יום לפני הראיון שאתם קוראים, קובי מימון חווה עוד רגע קולנועי, במה שנראה כמו תקופה שמזמנת לו שלל סיטואציות מהסוג הזה. לפעמים נדמה שכל החיים שלו הם תסריט לסרט של הולמרק. "היה לי מופע מאוד מרגש אתמול, בכרמיאל", הוא מספר בעודו מתיישב בבית קפה יפואי. פניו המוכרות וכמעט שני המטרים שהוא מתנשא לגובהם לוכדים את תשומת ליבם של יושבי המקום.
"סיפרתי לקהל שם שכמה חודשים לאחר תחילת המלחמה הופעתי בפני מפונים, הלכתי לשמח חיילים, לפגוש פצועים", הוא ממשיך, מתאר עד כה תהליך התייצבות שגרתי למדי של השחקן/מוזיקאי הישראלי הממוצע בימים שאחרי 7 באוקטובר.
"באחת ההופעות שלי ראיתי בשורה הראשונה מצד שמאל איש אחד בקהל שלא צוחק. עכשיו, אין דבר כזה שבהופעה שלי מישהו לא צוחק. הוא לא צחק מכלום! עוברות עשר דקות, עוברת רבע שעה, 20 דקות, האיש לא מגיב לשום בדיחה! אז עצרתי את ההופעה, פניתי אליו ואמרתי לו 'אני לא יודע מה הקטע שלך, לא יודע מאיפה אתה בא, אבל יש כאן רגע. בוא תחבק אותו, בוא תטעין את הרגש. אחרי זה כולנו נחזור לחרא שלנו. כי כולנו בחרא הזה'".
זה עזר?
"זה נגע בו קצת. הוציא ממנו איזה חיוך, ואחרי זה הוא התכנס בעצמו. אמרתי 'טוב, לא נשב עליו. כל אחד בחיים שלו'. בסוף ההופעה, בזמן שאני מצטלם עם הקהל, הוא ניגש אלי ואמר: 'אני יכול לשתף אותך במשהו? לא צחקתי במופע כי הבת שלי חטופה. קוראים לה רומי גונן'".
סיבה לגיטימית לגמרי לא להיות משועשע מבדיחות במופע סטנד־אפ.
"כן. אמרתי לו 'שמעתי עליה ואני מקווה שיהיה בסדר. כשתבואו ביחד להופעה שלי אתה תצחק פעמיים, כי לא צחקת פה אפילו פעם אחת'. לפני כמה ימים הוא יצר איתי קשר, ואתמול הוא היה בקהל בכרמיאל בזמן ההופעה. אמרתי שאני נרגש לארח אותו, בלי כל החרדה, עכשיו כשהבת שלו, שהיתה הבת של כולנו למשך 471 ימים, חזרה לזרועות ההורים שלה. הקהל מחא שם כפיים במשך דקה שלמה".
בזמן האחרון קובי מימון מוצא את עצמו מתרגש יותר. זה קורה בגיל 45, כשחלק מהמגננות יורדות, הקריירה בתקופת פריחה, הוא מתכונן לקראת הופעה גדולה בהיכל התרבות בתל אביב (12 בפברואר) וסדרת להיט, שהפכה את המדינה ושהוא מככב בה, חוזרת למסכים.
כמעט 11 שנים מאז הסתיימה עונתה השנייה, "זגורי אימפריה", הסדרה פורצת הדרך של מאור זגורי, שבה למסכים השבוע (ב־HOT, ב־HOT VOD וב־NEXT TV), אחרי שנדחתה כתוצאה מהקורונה ושוכתבה, ואז נדחתה בשנית בשל המלחמה, ושוב שוכתבה. "זגורי" חוזרת לעונה שלישית במרחק עשור מהיום שבו שודרה לאחרונה - זמן בלתי נתפס גם במונחי תוכן מקורי ישראלי.
יחד איתה שבות למסך כמעט (וזהו "כמעט" קריטי, ועוד על כך בהמשך) כל הדמויות האהובות שמרכיבות את בית זגורי הבדיוני: אביאל (עוז זהבי), ויויאן (שרה פון שוורצה), לילי (נינט טייב), שוגה (חן אמסלם), מירי (יפית אסולין), אביר (אייל שיקרצי), אביגיל (הילה הרוש), וכמובן אבי זגורי, השוטר התמים, טוב הלב (והחל מעונה זו - גם המשופם), המאופק שבבני המשפחה. אותו מגלם מימון בחן וברגש רב. אבי זגורי של מימון הוא ההוכחה שמימון, באותה מידה שהוא איש מצחיק מאוד וקומיקאי מצליח, הוא גם שחקן דרמטי בחסד. זוהי דמות מעוררת חיבה, הערצה וחמלה, וקובי מפליא לגלם אותה בדיוק ובעדינות רבה.
אולי זה קשור לעובדה שתקופת הצילומים, הוא מעיד על כך בעצמו, היתה אחת הרגישות בחייו. במהלכה הוא חי מצד אחד מלחמה, ומצד שני את התקופה הראשונה שלו לבד אחרי 15 שנות זוגיות עם קרן שיניוק, שב־12 מהן היו זוג נשוי. לשיניוק ולו שלושה ילדים: לני רפאל, ליאו מיכאל ורנה אוריאל. רנה, הקטן שבהם, היה בן לא יותר משנה כשהחליטו להתגרש, בתהליך שהסתיים בספטמבר 2023, שבועות בודדים לפני שהמשבר האישי של מימון האב התמזג במשבר הלאומי.
לבן דמותו בסדרה, אבי, זה עשה רק טוב, אבל לא רק לו. "את העונה הראשונה צילמנו כשקרן היתה בהיריון מתקדם עם הבן הבכור שלנו. היום הוא בן 12. כדי לתת פרופורציה לכמה זמן עבר", הוא אומר, "כל אחד בקאסט התבגר והשתנה, אבל הכימיה נשארה אותו דבר, הלב של כולם נשאר. לחזור לשם היה באמת כמו לחזור הביתה".
על משה איבגי: "בתחום התרבות והבידור - ברגע שמוקיעים אותך אתה פשוט לא עובד. מדובר באחד השחקנים הכי מטורפים שהיו פה, שחקן ענק. ואני נזהר בלשוני"
אולי זה גם קשור לעובדה שבית משלך לא ממש היה לך אז, הכל די התפרק סביבך.
"הצילומים לעונה החדשה של 'זגורי אימפריה' היו התקופה הכי רגישה בחיים שלי. הייתי מייד אחרי הגירושים, גרוש בבית חדש, ממש בשיא המלחמה שרק הגבירה את התהום. חוזר הביתה לבד, גרוש טרי. קירות ריקים, אין תמונה אחת, רק דברים בסיסיים, הרי השארתי הכל בבית של המשפחה.
"נכנסתי לדירה עם ארבעה קירות ולא לקחתי כלום, חוץ מכמה בגדים. אתה לא מביא בהתחלה פינצטה. בגדול, בן אדם בגלגול חיים בונה ומאכלס בית פעם אחת. לוקח נדוניה מההורים, האישה באה ומתחילים. אז עשיתי את זה כבר, ואז עשיתי את זה עכשיו שוב. גם אבי זגורי, הדמות שלי, עוברת בעוצמה טלטלות רגשיות העונה. באיזשהו מקום מצאתי את עצמי על גבול המשתמש בדמות כדי לטפל בעצמי. ממש פרקתי שם המון".
גם הדמות השתמשה בך. זה עזר לך.
"היתה שם סינרגיה מגניבה, סנכרון טוב ברגשות, ופשוט נתתי את כל הלב שם. הכל, כל מה שהיה בי, יצא שם. אחרי סצנה רגשית או פיזית פשוט הייתי צריך לכבות את עצמי אחר כך לאיזה לילה שלם. תקופה לא פשוטה. קרן ואני היינו ביחד מ־2008. אני קורא לזוגיות שהיתה לנו זוגיות מוצלחת, כן? לא להתבלבל. מי מחזיק היום 15 שנה ביחד? שלושה ילדים מאושרים, ברוך השם, והיום אנחנו עדיין חברים טובים. הכל כמעט אותו דבר, ממשיכים לדבר, סטטוס קוו. ומדברים בהרבה כבוד, משתדלים לעשות חגים ביחד. כשיש יום הולדת למישהו במשפחה כולם ניצבים על הבוקר לידו עם זר, עוגה ונרות ושרים לו. ואז חוזרים הביתה".
מוזר לך לחשוב שרנה לא יכיר אי־פעם מציאות שבה אתה וקרן הייתם יחד?
"כשהוא היה בן שנה וחצי, באחד הלילות הרדמתי אותו והוא פתאום מספר לי סיפור על בן הזוג החדש של קרן. שעת לילה, אתה רוצה להרדים את הילד שלך והוא מדבר איתך רק עליו. 'היינו באוטו שלו, היינו פה, היינו שם'. אתה נרדם עם צביטה בלב".
הרגשת תחושת כישלון?
"לא הייתי מגדיר את זה ככישלון, אבל לגמרי החלום ושברו, חד־משמעית. אני גדלתי בבית שהערך העליון בו הוא המשפחה, והיתה שם אהבה ענקית. לא התכנסנו כאן כדי לפרק את זה, אבל החיים לקחו כל אחד לכיוון אחר".
מחוץ לדלת
ולא רק הם תפסו כיוון אחר. בעוד סצנה קולנועית שקרתה בחיים, וכדוגמה חיה לכוחו של זיכרון שריר (או שריר זיכרון), מימון מספר על רגע של בלבול אותנטי, אפילו מכמיר לב, בתוך כל השבר הזה: "היה רגע אחד, בזמן שגרתי בערך חודשיים אצל ההורים שלי עד שמצאתי דירה ליד קרן והילדים, שסיימתי הופעה בערב ונסעתי הביתה. אחת בלילה, חדר מדרגות, אני עומד ליד דלת שכתוב עליה 'מימון'. כל 15 השנים האחרונות בחיים שלי מחוץ לדלת הזו. רנה היה בן שנה, בלול. נסעתי בטעות הביתה. איזו סיטואציה זו. פשוט חייכתי לעצמי והלכתי משם. אחר כך עברתי לדירה עם ניילונים וקרטונים. מחבק את הכרית ומבין שעשינו הכל".
"הצילומים לעונה החדשה של 'זגורי אימפריה' היו התקופה הכי רגישה בחיים שלי. הייתי מייד אחרי הגירושים, גרוש בבית חדש, ממש בשיא המלחמה שרק הגבירה את התהום. חוזר הביתה לבד, גרוש טרי. קירות ריקים, אין תמונה אחת"
אגב משפחות והעומדים בראשן, ובחזרה ל"זגורי" - בעונה החדשה בולט במיוחד בהיעדרו אבי המשפחה, אלברט "בבר" זגורי - אדם כריזמטי אך כוחני שנכנס לכלא בעונתה השנייה של הסדרה ושוחרר ממנו, ושלא נמנה עם בני המשפחה שהתקמבקו למסך השבוע. הסיבה ברורה למדי: במקרה מעניין של מציאות מחקה אמנות, משה איבגי, השחקן מאחורי בבר זגורי, ריצה לפני כארבע שנים זמן מאסר של חמישה חודשים וחצי, לאחר שהורשע בביצוע עבירות מין בשחקניות שעבדו איתו.
הזמן שבו שהה איבגי בבית הכלא "חרמון" לא היה רב מדי, אבל העדויות הרבות שנחשפו נגדו הביאו להדרתו המוחלטת מתחום המשחק, וקריירה מפוארת של כמעט 40 שנה, כמו גם מעמדו כאחד מגדולי שחקני ישראל, כמעט נמחקו כליל. לאחרונה פורסם כי השחקן הוותיק ישוב לבמות לראשונה מאז צצו העדויות נגדו לפני כעשור, במסגרת הפקת תיאטרון חדשה בשם "המארש האחרון".
בעונה החדשה והשלישית של "זגורי אימפריה" הוא, כלומר בבר, נוכח רק בשמו וברוחו. "אני חושב שמאור עשה פיצוח מדהים בעלילה, לאור המצב", משבח מימון את יוצר הסדרה ואת התסריטאי הראשי אורי וייסברוד. "בבר נוכח בכל הסדרה. מובן שהדמות שלו היתה מאוד דומיננטית. אפשר להגיד אפילו שהיא היתה הלב של הסדרה, אז היום היא מן הסתם חסרה, אבל היא עדיין נוכחת, עד כדי כך שכמעט לא מרגישים. אני חושב שהכתיבה המדהימה והגעגוע מילאו את החסר".
חששת שהסדרה לא תעבוד בלעדיו?
"לא חשבתי שזה לא יעבוד, כי יש פה מספיק שחקנים מוכשרים ומאור יודע לכתוב סיפורים ועלילות ולרתק את הקהל. בסוף העונה הצופים יגידו אם הם הרגישו שהוא חסר להם. לי, באופן אישי, הנוכחות של הדמות לא היתה חסרה".
אתה בקשר עם איבגי?
"יצא לנו להסתמס כמה פעמים, לא קשר יומיומי. אני מאחל לו את כל הטוב שבעולם".
אתה חושב שאפשר להחזיר אותו לטלוויזיה?
"אגיד משהו יבש: אדם מקבל עונש בעיקר כדי שהוא לא יעשה שוב את מה שהוא עשה. נראה לי שבשביל זה מענישים. וגם למען יראו וייראו. הנושא הזה יכול להיות רגיש לאנשים מסוימים. העניין הוא שבתחום התרבות והבידור - ברגע שמוקיעים אותך אתה פשוט לא עובד. זה לא שאתה עובד באיזו עבודה חשוכה ואתה מתחת לרדאר, לא שמים לב ואתה מביא פרנסה הביתה. פשוט אומרים לך בקאט אחד - זהו, אתה לא עובד יותר. זה מאוד קשוח, מוחלט. מאוד טוטאלי".
זה בהחלט יהיה רגיש לאנשים מסוימים. מצד שני, כל נושא החזרה לעבודה של מפורסמים מוקצים שריצו את עונשם, לפחות בחוק, עוד לא מפוצח לגמרי.
"מי שעושה דברים לא טובים צריך לשלם, זה ברור. אבל צריך להיות היגיון, זה לא צריך להיות יבש מדי. מדובר באחד השחקנים הכי מטורפים שהיו פה. שחקן ענק. ואני נזהר בלשוני".
"גדלתי עם אשכנזים, מזרחים, רוסים, אתיופים, כולם חיו בהרמוניה. לא גדלתי בתודעה של גזענות ואפליה. אולי היו גזענים כלפיי ואני לא ידעתי את זה. זה אף פעם לא נגע בי. כשזה מקבל ספוט ואנשים מציגים את הדעות שלהם נהיה שיח סביב זה, אבל בשטח? פחות"
היו מי שחשבו שהסדרה מנציחה סטריאוטיפים מזרחיים. היא לא חוסכת בשימוש בסטיגמות, כולם מקללים בה כל הזמן, מאמינים באמונות טפלות.
"זו סדרה מאוד אמיתית, אני חושב שיש בה המון אמת. כל העניין של השד העדתי הזה לדעתי קיים יותר בשיח תיאורטי מאשר ברחוב. אני אישית לא מרגיש את זה. אני חושב שאף פעם לא הרגשתי את זה. בתור אחד שבא מנתניה גדלתי עם אשכנזים, מזרחים, רוסים, אתיופים, כולם חיו בהרמוניה. אני חושב שזה בא לי מהבית. לא גדלתי בתודעה כזו בכלל, של גזענות ואפליה. אולי היו גזענים כלפיי ואני לא ידעתי את זה, כי זה לא היה בתודעה שלי. זה אף פעם לא נגע בי. כשזה מקבל ספוט ואנשים מציגים את הדעות שלהם נהיה שיח סביב זה, אבל בשטח? פחות".
רון כחלילי כנראה לא יסכים איתך. הוא יראה בכל הזגורים סטריאוטיפים גזעניים.
"יכול להיות שיש אנשים שזה נוגע בהם, אבל זה שלו. הוא יכול להשמיע את הקול שלו, אבל אני לא חושב שהוא מייצג את החברה שלנו. אני אפילו לא יודע מאיזו עדה הילדים שלי. קרן חצי בלארוסית, רבע פולנייה, הכל מעורבב. יש לנו ילדים בשכונה שהם חצי פיליפינים. הילדים שלי ילדים טובים. את המזרחיות שלי אני מרגיש באוכל. נתניה הביאה לי את האוכל, את השפה, אני חושב שגם את ההומור. זה הקטע המזרחי שלי, הוא לא מתבטא בלהצביע למפלגה מסוימת.
"מפלגה, לא מפלגה, ב־7 באוקטובר הם לא באו לפה ואמרו 'זה משמאל, זה ימין', הם רצחו את כולנו. בגלל זה אני חושב שאנחנו רוצים אחדות עכשיו יותר מתמיד. הסיסמאות האלה שרצות עושות רע".
ליצן עצוב
הוא נולד ב־1980 בנתניה, בן אמצעי למשפחה בת חמישה ילדים. אחרי שירות בחיל האוויר החל להופיע בצוותי הווי ובידור באילת ובמועדוני סטנד־אפ, ולאט־לאט צבר הכרה. ל"אקדמיה מצחוק", ריאליטי איתור הסטנדאפיסטים שהציג לעולם ב־2004 את אבי נוסבאום והדר לוי, הוא לא התקבל, אבל כישרון והתמדה הביאו אותו להנחות פינה בתוכנית האירוח של שלישיית "מה קשור" ב־HOT.
בהמשך נמנה עם צוות הקומיקאים הקבוע של התוכנית "צחוק מעבודה" שהנחה שלום אסייג; שיחק ב"חברות" עם הקולגה ליטל שוורץ; גילם את עצמו בסיטקום על חייו, שאותו גם כתב (יחד עם יובל מורן ורועי מורן); השתתף בתוכניות כמו "מותק בול באמצע", "קובי וליטל החיים עצמם", "המלון של פיני", "אנחנו במפה", "פרודים" ו"מלחמת המינים"; וגם דיבב את הסרטים "תפוס ת'כריש" ו"הדרדסים", בתפקיד גרגמל.
לאחרונה ממש כתב שיר ל"זגורי", שיבצע אלקנה מרציאנו ושינוגן בסוף הפרק הרביעי בעונה, שמוקדש לדמותו. בכלל, מימון כותב בזמן האחרון שירים על הגירושים, עדיין מעבד ומעכל, אבל לא לבד: לאחרונה פורסם כי החל לצאת עם זמרת האופרה דניאלה לוגסי, שאותה הכיר ביולי האחרון, בחתונה של קים אור אזולאי. "יש לנו חיבור ממש טוב ואנחנו נותנים לדברים לקרות", הוא אומר. בינתיים הם עומדים להקליט שיר יחד, שגם אותו הוא כתב, שנקרא "ליצן עצוב". "יש שם משפט באיטלקית שאומר - תצחק ליצן, כי זה מה שהקהל היה רוצה", הוא מסביר.
"יש איזו יצירה שמספרת על ליצן, שרגע לפני שהוא עולה לבמה הוא רואה את בת הזוג שלו שוכבת עם התאורן. וככה הוא עולה לבמה. פברוטי שר את זה. לקחתי את הלחן של זה וכתבתי עליו מילים משלי:
'יש ימים שהליצן קצת עצוב/ אסור שיראו, זה הכלל הכי חשוב/ אין לו חשק, אין לו מוזה, הוא לא בישל כבר שנה/ שם תחפושת, שם במיקרו, מגיש להם מנה/ על אוטומט, אותו מבט, אותו משפט של פתיחה/ האנרגיה שומרת שלא תיפול מסכה/ והוא שואב את האנרגיה מהצחוק, מהכפיים/ מנוסה ויש לו טריק/ אז הוא שותה עוד שלוק של מים לכפיים/ והמופע שלו מצחיק/ קורע, צרחות, ואין תלונות/ לא, הוא אף פעם לא נדרש לפצות/ לילה טוב נשמות, הם מנגבים את הדמעות/ אחרי הכל הוא ילד סנדוויץ', הוא רגיל לרצות/ אז הוא נשאר גם לתמונות, לא מתנתק מהאינפוזיה... הנה בית לא קטן, בו כיסא וגם שולחן/ מפוצץ אדרנלין, אבל מרגיש מרוקן/ אז הוא נשכב על המזרן שעדיין מנוילן/ לא, לא, אין זמן לרחמים/ הוא כבר עובר על היומן/ עוד אולם, מופע, תמונה, עוד תאריך מסומן/ עם הסיפור הוא נרדם, וזה הסיפור של הפאקינג ליצן'".
בשיר שכתב לזגורי ושייצא בקרוב, הוא כותב:
"אני כאן אם שואלים, ואל תבואו לבקר/ כי עם עצמי לא רוצה גם לדבר/ התהפך לי העולם פתאום, אני כועס עליו/ אלוהים, מתי נגמר היום?"
אתה מכוון לאלבום שלם?
"בזמן הגירושים כתבתי הרבה על מה שאני עובר. הפעם הראשונה שכתבתי שירים היתה בגיל 15, כשסבתא שלי נפטרה. כתבתי עליה שני שירים. מאז כשיש לי רגש חזק מאוד אני כותב אותו".
איכשהו סיימת כקומיקאי.
"כל החיים הייתי שטותניק שבתור ילד סנדוויץ' היה מחפש את עצמו, מחפש שיראו אותו. ההומור פתח לי הרבה דלתות וקירב אלי הרבה לבבות".
הליצן העצוב זו קלישאה, אבל היא גם נכונה במקרה הזה. אתה קומיקאי שהוא למעשה דמות דרמטית.
"אם אני משחק זה משחק דרמטי, אם אני הולך על במה אני אגרום לקהל לצחוק בטירוף. ואם אני לא עצוב ולא כותב סטנד־אפ אז אני הולך פתאום למוזיקה, כותב הרבה שירים. איפה שיש רגש ואני יכול לגעת, אני נוגע".
