ברנאל דיאס דל קסטיו היה חייל בצבאו של הרנן קורטס, שנודע כמי שחיסל את ממלכת האצטקים בשנת 1521. לימים העלה דל קסטיו את זיכרונותיו בספר, ובו גם תיאור המפגש הראשון עם המלך האצטקי, מונטזומה:
"כל יום הוגשו לפניו יותר מ-50 כדים מלאים במשקה שוקולטל. נאמר לנו כי זה היה מעניק לו כוח גדול במיוחד עם הנשים. ובשוקי מקסיקו, פולי הקקאו עצמם שימשו כסף עובר לסוחר, ובאמצעותם קנו ומכרו כל דבר, כפי שאנו עושים עם מטבעות כסף וזהב".
השם שוקולטל הוא חיבור של שתי מילים בשפה האצטקית, שמשמעותו "מים מרירים" או "מי המרירות", שכן באופן שבו הוכן נשמרה המרירות הטבעית של פולי הקקאו. בתרבויות מזו-אמריקה, הקקאו היה הרבה יותר ממשקה, אלא שימש ביטוי למערכת סמלית שלמה המשלבת קוסמולוגיה, כלכלה, פוליטיקה ורוחניות.
לפי המיתולוגיה המאיה והאצטקית, האלים הורידו את עץ הקקאו מגן עדן, והנוזל האדום בתוך תרמיליו נתפס כדם מקודש המשמש גשר בין העולם הארצי לעולם האלוהי. הקקאו ליווה כל אירוע חשוב בחיי הפרט והקהילה: טקסי חתונה ולידה, קורבנות אדם, הכנה לקרב, חתימת בריתות, וטקסי קבורה שבהם נקבר עם המת כמזון למסע בעולם התחתון.
מעבר לתפקידו הטקסי, יוחסו לו תכונות מיסטיות ורפואיות. כך למשל הוא נחשב למעורר מיני, למחזק לוחמים, למרפא מחלות, ולמקנה גישה לידע נסתר ולחזיונות נבואיים. זו כנראה אחת הסיבות שנאסר על ילדים לשתות אותו. הקקאו ביטא את המבנה החברתי והפוליטי, זהותן של התרבויות המקומיות ואמונותיהן הדתיות שנרקחו והוגשו בספל. וכפי שתיאר דל קסטיו, יוחסה לקקאו גם משמעות כלכלית נכבדה והוא שימש המטבע המרכזי במשק המזו-אמריקני.
להתגבר על המרירות
כשהקקאו הגיע לספרד במאה ה־16, הוא עורר רתיעה בשל צבעו הכהה וטעמו המר, שלא התאימו לחיך האירופי. הוא הפך למשקה פופולרי בקרב האצולה רק לאחר שנוספו לו סוכר, וניל וקינמון. הבוטנאי קארל ליניאוס העניק לו את שמו המדעי Theobroma cacao – ובתרגום, "מאכל האלים". קקאו נחשב לתרופה, ובמידה רבה של צדק, שכן הפולים עשירים בפלבנואידים, קבוצת מולקולות צמחיות נוגדות חמצון.
המשקה המריר ששתו המאיה והאצטקים, ללא תוספות חלב או סוכר, היה עתיר פלבנואידים. אלא ששלושה פיתוחים תעשיתיים שהתרחשו במהלך המאה ה-19 שינו את התמונה מקצה לקצה.
בשנת 1828 הכימאי ההולנדי קונראד ואן האוטן פיתח מכבש שהפריד בין חמאת הקקאו למוצקיו. התהליך יצר אבקה שומנית פחות וקלה יותר לערבוב. עם הזמן נוסף שלב ה"הולנדינג", שמשמעו הוספת חומרים בסיסיים כמו אשלגן פחמתי, שהפך את האבקה לכהה ועידן את טעמה. אלא שתהליך זה הורס 90-60 אחוזים מהפלבנואידים, שהם כזכור הסיבה המרכזית לכך שקקאו נחשב לבריא. ואן האוטן, בלי שידע זאת, יצר קקאו שאמנם היה טעים יותר, אך חסר ערך מבחינה תזונתית.
בשנת 1850 ג'וזף פריי הבריטי ערבב מחדש אבקת קקאו עם חמאת קקאו, ויצר לראשונה את טבלת השוקולד המוצק. בכך הפך את הקקאו ממשקה לממתק, צעד שהתברר כמשמעותי בדרך להפיכתו למוצר זול ויומיומי.
השלב השלישי והאחרון במהפכה שייך לאנרי נסטלה אשר הצליח לייצר במעבדותיו אבקת חלב. דניאל פטר השוויצרי, שהיה חברו ושותפו של נסטלה, הצליח לראשונה ב-1875 לשלב קקאו, סוכר ואבקת חלב ולייצר את שוקולד החלב הראשון בעולם. מוצר מתוק, קל לעיכול וערב לחיך, שחברות המזון החלו לשווקו כמזון בעל יתרונות תזונתיים - והתעלמו, כמה נוח, מכך שמדובר במשקה רווי סוכר ושמן.
מתחת לציפוי
וכאן החל להתרחש אותו קסם שיווקי, שתעשית המזון המודרנית כה מוצלחת בו, של קידום מוצרים מזיקים למדי במעטה של בריאות ותזונה נכונה. בדרך זו לקחו חברות אלה משקה שהיה כאמור מר, יקר, עתיר חומרים מזינים ואסור לילדים - למשקה מתוק, זול ונגיש, שמשווק בעיקר עבורם. פרסומות מתחילת המאה ה-20 הציגו ילדים בריאים ושמחים שותים קקאו, תחת הסיסמא שמשקה קקאו חם אינו פינוק אלא תוספת תזונתית בריאה המוכחת מדעית.
ומה האמת? טוב ששאלתם. כוס שוקו מסחרי ממוצע מכילה 30-20 גרם סוכר - מלוא ההמלצה היומית לילד - ורק 10-5 מיליגרם פלבנואידים, במקום ה-200 שעליהם ממליצים הרופאים. זאת, לצד שומני חלב רווי, ומעט מאוד קקאו בפועל - לפעמים רק 5-3 אחוזים מהמשקל הכולל הם של קקאו ממשי.
אך תלאות הקקאו לא מסתיימות כאן. במהלך המאה ה-20 הוא עבר תהליך מפתיע של שחיקה במוניטין. משנות ה-20 ועד שנות ה-40 הוא נחשב למשקה בריאות מוצלח; משנות ה-50 ועד ה-70 הוא זכה למעמד של פינוק תמים לילדים; בשנות ה-80 וה-90 התחילו לזהות קשר בינו לבין להשמנה ובעיות שיניים; ומתחילת המילניום השלישי רוב התזונאים יראו בו תוספת לא רצויה, לפחות במתכונתה הנוכחית.
אין מתנות חינם
השוקו שאנו שותים כיום הוא משקה ממותק בטעם מלאכותי, שהקשר שלו לתכונותיו של הקקאו האמיתי מקרי בהחלט. לא מפליא, אם כן, שיש מי שמנסה לקדם חזרה למשקה המקורי - אך קקאו בריא הוא מר, יקר למדי ודורש מאיתנו להרגיל את עצמנו לטעם מורכב יותר. ומכיוון שהשוקו המסחרי מתוק, זול וממכר, לתעשייה אין שום תמריץ להחזיר לקקאו את המוניטין המקורי שלו; ברור שמי שהתמכרו לטעם המתוק בילדות, יעדיפו אותו על הבטחה מעורפלת לפלבנואידים.
האלים של המאיה בוודאי לא תיארו לעצמם שהמתנה הקדושה שלהם תימכר בקרטון פלסטיק ליד דגני הבוקר, בטעמים דמיוניים כמו תות-בננה או חד-קרן פנטזיה. וכתמיד, גם במקרה זה נוכל לשאול אם טכנולוגיות המזון העומדות לרשותנו בהכרח מקדמות אותנו לתזונה נכונה יותר. במקרה של הקקאו, התשובה מורכבת מאוד. הצלחנו להפוך מוצר יקר ונדיר לנגיש לכל ילד, אבל בדרך הפכנו רפואה למחלה, והחלפנו את משקה האלים במוצר תעשייתי נחות למדי. אולי הלקח האמיתי הוא שלפעמים, כשהאלים נותנים לנו מתנה, ראוי שלא נשכח מדוע היתה היא קדושה מלכתחילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו