בחודש אוגוסט השנה, באולם בג'דה, ערב הסעודית, רוני או'סאליבן, שיחגוג בעוד שבוע את יום הולדתו ה־50, צבר 147 נקודות במשחקון סנוקר אחד, מספר הנקודות המקסימלי. יש שחקנים שלא הצליחו להגיע להישג הפנטסטי הזה לאורך כל הקריירה שלהם - הוא עשה זאת פעמיים ביום אחד, תוך שהוא מרים את הקהל על רגליו לסטנדינג אוביישן ממושך, כיאה לאיש שהפך לאגדה בחייו.
"בשיאו, רוני הוא הטוב ביותר שאי־פעם שיחק את המשחק", אמר עליו קלייב אברטון, מבכירי עיתונאי הסנוקר, שהלך לעולמו בשנה שעברה. "אבל יש שני 'רונים': אחד גאון ואחד דיכאוני, שיכולותיו עלולות להיות עול ולהפוך מכשול למשחק. אפשר לראות את זה קורה כשמצב רוחו החיובי משתנה והופך פתאום קודר".
אכן, אין כישרון דומה לאו'סאליבן, שזכה באליפות העולם בסנוקר שבע פעמים במהלך הקריירה. אין בספורט העולמי מישהו שנשאר דומיננטי לאורך כל כך הרבה שנים. הוא נמצא בסביבות הצמרת מאז תחילת שנות ה־90, וזוהר גם היום, בסוף 2025. אפילו סטיבן הנדרי, שזכה בעבר באותו מספר אליפויות עולם, הודה: "הוא הטוב ביותר, בפער עצום".
אבל הבעיה של או'סאליבן היתה ונשארה השדים שסירבו לעזוב, גם בימים שבהם הצליח. ביום טוב לא היה לאיש סיכוי לעמוד מולו, אבל ביום רע הוא היה צריך להתמודד עם הוריו שישבו בכלא, עם ההתמכרויות לסמים ולאלכוהול, עם הפרעות אכילה, ובסוף גם עם הדיכאון שבו נאבק גם בשנים האחרונות.
"ההתמכרויות שלי טובות במובנים רבים, כי הן דוחפות אותי קדימה", הוא אמר בסרט תיעודי שנעשה עליו. "אבל אנשים יכלו לראות שאני קורס, כי לא הייתי טוב בלשמור דברים סגורים בתוכי. אני אף פעם לא רוצה להגיע למקומות אפלים, אבל כנראה חייבים לפעמים".
או'סאליבן הוא בנם של רוני האב, שהיה בעל רשת חנויות סקס ברובע סוהו הלונדוני, ומריה, שאותה הכיר האב כשעבדו כנערים במחנה קיץ. כבר בילדות הציג האב בפני בנו שלוש אפשרויות לקריירה ספורטיבית - מחבט טניס, אופניים ומקל סנוקר, ואמר "בוא נראה במה אתה טוב".
רוני הבן הבין מהר שעתידו נמצא ליד שולחן הסנוקר. בבית הספר הוא לא היה אהוד במיוחד, אבל דרך השולחן הירוק הוא רכש חברים. "הייתי שואל כמה מהם 'בא לכם פיש אנד צ'יפס לצהריים?', והם היו אומרים שכן, אבל הבעיה היתה שלא היה לנו כסף. אז הייתי אוסף 5 פאונד ונכנס למועדון - ובתוך רבע שעה יוצא עם שטר של 20".
"אפל ומסתורי"
סנוקר, משחק שצבר פופולריות במועדונים ספוגי עשן סיגריות ברחבי אנגליה, משוחק על שולחן עשוי עץ, רצוי מהגוני מהודר, ועליו מונח משטח צפחה, אבן קשה, כבדה וישרה המכוסה בבד צמר ארוג. אורך השולחן 355.6 ס"מ ורוחבו 177.8 ס"מ.
על השולחן מונחים 21 כדורים, 15 מהם בצבע אדום ושישה בצבעים שונים. בעזרת הכדור הלבן, השחקנים אמורים להכניס אותם לששת החורים שבשולחן. משחק לא פשוט, הכולל מכות הגנה מתוחכמות, מכות התקפה מסוגננות, יכולות אסטרטגיות וגיאומטריה. ג'ימי ווייט, מגדולי השחקנים, תיאר באוטוביוגרפיה שלו את המועדונים של אותה תקופה. "זה נראה חמים ומזמין, אפל ומסתורי כמו מערה. הרצפה היתה מכוסה בדרך כלל באפר ובבדלי סיגריות, והיה שם מין ריח מאובק, מעופש, מעושן כמעט כמו פיח. אם אליס היתה נופלת דרך מחילת הארנב לארץ הפלאות, זה בטח היה נראה כך".
בילדותו, רוני היה מגיע מדי יום לסוהו, היכן שהיו חנויות הסקס של אביו, מקבל שטר של 50 פאונד כדי שלא יסתובב בין רגלי הלקוחות, ומבלה ליד שולחן הסנוקר, צובר מעריצים. בגיל 9 הוא זכה בטורניר הראשון לגילאים צעירים, ובגיל 12, לדבריו, חווה התגלות: "שיחקתי נגד נער", הוא סיפר, "וזו היתה הפעם הראשונה שבה הכל הלך בקלות. באנג מרחוק ועוד מכה בול. הרגשתי אחר. בשעה 23:00 קיבלתי צ'ק של 600 פאונד, ואמרתי לעצמי: יודע מה? אתה יכול לשחק".
בגיל 16 הוא נסע לבלקפול שבצפון אנגליה, שם במשך שלושה חודשים, במלון "נורבריק קאסל", התחרו שחקנים זוטרים על האפשרות היוקרתית להעפיל לטורנירים של המקצוענים. משחקים שבהם המפסיד עף. רוני שבר שיא שנשאר עד היום - 38 משחקים ללא הפסד. פיל ייטס, שסיקר סנוקר עבור ה"טיימס" הלונדוני, סיפר שכבר אז כל המקומות ליד השולחן שבו או'סאליבן שיחק נתפסו במהירות. גם הוותיקים לא האמינו לפלא שצמח מולם.
אלא שבאותה שנה, 1992, או'סאליבן עמד בפני משבר רציני בחייו: אביו, שהיה דמות דומיננטית לאורך הקריירה שלו, הורשע ברצח. רוני האב דקר למוות במועדון בצ'לסי את ברוס בריאן, שהיה בעבר נהגו האישי של הגנגסטר הלונדוני צ'ארלי קריי.
האב נידון ל־18 שנות מאסר, ורוני הבן זוכר שאמו לא בכתה באותו היום בבית המשפט, והוא שמע את אביו אומר לה "תגידי לבן שלי שינצח". שנים אחר כך הוא אמר בסרט הדוקומנטרי שנעשה עליו "כמה אופייני, 'תגידי לבן שלי שינצח', וזה היה לפני 30 שנה מזוינות. חלק ממני חושב גם עכשיו שכולם ילכו לעזאזל".
בלי הדחיפה של אביו לאורך הקריירה, הודה רוני, הוא לא היה מגיע לפסגה. "הייתי קצת מפוזר, רציתי ליהנות ולצחוק, והוא היה אומר 'אנחנו לא עושים זאת כך'", השחקן הסביר בעבר. "הוא הכניס את הרצינות לאופן שבו אני מתנהל".
"שנאתי את עצמי"
רק לאחרונה סיפר או'סאליבן שכנער, הוא לא אהב שאביו הגיע לתחרויות. זה הכניס אותו ללחץ. הם מעולם לא דיברו על הנושא, וכשהאב נשאל על כך הוא ענה: "הוא צריך להגיד מה הוא חושב. בכל מקרה, שחקני סנוקר הם חבורת חנונים משעממים. אני מעדיף לצפות במשחקים בטלוויזיה".
בלי תמיכת האב, לרוני הצעיר היה קשה להתמודד עם העולם התובעני. מצד אחד עמד הכישרון, ומהצד השני עולמו של השחקן החל להתערער. שלוש שנים אחרי אביו - גם אמו מריה נכנסה לכלא לשנת מאסר אחרי שנתפסה בהעלמת מס, ומבחינת רוני זו היתה רעידת אדמה של ממש. אחותו הקטנה, דניאל, נשלחה לגור אצל קרובי משפחה, ואילו הוא נשאר בבית ללא השגחה. מי שליווה אותו לעיתים למשחקים היה אחד מחבריו של אביו, שאותו הכיר בכלא.
אלה היו שנים פרועות, שבהן רוני הצעיר החל לשתות, לעשן ג'וינטים - לא אחד ביום, אלא בזה אחר זה - ולאכול ללא הגבלה. "עישנתי ללא הפסקה", הוא סיפר פעם. "קניתי בקבוקי וודקה בכמויות ואוכל בשפע. הייתי מתקשר למוניות ומבקש שיביאו משלוחים ממקדונלד'ס וחצי תפריט מהמסעדה הסינית. שקלתי יותר מ־100 קילו, כשהמשקל הטבעי שלי היה צריך להיות 70-75 קילו. היתה לי בטן גדולה, ואפודות המשחק נמתחו עד התפרים. הייתי מתנשף כמו משוגע, אבל מתעורר באמצע הלילה עם רעב אדיר וטוחן".
הוא עדיין שיחק היטב וזכה באליפויות, אבל קנה לעצמו שם של ילד רע. ב־1996 הוא נקנס ב־30 אלף ליש"ט וכמעט סולק מאליפות העולם אחרי שנגח בקצין העיתונות, ושנתיים אחר כך נלקח ממנו תואר אליפות המאסטרים של אירלנד אחרי שנכשל בבדיקת סמים.
רוני הסתובב אז עם לא מעט אנשים שרחוקים מאורח חיים ספורטיבי - למשל ליאם גלאגר, סולן להקת אואזיס, וקית' ריצ'רדס ורוני ווד, הגיטריסטים של הרולינג סטונס. ערבי בילוי שהחלו לא תמיד הסתיימו.
"בשנתיים הראשונות היה כיף, אבל לאחר מכן ההנאה הסתיימה והרגשתי שאכזבתי את עצמי", הוא סיפר בראיון. "שנאתי את עצמי. היו לילות נפלאים עם ווד וריצ'רדס, אבל הרבה מהם הפכו לימים, והשניים ידעו לחגוג. חשבתי שאני טוב באורח החיים הזה, אבל הם שלטו בו בצורה מושלמת. היו ישנים שעתיים ויוצאים שוב".
במשך שבע שנים הוא לא עזב את הבית מבלי שהיו לו בהישג יד שתייה וג'וינטים, שבלעדיהם הוא הרגיש חוסר ביטחון. באותה התקופה החלו להופיע אצלו מחשבות אובדניות - עד שהחליט לפנות לעזרה, ובשנת 2000 נכנס למכון גמילה. זה עזר קצת, הוא הצליח להיפטר מרוב הרגלי השתייה והעישון, אבל אז, ללא חומרים מסייעים, הופיע הדיכאון.
סנוקר הוא משחק קשוח, בעיקר ברמה המנטלית. בגמר אליפות העולם, שנמשך יומיים, שחקן צריך לנצח 18 משחקונים כדי לגבור על יריבו בשיטת הטוב מ־35. בכל משחק צריך ריכוז מקסימלי, ולא מעט שחקנים התלוננו במהלך הקריירה על שקיעה איטית למחוזות אפלים.
"תמיד אמרתי שסנוקר גורם לי לדיכאון", סיפר או'סאליבן בעבר בגילוי לב. "כשאני משחק אני בהיי, אבל היו לי יותר ימים רעים מאשר טובים".
הנפילות אכן ניכרו. במשחק מול סטיבן הנדרי או'סאליבן נטש באמצע. במשחק אחר, בזמן שיריבו ניסה להתמודד עם השולחן, הוא ישב בכיסא, כיסה את עיניו במגבת וסירב להתעניין בנעשה. "נהגתי לקחת לבית המלון שלושה מכשירי טלוויזיה", סיפר. "אחד לפלייסטיישן שלי, אחד לסרטי וידאו ושלישי שיהיה בחדר. לא יצאתי מהמיטה חוץ מלמשחקים. לא רציתי שאף אחד יראה אותי כשאני בדאון".
"פרדוקס השימפנזה"
ב־2001 זכה או'סאליבן באליפות העולם הראשונה שלו, אבל הוא לא היה מרוצה מחייו. הוא לקח פרוזאק כדי להתמודד עם הדיכאון וניסה למצוא גאולה. הוא בדק את הנצרות, הבודהיזם, אפילו האסלאם. הוא ניסה מפגשים של מכורים למין, אף שלא היה כזה. שום דבר לא עזר.
מערכת היחסים שהיתה לו עם ג'ו לנגלי, אם שניים מילדיו, שאותה הכיר במפגש אלכוהוליסטים אנונימיים, התפרקה, והוא ישן אצל חבר על הספה בסלון. אז גם יכולת המשחק שלו החלה להיפגע. המאבקים עם עצמו והשאיפה לפרפקציוניזם פגעו בו קשות.
"לפעמים, כהכנה לטורניר, הייתי משחק שעות עד שהופיעו לי שלפוחיות על האצבעות, כי חשבתי שאני חייב לעשות הכל כמו שצריך", סיפר. "האצבעות כל כך כאבו, שכשהגעתי לטורניר לא יכולתי להניח ידיים על השולחן. הייתי שחוק".
עוד הפסד, עוד ירידה בהכנסה, וגם מאבקי משמורת על ילדיו בבית המשפט שלא הועילו. הקריירה של או'סאליבן ב־2009 היתה במגמת ירידה - אבל אז אביו, שתמיד היה ברקע, שוחרר מהמאסר הממושך, וגם מנהלו האישי הציע שירים את עצמו וילך לטיפול אצל סטיב פיטרס, פרופסור לפסיכיאטריה מאוניברסיטת שפילד, שטיפל בין היתר בנבחרת האופניים הבריטית.
פרופ' פיטרס פיתח את תיאוריית "פרדוקס השימפנזה", שלפיה במוח מתנהל מאבק בין החלקים הרציונליים לאזורים השימפנזיים, שהתפתחו בתקופות קדומות, והם אלה שמכניסים ללחץ ולפאניקה, ובהם, כמטפל, הוא ניסה ללמד לשלוט.
פיטרס עודד את רוני לכתוב את מחשבותיו השליליות ולהפריכן באמצעות יכולותיו וההישגים שצבר. "בחנתי מה הוא חשב, אם זה הגיוני ומתבסס על עובדות", סיפר פרופ' פיטרס בראיון ל־BBC. "חשוב עוד יותר, רציתי לדעת מהן תוכניותיו ומה יעשה אותו מאושר, כי זה מה שהוא ביקש - להיות מאושר כשהוא משחק".
"עישנתי ללא הפסקה. קניתי בקבוקי וודקה בכמויות, והייתי מתקשר למוניות ומבקש שיביאו משלוחים ממקדונלד'ס וחצי תפריט מהמסעדה הסינית. שקלתי יותר מ־100 קילו, אפודות המשחק נמתחו עד התפרים. הייתי מתנשף כמו משוגע"
או'סאליבן סיפר לאחרונה שהוא מנהל יומן מדוקדק כדי לשלוט בעצמו. "מכיוון שאני יודע שהכל עלול לצאת משליטה", הוא הסביר, "אני מרשה לעצמי להיות 120 יום מחוץ לבית ולהתאמן עשר שעות בשבוע. בזמן הכנה לטורניר, כשאני מתחיל אימון, אני מכוון שעון ל־50 דקות, וכשהוא מצפצף אני מפסיק, כדי שלא אחמיץ כדור ואגיד 'עדיף שאכניס עוד שניים לפני שאלך', ואז אתחרפן. הדרך היא להציב גבולות קטנים עוד לפני שיש תוכנית, וברגע שיש - לדבוק בה. סוג של ניהול אובססיות".
כדי לנקות את הראש, או'סאליבן החל לרוץ. הוא קם בבוקר ויוצא לשטח לריצות ארוכות, לפעמים עם חברי ילדות. "הריצה עזרה לי להתמודד", הוא סיפר לפני כמה שנים. "להילחם בזבל שהחיים השליכו עלי. מאמני הריצה הם האנשים הכי חשובים עבורי".
אחרי הטיפול האישי וסדרת ניקיונות פנימיים, או'סאליבן זכה באליפות העולם ב־2012 והדהים כשהודיע בסיומה שהוא מתכוון לפרוש; שהגיע הרגע שיקדיש יותר זמן לילדיו ויתנתק מהעומס ומהלחץ שבספורט המתיש, הוא הסביר.
אלוף העולם אכן התנתק, ויום חורפי אחד מצא את עצמו עובד בהתנדבות בחווה חקלאית, באמצע יער אפינג, במחוז אסקס, לא הרחק מביתו. קם מדי בוקר ב־8:00, יוצא לריצה ארוכה, ואז מגיע לשש שעות עבודה, הכי רחוק מאור הזרקורים.
"יש בחווה כבשים, חזירים, פרות, עיזים, תרנגולות, סוסים", הוא סיפר בראיון ל"סאן" באותה שנה. "אני נועל מגפי גומי ויוצא לעבוד. ניקיתי אורוות, פירקתי גדרות, הכנסתי זבל לחביות, הבאתי חבילות חציר. נהייתי כל כך משועמם, שהייתי צריך מטרה לצאת בבוקר מהמיטה. לא רציתי לחץ, כי זה מה שגרם לי לפרוש, אז החלטתי להתנדב, ההפך הגמור מסנוקר, ואני מאוד נהנה".
אלא שאו'סאליבן לא ממש התנתק. כשהוא היה מסיים לעבוד, הוא נהג לעבור בבית אמו כדי לשמור על כושר ליד שולחן הסנוקר, וגם אחרי תקופה ללא שכר, הוא הבין שעליו לשלם חשבונות ואת שכר הלימוד של ילדיו. הוא החליט שישתתף באליפות העולם ב־2013. הוא חשב שגם אם יעוף אחרי המשחק הראשון, לפחות הוא יקבל 12 אלף ליש"ט. בסופו של דבר הוא גרף 250 אלף ליש"ט, זכה בתואר הנכסף בפעם החמישית ואמר לכתבים "זו הפרידה שלי, אני לא יכול להיכנס שוב למקום שאני לא מאושר בו".
אבל או'סאליבן לא עמד בדיבורו, וחזר להתחרות. ב־2016 קיבל את תואר מסדר האימפריה הבריטית על תרומתו לענף, שלוש שנים אחרי שאמר שלא נראה שיעניקו את הכבוד לטיפוס כמוהו, אבל הוא הצדיק את המוניטין כשזכה בתואר העולמי גם ב־2020 וב־2022. אם יזכה פעם נוספת - הוא יעשה את מה ששום שחקן סנוקר לא עשה לפניו.
בסין מעריצים אותו, בערב הסעודית הקימו אקדמיה למשחק על שמו, ובערוץ הבינלאומי של "יורוספורט" נתנו לו תוכנית, שם אפשר לראות משחקים שלו כמו בלופ, אחת לכמה שעות.
"ההתמכרויות שלי טובות במובנים רבים, כי הן דוחפות אותי קדימה, אבל אנשים יכלו לראות שאני קורס, כי לא הייתי טוב בלשמור דברים סגורים בתוכי. אני אף פעם לא רוצה להגיע למקומות אפלים, אבל כנראה חייבים לפעמים"
"למצוא את הדרך"
אחרי שהיה בשלוש מערכות יחסים רציניות, שמהן יש לו שלושה ילדים, כעת או'סאליבן נשוי לשחקנית ליילה רואס, שהתפרסמה באופרת הסבון האלמותית "איסטאנדרס". היתה זו סוכנת נדל"ן ששידכה ביניהם, אחרי שרוני ביקש. כשרואס שמעה שמדובר בשחקן סנוקר, היא שאלה בתמימות: "אבל ממה הוא מתפרנס?".
כמו כל חייו, אלה יחסים שחוו עליות ומורדות. ביוני האחרון השניים נישאו ובחרו לעבור להתגורר בדובאי, בין היתר כדי לפתוח דף חדש ולהיות במקום שבו יוכל להתאמן בראש שקט.
רואס (54) היא בת לאב ממוצא מרוקאי ולאם ממוצא הודי, שגדלה בבית מוסלמי. היו כאלה שחשבו שבגלל מוצאה, לאו'סאליבן תהיה דעה נחרצת לגבי ישראל ויחסה לפלשתינים, אבל הוא ענה על כך בעקיפין כשנשאל איך הוא משתף פעולה עם ערב הסעודית, שלא ידועה בהקפדה על זכויות אדם.
"אני חושב שיש בעיית זכויות אדם בבריטניה ובארה"ב", אמר. "ארה"ב מפציצה מדינות אחרות, תראו מה קורה בין ישראל לפלשתינים. אנחנו צריכים לבחון את עצמנו ברצינות, ואין לנו זכות לבקר אחרים".
גם היום רוני ממשיך להתחרות ולהילחם בשדים, שכנראה לעולם לא יעזבו. לפני שנתיים הוא הודיע על פרישה מטורניר אלוף האלופים בגלל הרצון לשמור על בריאותו. "אני מרגיש קצת מותש ולחוץ, ורוצה לדאוג לבריאותי הנפשית ולגופי", הסביר בחשבון ה־X שלו. "אני מתנצל בפני המעריצים, אבל אחזור חזק יותר".
ואכן, בגיל 50 הוא עדיין בטופ העולמי, לפעמים עושה ניסים על השולחן ולפעמים מפסיד בעוד יום רע. "אני רוצה לפרוש בחיוך", הוא אמר החודש בראיון. "אתן לעצמי עוד שנתיים, כי אני חייב לנסות להבין, לתקן ולמצוא את הדרך שבה נהגתי לשחק. זה תהליך בנייה מאסיבי, אבל כנראה האחרון שאצטרך לעבור".
בעולם שבו ספורטאי־על הופכים לפלקטים החוששים להביע דעה בשל הפחד מה יגידו האוהדים, הספונסרים והסוכנים - או'סאליבן נשאר יחיד במינו ולא עושה חשבון לאף אחד.
