא מתחת לרדאר כבר תקופה ארוכה וברשת לא מסתובבים להם דיווחים אודות ההקלטות הסודיות שהוא קיים באותה תקופה.
ככה שוברים שתיקה! "Where Are We Now?"
ההבדל השני והמשמעותי יותר בין שני המקרים הוא שבמקרה של בואי, הסינגל (ששמו ההולם היה "Where are We Now?") היה הראשון לצאת בעשר שנים, מאז האלבום "Reality" שהוציא דיויד ב-2003. למעשה, אחרי התקף הלב הקשה שחווה המוזיקאי ב-2004, הסברה הרווחת הייתה שבואי פרש מעולם המוזיקה. הוא מיעט להתראיין, לא הוציא חומרים חדשים ובאופן כללי התרחק מעין הציבור. בואי היה אגדה שסיימה את דרכה, כשהיא מותירה את הבמה לאומנים וסגנונות חדשים, בעולם של שיטת האזנה שהולמת את תרבות המיידיות והמעבר מהפיזי אל הדיגיטלי.
אבל בואי, כמו בואי, יודע להפתיע טוב מכולם, ועל הדרך ללמד את כולנו איך עושים את זה טוב יותר, כאילו הוא מצא פיצ'ר בשיטה רווחת שאיש לא גילה קודם. השיר "Where Are We Now?", שיצא בדיוק ביום הולדתו ה-66, בישר את בואו של אלבום חדש ושלם, בדמותו של "The Next Day", שזכה לשבחים. אחרי עשור של שתיקה, בואי חזר לשטח. אמנם לא להופעות, אבל לפסגות מצעדי הפזמונים והמכירות (שאותן כבש במהרה).
אף אחד לא ציפה באמת לאלבום נוסף שיגיע בשנים הקרובות, לפי קצב העשייה שאליו הרגיל אותנו הזמר, שבשלב זה עמד לסיים את העשור השביעי לחייו; אבל בדיוק שלוש שנים מאוחר יותר יצא לעולם "Blackstar", עוד אלבום חדש, בדיוק יומיים טרם לפני שבואי הלך לעולמו. ביומיים הראשונים שאחרי צאת האלבום היה נראה שבואי פשוט העלה שוב את קצב העבודה שלו. אבל עם הבשורה בעניין מותו שהגיעה עד מהרה, וניתוח בדיעבד של מילות השירים החדשים, היה ברור שהאיש שנפל מכוכב אחר שוב הצליח להפתיע אותנו. לא אלבום בהפתעה, אלא יצירה שמהותה האמיתית תתברר כשהחלק האחרון בה - כלומר, מותו של יוצרה - יהפוך לעובדה.
צריך להגיד, לא היה מדובר בחומרים חדשניים מדי של בואי. שני אלבומיו האחרונים היו אמנם מצוינים, אבל לא פרצו דרך מבחינה מוזיקלית. במקרה שלהם המדיום היה המסר, ואם היה אי פעם אמן שידע לשלוט במדיום כנראה זה היה בואי, שכמו שהיה מוזיקאי מרהיב וחלוצי, היה איש שיווק מעולה ואמן שחוצה כל הזמן את הגבולות שהוא עצמו הגדיר מחדש בפעם הקודמת.
אז איך דיוויד בואי היה נשמע היום? כנראה כפי שנשמע בשני האלבומים הללו, שאמנם אינם זהים לגמרי צלילית ("Blackstar" הוא הנסיוני מבין השניים). כדרכם של אמנים מזדקנים, הוא היה מתקבע על "שטיק" קבוע ההולם את גילו, מעמדו ויכולותיו הקוליות, ומוסיף לשכלל אותו (לאונרד כהן, שהשנה יצוין עשור גם למותו, הוא דוגמה טובה לכך). כך נשמע בואי בן ה-70 כמעט, וקשה לחשוב על אמנים שהיו יכולים באמת להמציא את עצמם מחדש או להביא בשורה בתחום אסתטיקת הצליל בגיל הזה.
אבל בכל הנוגע למעטפת אמנותית, זו שעושה את ההבדל בין אסופת שירים לבין יצירה שמספרת סיפור, בואי כנראה היה מוצא שלל דרכים חדשות להפיץ את אלבומים החדשים, לפזר למאזיניו ברשתות השונות רמזים באשר לפרשנות של מילות השירים, ובאופן כללי מעצים, מעשיר ומעבה את 'חוויית המשתמש" המוזיקלית; לא משהו שקנדריק, באד באני, דה וויקנד או בילי אייליש, הצעירים יודעים באמת לעשות.
נוסטלגיה עתידנית: יצירת המופת הנעלמה של בואי | שני נחשוני
אם יש דבר אחד שידוע לכל בנוגע לדיוויד בואי, זו היכולת שלו לשלב בין ז'אנרים ודיסציפלינות אמנותיות שונות. אם הייתי צריכה לדמיין איזו מוזיקה היה יוצר לו היה כאן עכשיו, אין לי ספק שהחיבה לעתידנות, והסקרנות לגבי הלא-נודע, היו בהכרח משחקות בה תפקיד. השנה היה בואי אמור לחגוג יום הולדת 79 - זמן טוב לסכם קריירה, ולהשאיר גם איזו נבואה או אזהרה לדור הבא.
לא טיול בחלל, אלא התקף חרדה. "Space Oddity"
אחד מלהיטיו הגדולים של בואי, "Space Oddity" מ-1969, יצא במקביל לנחיתת האדם על הירח. השיר, שסיפר על אדם שהלך לאיבוד בחלל, מייצג מצד אחד את ההתפעלות מקידמת הטכנולוגיה והיכולת האנושית, ומנגד גם חשש מסוים מהשלכותיה. הרי לא מדובר בסתם שיר על אדם שטס לחלל, חזר לכדור הארץ ושיתף בחוויותיו, אלא ברשמיו של אסטרונאוט חסר אונים שמשייט מעל כדור הארץ לכוד בקופסת פח.
האירוע העכשווי המקביל הוא כנראה קיומה והתעצמותה של הבינה המלאכותית. אני מדמיינת איך בואי היה מתפעל מהיכולות שהיא מעניקה בתחום המוזיקלי ובכל אספקט אחר של החיים; מצד אחר, אני מניחה שגם היתה לו ביקורת רבה עליה, אולי גם פחד מפניה. אבל בזכות האינטליגנציה שלו והמשיכה לאקספרימנטליזם, הוא בטח היה משתמש בבינה מלאכותית בעצמו כדי לברוא יצירה אמנותית שלמה - אופרת רוק - שמעוצבת מוזיקלית וגם ויזואלית בעזרת AI, כשהוא מכתיב את הפרומפט.
אופרת הרוק הזו, שמונעת בבינה מלאכותית, תקבל את השם ההולם "A.I. Dentity". זו תהיה יצירה ארס-פואטית שעוסקת בזהות א-בינארית, וכל שיר בה מייצג תקופה מוזיקלית אחרת בחייו: רוק, פולק, פופ, רוק כבד, דיסקו ועוד, לצד מחוות לאומנים שעבד איתם לאורך הדרך, כאלה שבחיים וכאלה שכבר לא. שום שיר בה לא יישמע כמו חיקוי, אלא כמו גרסה עדכנית שקורצת ללהיטי העבר; יצירה נוסטלגית ועתידנית, בו-זמנית ועל-זמנית.
המשיכה של בואי לנושאים אלה הובילה אותו בעבר לנסות להעלות אופרת רוק אחרת, שמבוססת על הרומן "1984" - מהלך שלא צלח בשל התערבות אלמנתו של המחבר, ג'ורג' אורוול. לתחושתי, אלמנטים של "1984" היו מוצאים את דרכם גם ליצירה החדשה, בהבדל אחד: במקום משטר טוטאליטרי קיצוני, הבינה המלאכותית היא השולטת בעולם.
איך יישמע שיר הנושא? דמיינו מעין שילוב בין "Ziggy Stardust" ל"Blackstar". הוא יתחיל שקט ויתעצם בהדרגה. הבתים עצמם יהיו בין דקלום לשירה של ממש, בקול מעט מחוספס, ובפזמון הכל ייפתח לתזמור מלא, כמעט המנוני.
ובהתאם לתמה, הנחתי בפני אחד ממנועי הבינה המלאכותית את ההגדרות האלה, וביקשתי שיכתוב מילים לשיר. והנה הפזמון:
Who am I tonight in this A.I.dentity?
Neon halo, wired-up divinity
Flesh in the firewall, lost in the code
I’m the saint of the upload, the one overload
Who am I tonight if the stars are machine-made dreams?
I’m the glitch in the logic, tearing at the seams
בואי ישאיר אותנו עם סימני שאלה. הוא לא יספק תשובות חד-משמעיות אם מדובר בעידן טוב או רע. ההתרפקות על להיטי העבר תעורר בנו נוסטלגיה חמימה, אבל המילים והמסרים יהיו בבחינת אזהרה לקראת מה שעתיד לקרות. אנחנו נצפה באופרת הרוק הסינמטית הזאת בקולנוע, קצת לפני שהיא תופץ בסטרימינג, ונסיים אותה מבולבלים יותר ממה שהתחלנו - אבל בכל זאת נזמזם את הפזמון שלא ייצא לנו מהראש, ובדוכן בכניסה נקנה סווטשירט עם שורת המחץ: "You can't digitize me".
הנוסחה שתכבוש את 2026: דיוויד בלי בואי | רועי בהריר
היה יכול להיות נחמד לקבל פתאום אלבום קונספט ספקטקולרי, שבו זיגי סטארדאסט בן ה-79 מנסה לשחזר את ימי הרוקנ'רול באמצעות גיטרה שמאזנת את רמות הכולסטרול. מצד שני, בתור מוזיקאי עתידני מכוכב אחר, נוסטלגיה פחות מעניינת את דיוויד בואי, כך שגם אם היה היה עדיין חי, סביר להניח שזיגי סטארדאסט היה עדיין מת.
ואולי טוב שכך. לא נעים לומר, אבל אנשים שגדלו על בואי של הסבנטיז כבר פחות בעניין של מוזיקה ויותר בעניין של תה בלי סוכר ומהדורה מוקדמת. חבל להתמקד רק בהם. מאותה סיבה, אגב, הוא כנראה גם לא היה מוציא אלבום כבד ומהורהר של סיכום דרך, עם "בלדות קורעות לב" ו"תובנות עמוקות" שמקורן ב"התבוננות פנימית מפוכחת", כפי שוודאי היו כותבים עליו המבקרים. אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל טרחן הוא לא.
לכוכבי רוק מזדקנים יש נטייה להמיר אהבה עצמית במודעות עצמית, לעתים גם בהומור עצמי, ולכן הגיוני יותר להניח שסבא דיוויד היה מוציא עכשיו אלבום אייטיז. מעריציו הטהרנים מתחילת הדרך אולי היו מצקצקים, אבל שאר העולם, כפי שלמד ב-1983, כשהוציא את אלבום המופת "Let's Dance", היה מתפוצץ מאושר.
לקח פסק זמן מעצמו, והצליח בענק. "Modern Love"
זה אולי נשמע קצת לא הגיוני, אבל כדי שדיוויד בואי יכבוש את 2026 הוא צריך להיות קצת פחות "דיוויד בואי" - ממש כפי שעשה ב-1983, כשלקח פסק זמן מעצמו והושיב על כיסא המפיק המוזיקלי את נייל רוג'רס מהרכב הדיסקו הענק Chic ("Le Freak"). רוג'רס, ממפיקי הדיסקו והסול המצליחים בכל הזמנים (עד היום נמכרו יותר מ-750 מיליון תקליטים שהוא השתתף בהם) חשב בהתחלה שבואי הזמין אותו כדי להתנסות באוונגארד רוקיסטי, אבל גילה להפתעתו שהבוס בכלל רוצה אלבום של להיטים.
וכך, אחרי שביסס קהל עצום סביב הפרסונה הגלאמית-מסתורית שפיתח לאורך הסבנטיז (לאחר תקופה קצרה בסצנת המוד), דיוויד בואי הוציא אלבום כיפי, קצבי, קליל, עם להיטי ענק כמו "China Girl" ו-"Modern Love", שנשמעו כמו שירי אייטיז "רגילים", ברוח הנאו-רומנטיקה של התקופה, רק עם הקול, הכריזמה וכמובן הטקסטים והלחנים האדירים של דייויד בואי (ואיגי פופ).
התוצאה היתה הצלחה מסחרית גדולה, שהנגישה את בואי גם למי שעד אז פחות התחבר לפרסונה המקורית, וגרמה לו ללכת אחורה, לחומרים המוקדמים, ולבחון אותם מחדש. ברגע שבואי השתחרר קצת ולא ניסה להיות הילד הכי מיוחד בכיתה, כולם התאהבו בו, זקנים וטף. כמו רוקסי מיוזיק וטוקינג הדז, גם הוא ויתר קצת על עצמו לטובת הכלל בתחילת האייטיז - וקיבל את עצמו בחזרה, בריבית קצוצה.
היום, כששנות ה-80 בוערות בזכות הסדרה "דברים מוזרים" (ועוד כמה דברים מוזרים ברשתות החברתיות), זה יושב עליו פונקט. סינת'פופ, גל חדש, יורופופ, גיטרות פוגשות סינתי פוגש מכונת תופים פוגשת אפקטים מהחלל החיצון. לשם הוא צריך ללכת עכשיו, בגיל 79. רק לשם. בלי פוזה, בלי אגו, בלי מניירות, אבל עם הרבה חום, אהבה וקורטוב של סליזיות.
ומקסימום, אם משום מה זה לא יעבוד - בואי תמיד יוכל להגיד שהוא עשה את זה גרוע בכוונה, כי זה כל הקטע באייטיז, נו.
הצ'אט שלי ואני יצאנו לדרך | סער גמזו
אפשר להתווכח על הרבה פרטים בקריירה הארוכה והמוצלחת של דייוויד בואי, אבל בשום צורה אי אפשר להתווכח על כך שהיה חלוצי ופורץ דרך. הוא לא חשש להעז ותמיד איתגר את עצמו, ואת הקהל שלו, ללכת לטריטוריות חדשות ולא מוכרות.
לאורך רובה המוחץ של הקריירה שלו, בואי דאג לא להישמע כמו שום דבר שהיה כאן לפניו. היוצר החזיוני הזה לא הספיק לפגוש באמת כלי AI וליצור איתם ו/או בעזרתם - אבל אפשר לשער, ברמה די גבוהה של ביטחון, שחידושים מוזיקליים אמיתיים לא היו נולדים מהמפגש הזה. הבינה המלאכותית יודעת לייצר עוד ממה שהיא כבר פגשה ומכירה, ובמובן הזה, לבואי יש עליה יתרון ענק - היצירתיות האנושית וכוח ההמצאה. עד שכלי הבינה המלאכותית יידעו לקחת צעד קדימה בעצמם, לברוא ז'אנר חדש או לכל הפחות להצליח לחדש בתוך עולם המוזיקה, היתרון הזה יישאר בידיים של היוצרות והיוצרים האנושיים.
מה שכן יכול היה לקרות, ואולי אפילו מסקרן יותר, הוא דיאלוג בין בואי לבין המכונה על מהות החוויה האנושית. איך היתה נשמעת שיחה כזו, ולאילו כיוונים היא היתה הולכת?
אני מתפתה לדמיין את בואי יושב מול המסך ומנסה לפענח את חוויית הבדידות של המכונה, חוקר בעזרתה חולשות אנושיות ונקודות פגיעות וטעונות אצלה, מנסה לזקק מתוך המפגש הזה איזו נקודת מפגש מדומיינת בין הסובייקט האנושי לבין המוח הבינארי של המכונה. היכולת שלו להיטמע בתוך הנושאים והדמויות שעליהם כתב ומתוכן יצר, היא נקודת התחלה מופרעת ומרתקת לדמיין מתוכה מפגש כזה.
אבל הכי מפתה אותי לנתק לחלוטין את המפגש מסביבה של יצירת מוזיקה, ולדמיין אותם הופכים לחברים. דמיינו לכמה רגעים את בואי חוקר את החוויה האנושית, ובעיקר את מופעי הקצה שלה (כמו למשל התמכרות לסמים או הפרעות נפשיות), בשיחה עם ChatGPT. רק המחשבה על המפגש של הנימוס הבריטי עם הרצון האינסופי של הצ'אט לרצות ולשרת היא בסיס לעשרות תסריטים הזויים/מצחיקים/מעוררי מחשבה.
לפטפט עם המכונה על צלילים ומראות. "Sound and Vision"
דמיינו את בואי מנסה לשכנע את המכונה לזנוח את מה שהיא יודעת ולקחת צעד אל תוך טריטוריה חדשה ולא מוכרת. דמיינו את המכונה מצליחה להבין מושגים מופשטים וחמקמקים כמו Showmanship, ובוראת עם בואי דמות חדשה שאיתה הוא עולה לבמה. אני מומחה קטן מאוד ליחסים, אבל מסוקרן מאוד לראות מה קורה כשמחשבה אסוציאטיבית וייחודית כמו של בואי פוגשת מהלך רציונלי סדור ומובנה בקשיחות. קל לפטור את כל הספקולציה הזו ולטעון שבואי היה מתרחק מהמכונה כמו מאש כי היא מרחיקה אותו מהחוויה האנושית, שהיא הבסיס והדלק ליצירה; אבל צריך לזכור שעוד במהלך חייו, רבים מהמעריצים של בואי התייחסו אליו כיצור לא אנושי, כחייזר שנחת מתוך סרט מדע בדיוני.
הגישה לכל ההיסטוריה של האמנות, לכל הרעיונות שהזיזו אותה וגרמו לה להתפתח, לכל השיטות והאסתטיקות שנולדו במקומות מרוחקים בעולם, לכל היוצרים שהמערב לא הכיר, לכל החומרים שפעלו בשדות מרוחקים - כל אלה היו בוודאי מסעירים את הדמיון של בואי. אולי הניסיון עם ה-AI היה דווקא מרחיק אותו ממוזיקה, תחום שבו המכונה כנראה לא היתה מצליחה לפתוח בפניו עולמות חדשים; אבל ייתכן שבכל זאת היה צומח מהמפגש הזה בואי אחר, והפעם כאמן פרפורמנס רב-תחומי, שה-AI היה דוחק בו למצוא עוד ועוד דרכים להביע את עצמו אמנותית, בלי להשתמש במוזיקה. מי יודע? אולי כך הוא היה מגדיל את כמות הנשמות שבהן הצליח לגעת, והופך - בסיוע המכונה - לאגדה גדולה אף יותר.
ייעוץ מוזיקלי וייעוץ תוכן: יאיר מור; עורך הפרויקט: יהונתן מרוז
