השיר שלו: בראש של בוב דילן

"השירים הישנים שלי, יש להם משהו... אני חושב שהם זכו לגרסאות כיסוי - אולי לא כמו 'חג מולד לבן' או 'אבק כוכבים', אבל יש רשימה של יותר מ־5,000 הקלטות. זה הרבה אנשים שעושים קאברים לשירים שלך, בטח יש בהם משהו. אם לא הייתי אני, הייתי עושה גם קאברים לשירים שלי" (בוב דילן).

הוא יהודי קשיש עם הבעה כרונית של סבל אירוני. השבוע ציין 82 שנה, ו־לא ברור מה מציק לו - מצב העולם או טחורים.

מאז שנת 2000 דילן נתן יותר מ־1,500 הופעות, פי שלושה יותר מכל חבריו לליגת העל של הרוקנרול. עומד על הבמה או מאחורי הפסנתר בתחפושת קאובוי תפורה ממשי ומלמד את כולם איך להזדקן.

בניגוד לרוב המבצעים שדוחפים את גיל הפנסיה למקום פתטי שחלף, דילן לא הפך לאקט מחווה לאני הקודם שלו, ונשאר מי שעושה מה שהוא רוצה ושר מה שמתאים לו. הוא לא משמיע להיטי זהב בפעם ה־10,000.

פול סיימון אמר פעם: "ניסיתי להישמע אירוני. אני לא. אני לא יכול. עם דילן, לכל דבר שהוא שר יש שתי משמעויות: הוא אומר לך את האמת, וצוחק עליך בו־זמנית".

ואני ממש זוכר מתי התחלתי לאהוב את דילן. פה אני פולש לממלכה לא לי. דורך על הרגל של אחד הכותבים הגדולים שגדלתי עליהם. מיברג, סליחה. הייתי בן 15, כרוך בכלל אחרי רוק כבד ומטאל. ישראל רוזנר, שהיה החבר הכי טוב שלי בכיתה ט' ב"הימלפרב", השמיע לי בווקמן את ג'וקר מן. ולמרות שתמיד חשדתי בכל ההיפים היהודים האלו שלא נותנים 11 בדיסטורשן, נשביתי בקסם של אחד מגדולי היוצרים בהיסטוריה.

היה שם גם השיר "בריון השכונה", Neighboarhood Bully, מה שמוביל אותנו כמובן לשאלה היהודית. דילן כתב אותו ככתב הגנה על ישראל אחרי תקיפת הכור בעיראק.

בראיון ל"רולינג סטון" הוא טען שהשיר אינו פוליטי וכי אינו מבין דבר בפוליטיקה הישראלית, אבל הסכים לומר שהשיר אכן מבטא משאלת לב שלו. לגבי סיכויי השלום במזרח התיכון הביע סקפטיות וטען שתפרוץ מלחמת גוג ומגוג. "זה כתוב במפורש. היא תתחולל במזרח התיכון ותתחיל במגידו, אין סיכוי שיהיה שלום אמיתי, רק שלום כוזב. אני לא מתעסק בפוליטיקה, היא מכשיר בידי השטן".

דילן והיהדות זה סיפור אניגמטי. הוא התנצר וחזר, התקרב לחב"ד, ואומרים שבתחילת שנות ה־70 תרם לרב כהנא. לא סגור עד הסוף. לא אפוי לגמרי. אני לא חוקר ספרות ושירה, אבל ברור לי שגוף היצירה שלו עשיר ברפרנסים יהודיים. ואני גם חושב שהוא תומך ישראל ככה עמוק בפנים וחזק, אבל משחק את הטיקי־טקה הרגיל.

דילן אינו צדקן כמו בונו, ולא מטיף כמו ניל יאנג, ובטח לא מולטי־מיליונר שמתחפש לגיבור מעמד הפועלים כמו ספרינגסטין

ב־1987 ניפק דילן את אחת ההופעות המחורבנות ביותר שנראו בישראל מאז ומעולם. יותר נכון, שתי הופעות - אחת בפארק הירקון והשנייה בבריכת הסולטן, שבה נכחתי. לא רק שעשה דווקא ואנפף את שיריו במלמול לא מזוהה, ההופעה נפסקה בגלל הפסקת חשמל ודילן ברח. האמרגן של הסיבוב האירופי סיכם אז: "אני מקנא בכם. לכם היו שלושה ימים איתו. אני צריך לעבור עוד 60 כאלה".

ב־1999-1993 הוא חזר לשתי הופעות אדירות. גרתי באמריקה. ראיתי אותו שם. כשחזר לפה לפני עשור עמדתי שם, נועץ משקפיי באופק המואר ביהודי נמוך בן 70 על הבמה, שממרחק נראה זעיר עוד יותר. בעיניו מבט של איש שראה הכל. פיו כמעט פעור בחיוך לעגני עם טוויסט של קרעכצן יהודי. הוא שר, מלמל, גרגר, אנפף כמו שרק הוא יודע. רק לדילן מותר לשיר כמו דילן.
לגרוס את השירים בגרון חלוד. לדרוך על שביל חצץ רטוב בסערה בלי סוודר.

וכשזה נתפס לו זה נהדר. ומעבר לגאונות הברורה, הגלויה - המילים של דילן שמתחברות בסנכרון מושלם למנגינה שמתאימה למילים שלו כמו שליה לעובר. גם אם אינה פסגה מלודית.

ב־2016 דילן זכה בפרס נובל לספרות, והסופר אירווין וולש צייץ אחרי הזכייה: "אני מעריץ שלו, אבל הבחירה בו היא יוזמה נוסטלגית שיצאה מפרוסטטות מעופשות של היפים קשקשנים וסניליים".

האמת צריכה להיאמר: דילן דילג תור אחד או שניים בדרך לפרס נובל. אבל מה זה משנה? מעולם לא היה היגיון צרוף או מבחן מדעי לבחירת גאוני ספרות ושירה.

ועדת הפרס השבדית קבעה שדילן זכה בפרס על יצירת ביטוי פואטי מקורי בתוך המסורת האמריקנית הגדולה של כתיבת שירים. פטפוטי איקאה. יש הרבה כותבי שירים טובים, יש סופרים מעולים ומשוררים שסוחטים את הלב. דילן הוא ליגה אחרת. הוא גורם לשירים לעשות מה שמעולם שירים לא עשו.

דילן מעולם לא דפק חשבון, לא לממסד אבל גם לא לנונקונפורמיסטים המקצועיים. אף פעם לא רצה להתקבל למועדון שרצה לקבל אותו. תמיד משקיף מהצד. הוא לא צדקן כמו בונו, ולא מטיף כמו ניל יאנג, ובטח לא מולטי־מיליונר שמתחפש לגיבור מעמד הפועלים עם פרצוף מנותח כמו ספרינגסטין.

דילן הוא צ'יף זקן שאוהב לדהור על קאדילק. לא מנסה לרצות איש, עושה פרסומות לקאדילק, לפפסי, לחוטיני ולחזיות של "ויקטוריה'ס סיקרט". לא כי מעניין אותו הכסף, אלא כי הוא רוצה לפוצץ את הבלון של עצמו. הוא לא מעוניין בתפקיד הפרה הקדושה של הרוקנרול.

אבל בנובל דילן התעלה על עצמו. בהתחלה לא יצר קשר עם ועדת הפרס כדי להכיר בכבוד, וגם לא נסע לשטוקהולם לאסוף אותו. פטי סמית' מילאה את מקומו בטקס. אבל כדי שהפרס הכספי יוענק באופן רשמי, דילן היה צריך גם לשאת הרצאת נובל. הוא הקליט בסוף הרצאה בת 26 דקות בלוס אנג'לס וסיפק אותה לאקדמיה השבדית, שכינתה אותה "יוצאת דופן" ו"רהוטה".

בהרצאה מנה דילן שלושה ספרים שהשפיעו על יצירתו: "מובי דיק" של הרמן מלוויל; "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק; וה"אודיסיאה" של הומרוס.

הסופר בן גרינמן קרא את תמליל ההרצאה ותהה מהיכן שלף דילן ציטוטים של "מובי דיק", כי הם לא נמצאים בספר. ניתוח נוסף מצא שדילן לא המציא אפילו ציטוט אחד, אלא העתיק אותם מסיכומים של SparkNotes, שזה אתר לסיכומים בספרות ובכלל, לתלמידים ולסטודנטים.

זה דילן. חתן פרס נובל לספרות שמצטט בנאום שלו משפטים מתוך תקציר לתלמידי תיכון.