כמו סרט מתח: הפתרון לחידה העתיקה מהתנ"ך

אלה ימים שצבועים בצבעים דרמטיים, ולא תאמינו למה. זה לא קטארגייט ולא הסקרים, אפילו לא סגירת גלי צה"ל. לא בגלל פרשיות השבוע. הדרמה היא אי שם בזמן ובמקום. מצרים. לפני אלפי שנים, יוסף ואחיו.

בין אם אתם מכירים את הפרשה הזאת לעומקה ובין אם רק נחשפתם אליה כסיפור תנכ"י, הסאגה הזו, המשפחתית-חברתית-היסטורית שמתוארת בארבע פרשיות האחרונות של ספר בראשית, היא כנראה הדרמה הטובה בכל הזמנים.

היא גם כתובה כדרמה, וקיטועי הפרשיות שלה, שנעשו מאוחר יותר, יכולים להוכיח כמעט על רצון ליצור קצב דרמטי. הנקודה שבה "מקץ" מסתיימת היא ממש-ממש, בדיוק, נקודת שיא המתח שבה כל תסריטאי בעולם היה אמור לקטוע את הפרק לטובת ההמשך בפרק הבא.

כך גם בפרשה הקודמת, וישב. יוסף האסיר פותר שם את חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים, ומבקש משר המשקים להזכיר אותו לפני פרעה לכשיינצל. הקורא מת לדעת מה יקרה בהמשך, וכל מה שהוא יודע הוא ששר המשקים אכן ניצל - אבל שכח את יוסף. אך הקורא לא פראייר, וחושיו ודרמטיים מבטיחים לו שזה לא סוף הסיפור (מה גם שהוא מכיר את ההמשך מצפייה קודמת בשנה שעברה).

ואז הוא מקבל את מקץ שנתיים ימים, שגם היא מסתיימת, כאמור, בשיא השיאים של המתח, כלומר נקודת שיא של התעללות יוסף באחיו, עד שברור לקורא שבעוד רגע יחול פיצוץ. קאט. הפרשה מסתיימת. חכו שבוע. רק בפרשה הנוכחית, ויגש, מגיע ההפי-אנד: התוודעות יוסף אל אחיו.

אני מתכוון ברצינות שהפרשות האלה משפיעות על האקלים. אני יודע שההשוואה הזאת מחללת מעט, אבל אני לא יכול שלא להשוות את זה למצב נפשי של תוך כדי צפייה בסדרה. אני באמת, מהרבה בחינות, נמצא עכשיו בארמון פרעוני, ממתין לשיא ההתרגשות שיתקוף אותי עוד מעט כשהקורא בתורה, אולי זה יהיה בכלל אני עצמי, יגיע ל"ולא יכול יוסף עוד להתאפק", והתורה תספר את סיפור ההתוודעות.

מה ידע יוסף ומתי הוא ידע זאת

ובתוך כל זה חגיגה אחת קטנה. אור פרשני שהאיר לפני 40 שנה. אני נחשפתי אליו לפני עשרות שנים, וכיום הוא נחלתם של כל יודעי וחובבי המקרא באשר הם. אני שמח להביא אותו כאן, לטובת אלה שעדיין לא.

בטח שאלתם את עצמכם: איך זה שיוסף לא יצר שום קשר עם אביו האוהב והדואג לאורך כל שנותיו במצרים? תזכורת לסיפור: יוסף הוא הבן המועדף על אביו יעקב, על פני אחיו שמקנאים בו ושוטמים אותו. יום אחד, בהיותו בן 17, אביו שולח אותו לראות את שלום אחיו בעודם רואים את הצאן. יוסף מגיע אליהם, הם זוממים להורגו, ולבסוף משליכים אותו לבור ומוכרים אותו לסוחרים.

יוסף מורד מצרימה, עובר הרפתקאות ותהפוכות ונעשה משנה למלך מצרים. בארץ יש רעב, במצרים יש אוכל, אחיו יורדים מצרימה ומוצאים את עצמם עומדים מולו, נזקקים לחסדיו, מבלי שהם יודעים מי הוא. אחרי שהוא מתעלל בהם וגורם להם להוריד מצרימה את בנימין אחיו, הוא מתוודע אליהם, שואל לשלום אביו - והמשפחה מתאחדת. נחזור לשאלה הקשה: למה לא ניסה יוסף, כשהוא חזק וכל יכול, ליצור קשר עם אביו?

אני ממש זוכר את היום ההוא. שישי בצהריים. אני מאזין במכונית לתוכנית הצהריים של רשת ב' בהגשת חברי ומורי חיים זיסוביץ'. לא הייתי ממאזיני רשת ב' הקבועים, אבל את התוכנית הזאת הקפדתי לשמוע, כי בסופה היה זיסוביץ' אומר איזה קטע קצר על פרשת השבוע, פינה שהחליפה, אם אני זוכר נכון, פינה קודמת באותה השעה, שבה היה שלמה ניצן סוגר את השבוע במכתמים.

זיסוביץ' היה מדבר לעניין, מה גם שעם הקול הזה שלו, גם אם היה מקריא רשימת מכולת - זה היה מתנגן באוזן כמו שיר. באותו שבוע פרשת השבוע הייתה ויגש, וחיים נדרש לשאלה הזאת והביא פירוש שהאיר את עיניי וגרם לי לבלום בפתאומיות. המקור היה הרב יואל בן נון, שפרסם את החידוש הזה ב-1986, בקובץ תורני, והיא מצמררת בפשטותה: יוסף לא יצר קשר עם אביו והמשפחה מפני שהוא היה בטוח, או לפחות חשד, שידו של אביו הייתה אף היא בחטיפתו ובמכירתו.

לי, תלמיד ישיבה שגדל רק על פרשנויות מסורתיות וסופר־שמרניות, זה הוכיח פתאום, כמו סטירת לחי אדירה, שמעולם לא באמת הכרתי את הסיפור הזה מעבר לרמת גן הילדים

זהו. הנתון הקטן הזה שאמנם לא מופיע בשום מפרש קדום, אבל שאין גם שום דבר שיסתור אותו, מאיר פתאום את הסיפור באור יקרות ופותר גם שאלות רבות נוספות. ולי, תלמיד ישיבה שגדל רק על פרשנויות מסורתיות וסופר שמרניות, זה הוכיח פתאום, כמו סטירת לחי אדירה, שמעולם לא באמת הכרתי את הסיפור הזה מעבר לרמת הסיפור של הגננת בגן ילדים.

מאז, כאמור, הפך הפירוש לנחלת הכלל. הוא מוגדר, על ידי רבים, כנקודת ציון בדברי ימי פרשנות המקרא בת זמננו, במיוחד בקרב אורתודוקסים ושמרנים. לי עצמי הוא האיר, כאמור, באור נפלא את הסיפור התנכ"י הטוב והסוחף מכולם, וגרם לי להתחיל לקרוא אחרת את פרקי התנ"ך וסיפוריו.