כשהוא איננו, איך אמורים לעשות את זה?

אני מדהימה. אני בן אדם נדיר. אין, אין דברים כמוני. ראיתי שבן הזוג שלי מותש מהעבודה ומהילדים, והודעתי לו ביוזמתי שהוא צריך לקחת חופשה בת כמה ימים, כדי לנוח, להתאוורר ולכתוב את האלבום הבא שלו. בהתחלה הוא קצת הסתייג - זה יקר מדי, זו תקופה לחוצה מדי - אבל מהר מאוד הצלחתי לשכנע אותו לתכנן מספיק זמן מראש, לסיים את כל המטלות הדחופות לפני ולצאת לפסק זמן. כל זה קרה לפני חודש וחצי.

הבעיה היא שהיום הוא נסע. זה כמובן הרבה יותר נוח להיות בת זוג נפלאה שמעודדת אותו לנסוע, בלי שהוא אשכרה נוסע. במשך חודש וחצי יכולתי ליהנות מההילה המוסרית של שותפה תומכת, רק בלי להצטרך לקום אל הקטן שצועק בשש ורבע ש"הגיע בוקר", ושהוא רוצה שוקו ופיתה ושיישאו אותו כמו נקניקייה, עטוף בשמיכה, אל הספה בסלון. עכשיו אני לא יכולה לא להתחרט קצת. כי זה אולי נעים להרגיש כמו חסידת אומות העולם, אבל זה יותר נעים כשמישהו אחר סוחב את הארגזים של הירקות מהאוטו.

אבל אני שמחה מאוד בשביל בן הזוג, שעכשיו יעשה את מה שהוא הכי אוהב - שזה להזמין פיצה ולחשוב מחשבות. לא שאני לא אוהבת לחשוב מחשבות, אבל תמיד באמצע המחשבות שלי אני חושבת מחשבות אחרות, שכוללות את הבגדים הרטובים שעדיין שוכבים במכונת הכביסה.

אוי, הביורוקרטיה

אוף, זה כל כך קשה להיות בן אדם מבוגר. כשחברות שלי מתלוננות, אני מנסה להזכיר להן, ולהתנחם על הדרך בעצמי, שעכשיו זה השלב הכי קשה: הילדים קטנים מדי, ההורים מבוגרים מדי, הכל יקר מדי, הקריירה תובענית מדי, האחים לא בארץ מדי. אם בשנות ה־20 שלך את עושה צעדים מהוססים ראשונים במסדרונות הניאון הארוכים של הביורוקרטיה - בגיל 45 את נושמת אותה, את מורחת אותה על הטוסט, את מתחבקת איתה בלילה.

בתקופת כאלה, אני נזכרת שאמא שלי תמיד אמרה לי שכדאי להביא ילדים כשצעירים - ככה לסבא וסבתא עוד יש כוח לעזור. אבל בתכלס, אני שמחה שהכל קרה מאוחר

אני קובעת תורים לרופא עור לילדה, לגסטרו לבן הזוג, למומחה לחץ דם לאמא שלי. אני עולה ויורדת במדרגות המס. אני מחפשת כבר שבוע את החשבונית מהאינסטלטור על האיטום של הגג. אני בטוחה שהיא קיימת איפשהו ביקום, אם לא בצורת נייר אז בצורת אטומים בודדים. היא בטח נמצאת עם כל החולצות שקניתי לילדה לחורף, ויום אחד אנחנו עוד נמצא את כולן, כשהילדה תהיה בת 17.

בשבע ורבע אני נורית מהמיטה כמו מתותח, לוקחת את הילדים לבית הספר ולגן, ואז מנסה להספיק את רשימת המטלות האינסופית שלי, שנדמה שחלקן הגדול הן שיחות עם מוקדנים במחלקת ארנונה וטאבו. אני בדרך כלל מספיקה רבע מהן, ואז או שיש לי הופעה או שאני הולכת לאסוף ילדים. הילדים מדברים איתי רצוף כשעתיים, בדרך כלל שניהם בו־בזמן, ואז אני מפעילה את כל מכשירי החשמל ביחד בו־בזמן - דוד, כביסה, מדיח, תנור, אמבטיה, שני סוגי נינג'ה וטוסטר - משכיבה את הילדים לישון והולכת להמשיך לעבוד. בערך באחת בלילה נעצמות לי העיניים, וחוזר חלילה. מי שעצמאים (ולא שומרים שבת) יודעים שגם שישי-שבת נראים אותו הדבר.

בכל יום אני דוחה את אותן שיחות הטלפון עם יועץ המשכנתאות או עם סוכן הביטוח ליום שאחרי, כי הן דורשות ממני אורך רוח מיוחד, או פקק ממש־ממש ארוך, או נסיעה להופעה בכפר בלום. אגב, למי שלא יודע, כפר בלום ממוקם על המפה ליד קריית שמונה, אבל במציאות הוא הרבה יותר רחוק משם, והנסיעה לשם לוקחת כיומיים. ואם זה בפקקים של חמישי - אז שלושה. למעשה, נדמה שמשנה לשנה, כמו מועד סיום תשלומי המשכנתא שלי, כפר בלום הולך ומתרחק.

בתקופות כאלה, אני נזכרת שאמא שלי תמיד אמרה שכדאי להביא ילדים כשצעירים - ככה לסבא ולסבתא עוד יש כוח לעזור. אבל בתכלס, אני שמחה שפגשתי את בן הזוג מאוחר ושהבאתי איתו ילדים עוד יותר מאוחר. ככה אני יודעת בביטחון שאין אף אחד אחר שאני רוצה שיסחוב בשבילי ארגזי ירקות.

ובכלל - בכל אלמנט בחיים שלי הייתי בוחרת שוב ושוב. אני יודעת שזו מתנה עצומה להסתובב בעולם בכזאת ודאות, אבל אני לא זוכרת שבחרתי להיות מי שצריכה גם להזמין את המשלוח מהסופר וגם להתקשר לשירות הלקוחות כי שוב כל הביצים הגיעו בסל אחד.

עכשיו אני אסגור את המחשב ואלך לנקות את הכיור ולהביא את הילדים. ואז מחר, שוב ושוב ושוב, ואז עוד פעם. אני מתניעה את המכונית וממלמלת "‏זה לא קשה - זה מאתגר", כפי שלימד אותי ידידי האמריקני מייקל. אלה מחליפים לכל דבר את השם, בתקווה שזה מה שיפתור את הבעיה. אני נושמת עמוק, מוציאה אוויר מהפה לאט ומחייגת אל סוכן הביטוח. המכונית לא נכנסת לרוורס, הלך הגיר. אני לא מצליחה. אני לא מספיקה. אני לא מבינה איך אנשים עושים את זה, אני לא מבינה איך אנחנו אמורים לעשות את זה! ומילא אנחנו - מה עם אנשים שיש להם נסיבות חיים קצת יותר מאתגרות?!

הופענו השבוע מול נשות מילואים ושרנו להן שיר חדש, תשובה ל"ליל חניה", על הנשים שנשארות מאחור ומחכות למי שאולי יחזור ואולי לא. מי שעליהן לא כותבים שירי הלל ורעות קרב. זו היתה הפעם הראשונה ששרתי את השיר הזה בלייב, וזה היה קצת מביך להשתנק מבכי במיקרופון מול מי שבאמת יש להן סיבה לבכות. בן הזוג שלי נסע לחמישה ימים לחיפה, שם הסכנה הכי גדולה שאורבת לו היא לאכול יותר מדי פיצה. אני באמת לא יודעת איך הן עושות את זה.