גיטאר הירו: כשג'ימי הנדריקס הפיל ליצחק קלפטר את הלסת

ביום ראשון הקרוב אמור היה גיטריסט העל ג'ימי הנדריקס לחגוג את יום הולדתו ה־80. לצער עולם המוזיקה, אפילו לחגיגות ה־30 שלו הוא לא זכה להגיע.

בספטמבר 1970, כשהוא בן 27 ועשרה חודשים, החזיר הנדריקס את נשמתו לבורא, אבל עד היום, יותר מ־52 שנים לאחר לכתו, אין כמעט דירוג שלא מציב אותו כגיטריסט הגדול בכל הזמנים. על המקומות האחרים ברשימה יריבו אייקונים דוגמת אריק קלפטון, ג'ימי פייג', דיוויד גילמור ובריאן מיי. זה כבר לא משנה.

"קלפטון הוא האלוהים שלי מבחינת נגינת גיטרה", אומר יהודה עדר, המייסד והנשיא של בית הספר למוזיקה רימון, ומי שהיה הגיטריסט הראשי של להקת תמוז המיתולוגית באמצע שנות ה־70. "אני לא צריך לשמוע אותו כדי להבין, אבל הנדריקס הוא היחיד שלא ראיתי מישהו מתקרב אליו. נכון, יודעים לנגן אותו, אבל הפער בין מה שיצא לו מהידיים לבין מי שמנסה לחקות אותו הוא מטורף. משהו בנגינה שלו כל כך ייחודי, כל כך לא דומה לאף אחד אחר. ראיתי אותו מנגן את ההמנון האמריקני בפסטיבל וודסטוק, ועד היום אני לא מבין מה הוא עשה שם. אני מסתכל על האצבעות שלו ולא קולט. הדברים הכי מורכבים ומסובכים, ובלי מאמץ. קוסם".

אין כמעט גיטריסט גדול בארץ ובעולם שלא מספר שהנדריקס היה זה שנתן לו דחיפה בתחילת הדרך, וממשיך להשפיע עליו גם היום. "אני מגלה את זה בכל פעם מחדש, ובעיקר מאז שנהייתי זמר וגיטריסט", מספר יזהר אשדות מלהקת תיסלם, שפיתח במקביל קריירת סולו מצליחה. "למדתי ממנו המון על היכולת להתבטא ולהפוך למכונה אחת ששרה ומנגנת".

גם שמוליק בודגוב, הגיטריסט הוותיק של להקת ברוש, שניגן באלבום הראשון של להקת היהודים, מספר על ההשפעה שספג מהאמן המנוח. "באלבום עם היהודים אני יודע להצביע על הנקודה בשיר 'קח אותי'. זאת אמנם לא העתקה, אבל יש פה את רוח הדברים. גדלתי על הנדריקס, נשמתי אותו".

מה שמדהים בקשר להנדריקס הוא לא רק מותו בגיל צעיר כל כך, אלא טווח השנים המצומצם שבו כיכב והצליח להשפיע לדורות - מסוף 1966 עד מותו, עם ארבעה אלבומים בסך הכל בארבע שנים.
"יש איזו אנומליה בתקופה הזו", משוכנע אשדות, שחגג השבוע יום הולדת 64. "התהליכים היו אז מואצים בכל תחום, ולא רק במוזיקה. בפוליטיקה, בדינמיקה החברתית. מלחמת וייטנאם נכנסה באמצע. זה הדור שקוראים לו היום 'הבומרים', שבתוך חמש שנים שינה הכל. תראה מה קרה לביטלס בתקופה כל כך קצרה, בעיקר בין 1966 ל־1967. בשנה אחת הם שינו לגמרי את המוזיקה".

בשביל להבין את ההשפעה האדירה של הנדריקס צריך לחזור אחורה, לרקע ולשורשים שמהם צמח. גיטריסט העל נולד ב־1942 למשפחה דלת אמצעים בסיאטל וגדל בשכונה קשה, רווית אלכוהול ואלימות, שממנה רק מעטים מצאו את דרך המלך החוצה.

הכלי הראשון שבו ניגן היה יוקלילי, ובגיל 15 רכש את הגיטרה האקוסטית הראשונה שלו תמורת חמישה דולרים. הוא התאמן שעות כדי לחקות נגני בלוז מובילים דוגמת מאדי ווטרס ובי.בי. קינג.
אלא שהחיים לא היו קלים. אחרי שנתפס נוהג פעמיים ברכבים גנובים, ניתנה לו אפשרות בחירה: כניסה לכלא או גיוס לצבא. הנדריקס בחר להתגייס. הוא הצטרף במאי 1961 לגדוד צנחנים ושרד שם שנה וחודשיים עד ששוחרר. מפקדו כתב עליו: "טוראי הנדריקס אף פעם לא יצליח להגיע לסטנדרטים הנדרשים מחייל. אני מרגיש שהצבא ירוויח עם שחרורו במהירות האפשרית".

הנדריקס חזר למוזיקה, שבה הצטיין. הוא הקים להקה בשם קינג קז'ואלס ויצא לדרכים, להופיע במה שנקרא מעגל הצ'יטלין, סדרת אולמות בדרום־מזרח ארה"ב. בין היתר, ביקר בברמינגהם, אלבמה, ובלקסינגטון, קנטאקי - מקומות שלאמן שחור בשנות ה־60 לא היה קל להופיע בהם.

היו מקומות שבהם לא נתנו לו להיכנס לשירותים בגלל צבע עורו, ערים שבהן נהגי מוניות לא עצרו לו. "בשוק המוזיקה השחורה היה אז קשה להתנהל", מסביר ד"ר ארי קטורזה, שכתב ספרים ומאמרים על עולם המוזיקה באותה תקופה. "הבוסים היו קשוחים, ואפשרויות הביטוי לגיטריסט היו מוגבלות, בטח במוזיקת הנשמה שלא מכוונת לנגינת גיטרות. הנדריקס היה צריך למצוא את דרכו הייחודית, והוא הגיע לניו יורק, ושם הצליח לחבר הכל ביחד".

לתפוח הגדול הגיע הנדריקס ב־1966. הוא קרא לעצמו ג'ימי ג'יימס, וללהקה שליוותה אותו - הלהבות הכחולות. את מקומו מצא בכל מיני אולמות קטנים שהסכימו לתת לו במה.

הראשונה ששמה לב אליו היתה דווקא הדוגמנית לינדה קית', שיצאה אז עם קית' ריצ'רדס, גיטריסט הרולינג סטונס. קית', שנחשפה ללא מעט מוזיקה בחייה, לא הבינה מה גאון כמו הנדריקס עושה במקום כל כך צנוע. "לא האמנתי איך עוד לא חטפו אותו", סיפרה מאוחר יותר, "הוא היה מדהים. הכריזמה, היכולות, הנוכחות הבימתית".

"השורות הראשונות רטובות"

הנדריקס היה שונה משאר הנגנים. וירטואוז שניגן בגיטרה עם השיניים, מאחורי הגב, והתפתל על הבמה. הוא היה לבוש כמו טווס, וכל הופעתו שידרה חופש ושבירת מוסכמות. לינדה הזמינה את אנדרו לוג אולדהאם, שניהל אז את הרולינג סטונס, שיחזה בפלא, אבל המנהל עזב את האולם מאוכזב. עוד גיטריסט, חשב לעצמו.

קית' החליטה להזמין חבר נוסף שיתרשם - צ'ס צ'נדלר, שהיה הבסיסט של האנימלס והתעניין באותה תקופה בניהול אמנים. ההופעה של הנדריקס התקיימה ב"קפה וואה?" שבגריניץ' ווילג'. המפיק בוב גוליק, שנכח באותו ערב, סיפר בראיון למגזין "גיטאר פלייר" על ההתרחשות.

"הסתכלתי על צ'נדלר, ופיו היה פעור בתדהמה. כשג'ימי החל לנגן עם שיניו את 'היי ג'וד', המשקה של צ'נדלר נפל ונשפך על מכנסיו. אני משוכנע שצ'ס הבין אז מה קרה - ג'ימי ניגב באותם רגעים את הרצפה עם כל הגיטריסטים שצ'ס הכיר עד אז. לא היה אדם שראה אותו מנגן ולא חשב שהוא אליל".
צ'נדלר הבין שנפלה לידיו הזדמנות חד‏־פעמית. הוא נפגש עם הנדריקס אחרי המופע ושכנע אותו להגיע ללונדון, לפתוח את עצמו לקהל הבריטי.

"יש סיכוי לא רע שאם הנדריקס היה נשאר באמריקה, הוא היה נחשב לעוד גיטריסט נחמד ולא יותר", משוכנע ד"ר קטורזה, גיטריסט בעצמו, "העובדה שהוא המריא ללונדון שינתה את חייו והיתה מבחינתו מזל גדול".

לונדון היתה במחצית השנייה של שנות ה־60 מקום קשוח מבחינה מוזיקלית. הביטלס היו כבר בשיאם, הרולינג סטונס נתנו בראש, ואם מדברים על גיטריסטים גדולים - אז הבריקו שם שמות כמו ג'ף בק ובטח אריק קלפטון הצעיר, שכבר היה מפורסם ככוכב של להקת קרים (קצפת).

צ'נדלר ידע שאי אפשר לבזבז זמן ושכדאי לזרוק את הטאלנט שלו היישר למים העמוקים. הוא הביא את הנדריקס להופעה של קרים בלונדון.

"ג'ימי שאל אם הוא יכול לנגן כמה קטעים", אריק קלפטון שחזר באחד מראיונותיו. "אמרתי 'כמובן', והיתה לי הרגשה קצת משונה לגביו. הוא ניגן באותם רגעים כמעט בכל סגנון שאפשר להעלות על הדעת, ולא בשואו־אוף, למרות שהיו גם הטריקים המוכרים של נגינה עם השיניים ומאחורי הגב. אבל זהו, הוא ירד מהבמה - וחיי השתנו לתמיד. הוא העיף לכולם את המוח".

צ'נדלר חיבר את הנדריקס לאמרגן מייקל ג'פרי, שניהל אז את האנימלס, כדי ששניהם ירימו את הסנסציה המוזיקלית החדשה. הם צירפו אליו את הבסיסט נואל רדינג ואת המתופף מיטש מיטשל, ויחד יצרו את הג'ימי הנדריקס אקספיריינס.

כל המי ומי באו לראות ולשמוע את הגיטריסט החדש. באחת ההופעות של הנדריקס סיפרו שבריאן ג'ונס מהרולינג סטונס יצא בהפסקה החוצה ופגש שם מוזיקאי שעמד להיכנס לאולם. "תיזהר, כל השורות הראשונות רטובות", התריע ג'ונס. המוזיקאי לא הבין מה הסיבה לשיטפון, וג'ונס הסביר: "זה מהבכי של שאר הגיטריסטים באולם".

יזהר אשדות: "ג'ק ברוס, הבסיסט של קרים, אמר שקלפטון בסוף אותו לילה אמר שהוא רוצה לפרוש. אתה רואה את קלפטון, בחודשים שאחרי כן, מופיע בתמונות עם תסרוקת אפרו. כולם ראו את הנדריקס באותו ערב, חזרו הביתה והלכו להתאמן מחדש על הגיטרה, ללמוד מה אפשר לעשות איתה".

"התפרצות של הלא מודע"

גיטרה חשמלית היא כלי ותיק שהומצא הרבה שנים לפני הגעתו של הנדריקס. יש מאות אלפי גיטריסטים מקצועיים בעולם, יש בהם וירטואוזים מדהימים - אבל הנדריקס היה ונשאר אחד, יחיד ושונה.

ד"ר קטורזה: "הוא לא היה הכי מהיר, הידע שלו בתיאוריה ובהרמוניה היה מינימלי, אבל היה לו חזון איך גיטרה צריכה להישמע. אריק ברדון מהאנימלס אמר שהוא לקח את זה מהדלתא של המיסיסיפי למאדים, ובאמת המוזיקה שלו נשמעה ככה. הוא שילב חזיונות של סאונד, הרגשה והתפרצות של הלא מודע, והוא ביטא את זה דרך הגיטרה והטכנולוגיה. הכניס אפקטים כמו השימוש בידית הוויברטו, אפקט הוואה־וואה, שמאוד מזוהה איתו. הגיטרה החשמלית נשמעה אחרת אחרי שהנדריקס הגיע".

יצחק קלפטר (72), הגיטריסט האגדי של כוורת, שניהל בהמשך קריירת סולו מפוארת, מספר שבתחילה היה לו קשה לעכל את סגנון הנגינה הייחודי של הנדריקס. "שמעתי אותו בתקליט הראשון שלו, ובפעם הראשונה לא התלהבתי, כי לא הבנתי ולא אהבתי את הסטייל. הוא בא עם אפקטים שלא הכרנו, והתייחסתי לזה די בחשד, עד שלאט־לאט התאהבתי. העובדה שהוא היה ממציא הפכה אותו לגיטריסט הטוב בעולם".

קלפטר, שהוציא גרסה עברית ל"כנף קטנה", משיריו הגדולים של הנדריקס, מוסיף: "הוא היה מקור ההשראה שלי ואפשר לשמוע את זה כשאני מנגן בלוז. אפילו סלאש מגאנז אנד רוזס אמר שלא היה עוד נגן כמו ג'ימי".

הנדריקס לא רק המציא, הוא גם ניגן שונה מאחרים. הוא היה שמאלי, שניגן עם גיטרה הפוכה. "הנדריקס ניגן בכל מיני גיטרות, אבל ברגע שגילה את הפנדר סטרטוקסטר הוא הפך אותה לגיטרה הפופולרית ביותר בעולם", אומר ד"ר קטורזה. "למה בחר דווקא בה? בגלל שהיה שמאלי, אז כשהפך את הגיטרה - כפתורי הווליום והטון היו למעלה, קרובים לידיים הארוכות שלו. היה לו נוח לנגן, והוא הצליח לעצב איתה את הסאונד. היו כל מיני גיטריסטים שקדמו לו וניגנו בפנדר, כמו האנק מרווין מהשדואוז ובאדי גאי, אבל אין ספק שמאז שהנדריקס גילה אותה, היא הפכה לדומיננטית".

הגיטריסט שלמה מזרחי, בן 74, שמכונה "הנדריקס הישראלי", מנגן עד היום את המוזיקה של מי שהוא רואה בו המלך. "רבים אומרים 'שלמה מנגן לא פחות טוב מהנדריקס', ובאמת כשאני מנגן בתנאים טובים אני יכול להביא את הרוח והסאונד שלו לבמה", הוא מחייך. "הוכחתי את זה בשנים שהופעתי באירופה. אנשים לא האמינו שמישהו מנגן אחד לאחד כמוהו. זה משהו בנשמה, באהבה, ברגש, בכאב, בעצב, בשמחה, מכלול של דברים".

איך היית מתאר את הנגינה של הנדריקס?

"היה לו הזיווג המושלם בין רגש לדמיון. אם הוא היה נולד בתקופת מוצרט, הוא היה יכול לכתוב מוזיקה קלאסית. הנדריקס לא היה רק נגן גיטרה, הוא גם היה מוזיקאי גאון שהפיק את הסאונד המדהים שלו כבר בגיל 23. הוא פשוט התחבר לכלי, ומשם הוציא את הקול. אני לא מזלזל באף גיטריסט, נותן כבוד לכולם, אבל לא ראיתי עוד גיטריסט שזה בא לו ממקום כל כך עמוק בנשמה".
לישראל הנדריקס הגיע קצת מאוחר, בעיקר אחרי שהסרט שתיעד את פסטיבל וודסטוק ב־1969 יצא לאקרנים בתחילת 1970. אז נחשפנו לפלא הגדול שמנגן בגיטרה.

"רובנו התאהבנו בהנדריקס דרך וודסטוק", מספר אשדות, "הרי בארץ היינו נורא מנותקים. היו רק שתי תוכניות מוזיקה בשבוע, שבהן היית יכול לשמוע דברים חדשים. כמעט לא הגיעו לארץ עיתוני מוזיקה מחו"ל, ופה ושם ראית בטלוויזיה איזה קליפ של הביטלס. כשוודסטוק הגיע - זה היה אירוע משמעותי".

יהודה עדר (71) נולד וגדל בקיבוץ כפר הנשיא, וחלק מהחינוך המוזיקלי שאותו ספג העבירו לו המתנדבים שהגיעו למשק מחו"ל. אבל את ההיכרות עם הנדריקס ערך לו דווקא דני סנדרסון, שאותו עדר החליף בלהקת הנח"ל.

"אפרים שמיר ודני סנדרסון היו מנגנים את הנדריקס, וכשדני לימד אותי גיטרה - הוא לימד דרך הנדריקס", משחזר עדר. "דני הרי חי במשך שנים בארה"ב ונשם את המוזיקה הזאת. היה להנדריקס תקליט שנקרא 'בנד אוף ג'יפסיס', אז היינו משמיעים אותו, ודני ניגן 'עליו' - וכך הסביר לי איך לנגן".

גם לשמוליק בודגוב (67) הצעדים הראשונים בגיטרה מזכירים את הנדריקס. "היינו לומדים לנגן סולואים דרך הפטיפון", הוא מספר. "אני זוכר שמצאתי בשוק הפשפשים נגן שיכול לרדת לחצי מהמהירות הסטנדרטית של תקליט. הייתי שומע את הנגינה בהילוך איטי, וככה למדתי את הסולואים של הנדריקס. עד היום יש לי את הסאונד הזה באוזן, כי חרשתי כל צליל של הבנאדם. הרי מה הפך את בני הדור שלי לגיטריסטים טובים? הדרך. לא היו אז מורים, ולמדנו את הסולואים הקשים ביותר בהיסטוריה. ללמוד את 'לאורך מגדל השמירה' של הנדריקס? שיננתי אותו במשך ימים ולילות".

וגם ניגנתם הנדריקס?

"בסדנאות שאני עושה לילדים אני מספר שפעם לא היה די.ג'יי, ושהמושג פלייבק לא היה קיים. כנערים בני 14 היינו חברים בלהקת קצב והופענו במועדוני הרקדה. הנוער רקד לצלילי הנדריקס, לד זפלין, פינק פלויד - המוזיקה הכי מדהימה של הרוק בכל הזמנים. מוזיקה היא שפה, וכשהנדריקס יצא לעולם, אנחנו, נגני הגיטרה, הוכינו בהלם. שמעו שפה שלא הכרנו".

הנדריקס, עם כל ההצלחה, התקשה לא פעם למצוא את מקומו. היו מי שכעסו על הגרסה שלו להמנון האמריקני בוודסטוק, טענו שהיא לא פטריוטית ומבזה את הסמל. ג'רמי וולס, פרופסור לאנגלית באוניברסיטת אינדיאנה, דווקא גרס שהגיטריסט רצה לספר לאמריקנים כמה הם התרחקו מערכיהם.

הקהל השחור טען שהנדריקס מכוון יותר לטעמו של האדם הלבן מאשר למקורותיו. שבועיים אחרי שהדהים את העולם על במת וודסטוק, עלה הנדריקס לבמה בהארלם שבניו יורק, במה שכינה "הופעה לבני עמו" - ובקבוק שנזרק לעברו החטיא אותו במעט.

הנדריקס כאב את היחס כלפיו, אבל אמר לעיתונאי של ה"ניו יורק טיימס": "לפעמים, כשאני מגיע לכאן, אנשים אומרים 'הוא מנגן רוק לאנשים לבנים, מה הוא עושה פה?' ובכן, אני רוצה להראות להם שמוזיקה היא אוניברסלית, שאין דבר כזה רוק לבן ושחור".

לפני כעשור הקים כדורסלן העבר למונט רובינסון את מוזיאון התהילה של הריתם אנד בלוז, וב־2016 נכלל בו גם הנדריקס, במקום של כבוד. "אם היו בונים הר ראשמור למוזיקה השחורה, הפנים של ג'ימי היו צריכות להיות שם, יחד עם ארית'ה פרנקלין ומייקל ג'קסון", הבהיר רובינסון.

לא הרוויח ערימות כסף

הנדריקס מילא אולמות, מכר מיליוני אלבומים, אבל בדיעבד התברר שערימות גדולות של כסף הוא מעולם לא הרוויח. לא פעם הודה בעצמו שאין לו מושג בהתנהלות פיננסית. "אין לי ערך לכסף", אמר בראיון, "זאת הטעות היחידה שלי. אני משיג רק דברים שאני רוצה להכניס למוזיקה שלי".

יותר מאוחר הפנה צ'ס צ'נדלר, האיש שגילה את הנדריקס בניו יורק, אצבע מאשימה כלפי האמרגן מייקל ג'פרי, בטענה שדאג לרוקן את קופת האמן. "מייקל היה האדם הכי לא מוסרי שיכולתם לפגוש", סיפר צ'נדלר, "הוא היה מקסים וכיפי - ויכול היה גם לגנוב מסבתא שלי. כנראה אתה צריך לתת לשטן את מה שמגיע לו. הוא היה חכם בכך שהצליח להתחמק ולהטעות אותנו במשך כל כך הרבה זמן".

שנים אחרי מותו של הנדריקס טען אחד מאנשי צוותו, ג'יימס רייט, שג'פרי היה מי שהרג את הנדריקס בעקבות רצונו של הגיטריסט להיפטר מהאמרגן. הטענה נדחתה על ידי מקורביו של הנדריקס, שטענו שסוף חייו היה תאונה טרגית. אגב, גם ג'פרי לא האריך ימים: הוא נהרג ב־1973 בתאונת מטוס בצרפת.

הנדריקס הלך בנחישות לקראת מותו. כבר ב־1969 הוא נתפס עם הרואין בנמל התעופה של טורונטו, קנדה, ולקראת סוף חייו כבר היה מחוק למדי משימוש מאסיבי בסמים.

נגן הגיטרה סטיב מילר, שהכיר אותו, סיפר: "ב־1970 היתה ללהקה שלו הופעת ענק, והם נראו רע, לא יכלו לנגן, רק עשו רעש. כל מה שרציתי לעשות זה לקחת את ג'ימי אלי הביתה ולהציל את חייו, אבל לא היה אפשר להתקרב אליו. ארבעה חודשים לאחר מכן הוא מת".

הנדריקס נשם את נשימותיו האחרונות במלון סמרקנד בנוטינג היל שבלונדון ב־18 בספטמבר 1970. הוא שהה שם עם ידידתו מוניקה דנמאן. השניים שתו ערב קודם יין, הסתובבו בחוץ, חזרו למלון, נרדמו בשבע בבוקר - וכעבור ארבע שעות, כשמוניקה התעוררה, היא מצאה את הגיטריסט בהכרה מעורפלת. מתברר שהנדריקס נטל גם ערימת כדורי שינה, ולבסוף נחנק למוות.

"הייתי אז בלהקת כיף התקווה הטובה, ועשינו חזרות בחולון", משחזר שלמה מזרחי, "חברה קרובה נכנסה לחדר ואמרה: 'חבר'ה, תשתקו רגע', ואז הסתכלה עלי ואמרה: 'שלמה, אתמול בערב ג'ימי הנדריקס מת'. כולנו היינו בהלם".

יזהר אשדות היה ילד בן 11 וחצי כשנודע לו על מות אלילו האגדי. "היה לי כבר אז פוסטר שלו מעל המיטה", הוא מספר, "אני זוכר שהלכתי לחנות, קניתי סרט שחור ותליתי על הפוסטר. לפני ארבע שנים הייתי בסיבוב הופעות במערב ארה"ב, וכשהופעתי בסיאטל עליתי כמובן לקבר שלו, שנמצא לא רחוק מהעיר".

"מה פרינס היה בלעדיו?"

הגיטריסטים הגדולים של פעם הם עולם הולך ונעלם. אריק קלפטון כבר בן 77, ג'ימי פייג' מלד זפלין בן 78, דיוויד גילמור מפינק פלויד בן 76, ריצ'י בלקמור, שכיכב בדיפ פרפל, בן 77, בריאן מיי מקווין בן 75 - וזו רשימה חלקית.

ועדיין, 52 שנה אחרי מותו, אפשר לראות את השפעותיו של הנדריקס בכל מקום שבו אוחזים בגיטרה. "אין גיטריסט בתחום הרוק שלא הושפע ממנו לאורך השנים", משוכנע ד"ר קטורזה, "ג'ון פרושיאנטה מרד הוט צ'ילי פפרז הוא כזה, ואיך אפשר להבין את פרינס בלי הנדריקס? כל אחד נהנה מגיטריסטים באופן שונה, אבל התרומה של הנדריקס לגיטרת הרוק היא אדירה - ולכן הוא גם תמיד ממוקם במעלה הדירוגים. הוא הגנדלף של הרוקנרול".