"תקופה קשה, היה כאוס": מה קרה על הכורסה של "בטיפול"?

קיץ 2005 היה מאתגר וסוער בישראל. לא שמדובר בדבר חריג על אדמה שתחתיה פצצה מתקתקת בכל רגע נתון, אבל אותו קיץ, שחצה את העשור הראשון של שנות האלפיים, היווה פיק של תוהו ובוהו: ישראל המתאוששת והעייפה עוד ליקקה את פצעי האינתיפאדה השנייה, שנמשכה כחמש שנים והסתיימה חודשים ספורים לפני כן, וכמעט במקביל יצאה לפועל תוכנית ההתנתקות, ששיסעה את העם ויצרה כאוס פוליטי ומדיני (שלמעשה נמשך עד היום).

בסוף אותו קיץ, ממש בשבוע האחרון של אוגוסט, עלתה לשידור "בטיפול" - סדרה שכמשתמע משמה מציגה את הנעשה בין קירות חדר הפסיכולוג. בדיעבד, לא ממש מפתיע שבין הטירוף והדרמה, דווקא סדרה ששודרה מדי ערב והעניקה בריחה מהיומיום רב־ההתרחשויות, בדמות חצי שעה של הסתכלות פנימה, הצליחה כל כך.

מה שכן יכול להפתיע גם 20 שנים לאחר שעלתה לשידור, זה שהרעיון שלה נולד, מכל הדברים, מטלנובלה. "עבדתי במשך כמה שנים בעולם הדרמות היומיות שבדיוק התחילו לצוץ אז, וביניהן 'אהבה מעבר לפינה'", מספר התסריטאי והבמאי חגי לוי, היוצר של "בטיפול", שחוזרת עכשיו ל־VOD של HOT. "הרעיון של סדרה יומית פתאום היה נורא מעניין בשבילי. נכון, החומרים עצמם של הדרמות היו די טיפשיים, אבל הרעיון של משהו יומי שנכנס לסדר היום שלך מאוד עניין אותי, וגם העובדה שהיו להן הרבה פרקים.

"הרעיון של 'בטיפול' הגיע גם מכך שטיפול הוא דבר מרכזי בחיים שלי. הייתי מטופל כבר מגיל 16-17. גם למדתי פסיכולוגיה בתואר הראשון, כך שזה היה משהו שעניין אותי במשך שנים".

סדרה למיטיבי לכת

אחרי שהגה את הקונספט הראשוני של מה שיהפוך להיות עד מהרה "בטיפול", לוי הציג את הרעיון שלו בפני חברו אורי סיון, במאי ותסריטאי שהיה חתום כבר על סדרות כמו "פלורנטין" ו"שבתות וחגים", ובעצמו אדם שמכיר את נושא הטיפול הפסיכולוגי מקרוב.

"צפיתי בפיילוט שחגי הראה לי ואמרתי 'וואו'", הוא מספר. "אני מכיר את הנושא הזה עמוק מהבית, כי שני הוריי פסיכולוגים. אמא שלי עדיין מטפלת גם היום, בגיל 85. זה פשוט היה העולם שגדלתי עליו. אני זוכר את האחיות שלי ואותי מסתכלים מחלון הבית על המטופלים שבאים, עולים ויורדים במדרגות הקליניקה, ומשם - מה שקרה בחדר הטיפולים תמיד היה תעלומה.

"בתור ילד, לא היה לי מושג מה קורה שם. זה היה נראה לי מין עולם מיסטי כזה, שבו ה'משוגעים' באים, אמא או אבא שלי עושים את הטיפול, ואחרי זה הם הולכים. כשגדלתי קצת, שאלתי את אמא שלי 'מה בעצם קורה שם? איך מתנהל טיפול?', והיא היתה מספרת לי. לא דברים אישיים, אבל היתה מספרת לי על תהליכים, על איך היא עובדת".

חדי הזיכרון יזהו את סיון כדמות (מצוירת) בדרמה המאוירת המוערכת "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, שלמעשה משמשת מעין "פסיכולוג" בעצמו לפולמן בסרט. "כנראה יש לי איזושהי תפיסה אוטומטית, אינטואיטיבית־אינסטינקטיבית, של פסיכולוגיה", הוא אומר. "באמת התלבטתי בין ללמוד פסיכולוגיה לבין קולנוע. אני זוכר שעמדתי ליד חברה שלי, שבהמשך נהייתה אשתי, ואמא שלי התקשרה אלי ואמרה לי 'התקבלת גם ללימודי קולנוע וגם לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. למה אתה רוצה שארשום אותך?'.

"חברה שלי, גלית, אמרה לי: 'אם אתה הולך לפסיכולוגיה - שחרר אותי מהחיים שלך, זה לא מתאים לי'. היה נראה לה שחקר הנפש זה התעסקות. אני גם חושב שבאופי שלי, לא יכולתי להכיל משהו שקורה בחדר סגור אחד בין שני אנשים. זה היה צפוף, קטן ואינטימי לי מדי, ובלי תהודה החוצה".

עלמה זק: "הפורמט, שהיה כל כך מעניין וספציפי, אילץ אותי לדיוק ולניואנסים, כי כל העיניים עלייך כל הסצנה, אין לאן לברוח. זו היתה נקודת מפנה בשבילי, כי פתאום התחילו לקחת אותי ברצינות גם בתור שחקנית דרמטית"

כש"בטיפול" עלתה, "הסופרנוס" כבר היתה באוויר שבע שנים, וחלק חשוב ממנה היה הטיפול הפסיכולוגי של הדמות הראשית, טוני סופרנו. כמה היא היתה רפרנס עבורכם?

"ברור שהיא היתה. מאוד אהבנו את הקטעים של הטיפול ב'הסופרנוס', וחשבנו שאין יצירה מדויקת ומרתקת ממנה. אהבנו גם את הדרמה שהיתה בה. אבל הסצנות של הטיפול בה היו מאוד מוגבלות בתוך כל הסדרה. הרעיון של להציג טיפול שלם ורצוף, כסצנה אחת שלא חותכים ממנה שום דבר, היה הברקה".

לוי: "הטיפול ב'הסופרנוס' הזיז טוב את העלילה, אבל הוא לא היה החלק שאהבתי בה. תמיד חשבתי שהוא לא משקף את איך שבאמת נראה טיפול פסיכולוגי. המוטיבציה שלנו היתה להראות איך זה נראה באמת - לא כמו בסרטים של וודי אלן, למשל, ששם זה קריקטורות".

עד אז, בסרטים ובסדרות, האימג' היה של מטופל ששוכב על ספה, והפסיכולוג יושב בכיסא מאחוריו וכותב במחברת.
"בדיוק. 'הסופרנוס' הציגו את זה אחרת, אבל שם הסצנות של הטיפול היו קצרות יחסית, ובסופו של דבר זו סדרה רגילה, לא סדרה על טיפול".

הקונספט של סדרה מהסוג הזה גם יכול היה לקרוס ברגע. תוכן מבוסס דיאלוגים, לוקיישן אחד, שתי דמויות. על הנייר זה לא נשמע הכי טלוויזיוני. לא חששתם שלישראלים לא תהיה סבלנות לסדרה כזו?
סיון: "ברור. אמרנו לעצמנו שאנחנו עושים סדרה שיראה אותה קומץ אנשים. חגי הגדיר אותה כ'סדרה למיטיבי לכת'. אמרנו 'נעשה את זה כי זה מעניין אותנו', בטח לא חשבנו שזו תהיה כזו הצלחה. לא בישראל, וכמובן לא דמיינו שהיא תצא החוצה. זה הפתיע אותנו".

לוי: "היה חשש, אבל אני חושב שמה שאיזן את החשש היה שהיא היתה מאוד זולה להפקה, אז הסיכון היה קטן. התעשייה היתה אז בעוד אחד מאותם אינסוף משברים שלה, שפתאום אין כסף ולא עושים כלום. זו היתה תקופה שבה הרשתות חיפשו דברים זולים להפקה, ו'בטיפול' עלתה עשירית או חמישית מסדרה רגילה. אז ברור שזו היתה מוטיבציה גם של הגופים המשדרים.

"זה יועד לשעת שידור מאוחרת יחסית, שבה אפשר לשים 25 אלף דולר, כמו התקציב שהיה לנו, לפרק על המסך, וזה לא היה נחשב סיכון גדול מדי. מבחינתי, זה היה דיל הוגן: אני עושה משהו מאוד רדיקלי, ואתם מסכנים מעט כסף. גם אם לא יבואו הרבה צופים, יהיה בסדר. זה נתן לי חופש לעשות את כל מה שאני רוצה".

"הכתיבה משנה הכל"

"בטיפול" יצאה לדרך לא מעט משום שתוכנית הבידור של אלי יצפאן ששודרה אז ב־HOT יצאה לחופשה, ולחברת הכבלים היה חוב של תקן איכותי לוועד הרגולציה, עם קונספט חדשני: ממש כמו סדר יום של מטפל, כל יום שידור הוקדש למטופל אחר, וגם נכתב על ידי תסריטאים שונים, כשעל הכל מפקחים לוי, סיון וניר ברגמן.

איילת זורר: "הטקסטים שלי היו מהממים, אבל הרגשתי נוח להגיד לו לפעמים 'אתה יודע, אני מרגישה שאם אגיד את המשפט הזה אז אאבד את האמפתיה של הצופים'. חגי תמיד זרם איתי ועם הרעיונות שלי ומאוד סמך עלי"

בין כותבי התסריט היו שמות כמו ארי פולמן, שירי ארצי, עוזי וייל, אסף צפור, יעל הדיה וקרן מרגלית. כולם הכניסו מחוויות החיים האישיות שלהם אל דמויות המטופלים, שאותם גילמו שחקנים מוכרים ברובם, וביניהם איילת זורר, עלמה זק, רמי הויברגר ז"ל, ליאור אשכנזי, מאיה מרון, ישראל פוליאקוב, אסי לוי, מירב גרובר (כרעיית המטפל), מוני מושונוב וניב זילברברג.

זורר היתה אז שחקנית מוכרת ומוערכת פנים־ישראלית, רגע לפני שפרצה בקריירה בינלאומית. "הצטלמתי לסרט 'מינכן' (של הבמאי סטיבן ספילברג; ע"פ) באמצע של הצילומים של 'בטיפול', והם היו מדהימים ונתנו לי ללכת לעשרה ימים", היא מספרת. "הכל התחיל בזה שחגי פנה אלי, כי משום מה הוא היה מאוד סגור על כך שהוא רוצה שאשחק בסדרה שלו. בדיוק ילדתי ולא הייתי מסוגלת לחזור לעבוד כל כך מהר, אז בהפקה חיכו רק לי שלושה חודשים.

"זה היה מדהים ויוצא דופן, וגם הוסיף משקל על הכתפיים שלי, כי עצם העובדה שהוא התעקש עלי היתה כבר מהלך אמון ראשון. מצד שני, זה הזכיר לי כל הזמן שהוא נותן לי גב, ובאמת הוא נתן לי המון מקום. הטקסטים שלי היו מהממים, אבל הרגשתי נוח להגיד לו לפעמים 'אתה יודע, אני מרגישה שאם אגיד את המשפט הזה אז אאבד את האמפתיה של הצופים'. הוא תמיד זרם איתי ועם הרעיונות שלי, ומאוד סמך עלי".

מטבעו של הרעיון סביב הסדרה, היה לך המון טקסט.
"נכון, וזה היה מרתק לעבוד על זה, כי אתה מבין שכל הזמן מתחת לכל יש יחסים מאוד מורכבים. והדיאלוגים היו חצופים, של אנשים בלי גבולות, אז כל הזמן היו דרמה וסאבטקסט".

"זה באמת היה מדהים לראות כמה לא צריך כלום בשביל שמשהו יעבוד, חוץ מכתיבה מעולה", אומרת השחקנית מאיה מרון, שנבחרה לתפקיד על ידי ניר ברגמן. "מובן שהמשחק חשוב, וגם צריך לדעת לביים את זה, אבל עבורי היה מרתק לראות את האופן שבו הכתיבה פשוט משנה הכל. אין צורך בעלויות הפקה גבוהות אם זה כתוב טוב ומעניין, וזה גם מרתק לראות טיפול של אנשים. זה הרגיש כמו להיות פתאום זבוב על הקיר בזמן טיפול של אנשים, להציץ על זה מבחוץ".

לצד הרעיון המהפכני שלה, "בטיפול" הצליחה לגעת בפצעים החשופים והנסתרים של דמויותיה, כמו גם באלה של הצופים. בעיקר כי לצד קונפליקטים אוניברסליים, כמו בעיות בזוגיות, אובדנות ויחסי הורים וילדים, היה בה גם אלמנט ישראלי. בולט במיוחד היה המטופל ידין, שגולם על ידי ליאור אשכנזי - דמות של טייס קרב שאחראי להפצצה ברמאללה שגרמה למותם של חפים מפשע. זו אחת הדמויות הזכורות בסדרה, אך מתברר שבמקור היא לא היתה אמורה להיות מגולמת על ידי אשכנזי.

"רמי הויברגר היה אמור להיות הטייס וליאור אשכנזי היה אמור להיות הפרטנר שבזוגיות עם עלמה זק", מגלה סיון. "כבר התחלנו לכתוב תסריט ראשון ושני, ואז חגי הבין שצריך לעשות סוויץ'. הוא בא אלי יום אחד ואמר 'הבנתי, צריך להחליף ביניהם'. עכשיו כבר קשה לדמיין אותם עושים את התפקידים המקוריים, אף ששניהם שחקנים כאלה טובים.

"אולי גם זה היה עובד, כי בסופו של דבר שניהם שחקנים גם דרמטיים וגם קומיים, אבל אני חושב שההחלפה יצרה התאמה יותר קלאסית לתפקידים שלהם. יכול להיות שרמי כטייס היה יוצא קצת פארודי, והיית חושב עליו כדמות מ'מבצע סבתא' (קומדיית הקאלט שבה גילם הויברגר את דמותו האיקונית של קרמבו, קצין בכיר ומורעל בצה"ל; ע"פ). ובלי קשר, חגי הוא מלהק מעולה".

ליהוק משובח נוסף, לא צפוי ואפילו מעט מחוץ לקופסה הוא זה של עלמה זק לתפקיד אורנה נוימן, רעייתו של מיכאל (הויברגר). השניים גילמו זוג נשוי עם בן יחיד, שמצליחים להיכנס להיריון לאחר מאמצים רבים, אך אורנה מעוניינת להפיל את העובר כשהעלילה מתפתחת ומגלה בגידה וחוסר אמון בקשר.

ההימור על זק, שהיתה שחקנית קומית בתחילת דרכה, היה מרענן ומפתיע. אפילו היא הופתעה מהיכולות הדרמטיות, שעד אז היא לא ממש היתה בטוחה אם יש לה בכלל.
"באותה תקופה הייתי אחרי שתי עונות ראשונות של 'ארץ נהדרת', ופתאום היה בום כזה ובבת אחת עברתי מאלמוניות מוחלטת להכרה", היא מספרת. "פתאום הזמינו אותי לשחק בסדרת דרמה, ומובן שעוד לא ידעתי שום דבר על העומק שלה וכמה היא הולכת להצליח.

"קראתי את התסריט לאודישן, וזו היתה סצנה מאוד מעניינת ודרמטית, שאני אמורה לשחק בה כאב נורא גדול. עכשיו, מה לי ולבכי? זה באמת היה לי מאוד מפחיד - אבל התקבלתי, ורמי היה פשוט תענוג של פרטנר. זה באמת היה כתוב מעולה, והרגשתי שאני בידיים הכי טובות ומקצועיות.

"הפורמט הזה, שהיה כל כך מעניין וספציפי, אילץ אותי כשחקנית לדיוק ולניואנסים, כי כל העיניים עלייך כל הסצנה, אין לאן לברוח. 'בטיפול' היתה סוג של נקודת מפנה בשבילי, במובן הזה שבאמת פתאום התחילו לקחת אותי ברצינות גם כשחקנית דרמטית, וזה פתח לי דלת להמשך. אולי בזכות זה ראו בי מישהי שיכולה לשחק גם בדרמות כמו 'פלפלים צהובים', למשל. כאילו אמרו 'הנה, היא לא רק קומיקאית'".

עוגנים בצורת כוכבים

מול כל המטופלים ישב האיש המזוהה ביותר עם הסדרה, או לפחות הפנים המזוהות ביותר עימה - ראובן דגן, שגולם על ידי אסי דיין ז"ל. דיין, שהיה לפני הכל במאי הרבה יותר משזוהה כשחקן, התברר כהברקת ליהוק. "הפנייה ללהק את אסי לתפקיד הפסיכולוג נעשתה ממש מוקדם, כי זה הרגיש כמעט טבעי לבחור בו. אבל הוא לא רצה, הוא לא היה פנוי, עבד על סרט אחר לדעתי", אומר לוי, ומספר שבפיילוט המקורי של הסדרה, אל נעלי הפסיכולוג נכנס בכלל השחקן מנשה נוי.

"רציתי מישהו שהוא גם שחקן טוב, אבל גם כזה שיש בו איכות בפני עצמו - לא רק כשחקן, אלא גם כמישהו שעושה דברים אחרים. זה דבר שיש באסי. היתה בו איזו סערה פנימית כל הזמן מתחת לפנים. זה היה חשוב גם כדי שהסצנות לא יהיו דיאלוג אינסופי".

גם אסי עצמו, כלומר ראובן, נעזר בשירותיה של פסיכולוגית - ולתפקיד המטפלת של המטפל לוהקה השחקנית גילה אלמגור. הבחירה באסי, שהיה אמור לחגוג השבוע 80, עם כל מורשת הקרב האישית שלו, היתה יכולה גם להסיח את דעת הצופים אל אסי האיש, על כישרונו ומשבריו, במקום אל המטפל ראובן.
"נכון, וזו היתה העבודה שלנו - לנקות. הסדרה מאוד נבנתה בעריכה, וניקינו בה את כל מה שקרה מסביב לטקסטים עצמם. זו גם הסיבה שחשבתי שצריך שיהיו בה כוכבים, ובאמת כולם היו פה כוכבים, לא רק אסי. כיוון שזו סדרה תובענית עבור הצופים, היינו צריכים לתת להם עוגנים או 'ממתקים' בצורת כוכבים. אנשים שאפשר להסתכל עליהם שעות בלי להתעייף. זה היה חלק מהתפיסה".

חגי לוי: "זה יועד לשעת שידור מאוחרת יחסית, שבה אפשר לשים 25 אלף דולר, כמו התקציב שהיה לנו, לפרק על המסך, וזה לא היה נחשב סיכון גדול מדי. מבחינתי, זה היה דיל הוגן: אני עושה משהו מאוד רדיקלי, ואתם מסכנים מעט כסף"

הבחירה בדיין המנוח גם הערימה קשיים על ההפקה. בעיות בחייו האישיים של השחקן הביאו את היוצרים ואת הבמאים להתאמות בתהליך העבודה על הסט הצילומים. בעונה השנייה, לוי החליף את דיין בישיבה מול השחקנים המצולמים, "כי אסי לא כל כך תפקד", כפי שאומר חבר הפקה.

ברוב המקרים דיין העדיף לשחק מול מוניטור, ולא מול השחקנים שעימם חלק סצנה. "היה קשה עם אסי", מודה לוי. "זו היתה תקופה קשה שלו, של התמכרויות לכל מיני דברים, והוא עבר דברים לא קלים, אז באמת היה כאוס. אבל מה שאולי לא נאמר מספיק זה שאסי, שהיה במאי בעצמו, עם כל הקשיים שלו, היה מאוד ממושמע. הוא היה מגיע לצילומים בזמן והולך בסוף היום. היו לו ערימות של טקסטים, והוא ממש עמד בזה. גם כשהוא היה מקריא מול פרומפטר, זה דרש ריכוז מטורף. אחת מהסיבות שבגללן הוא היה לוקח ריטלין היתה כדי לשמור על ריכוז.

"לאסי היה קשה לשחק מול שחקנים אחרים, והוא גם לא שחקן טבעי. הוא בעצם הכי אהב לשחק מול עצמו, וזה יצר המון בלגן, כי לשחקנים האחרים היה מעט מאוד זמן, והרבה זמן הוקדש לאסי. בשלב מסוים הבנתי שאני צריך להתייחס אליו כמו לילד, להבין שהוא מחפש גבולות וחיזוקים. אני ההורה והוא הילד. כשהבנתי את זה, הדברים התחילו להסתדר. אסי היה קורא לכורסת הפסיכולוג 'הכיסא החשמלי'".

"אני חושבת שלאסי היתה בעיה עם אינטימיות, אבל הוא היה שם והוא שיחק כל כך אמיתי", אומרת זורר. "בפרק האחרון, בזמן מחיאות הכפיים על הסט, אחרי צילום הסצנה האחרונה, הרגשתי שאני עוד רגע הולכת להקיא בשירותים מרוב שהכל היה אמיתי".

רגע של הבשלה

זמן קצר לאחר עלייתה, "בטיפול" הפכה לשיחת היום. טורי ביקורת ושיחות ברזייה עסקו בה באובססיביות, והיא היתה אחת הסדרות המוזמנות ביותר בפלטפורמת ה־VOD של HOT, שהחלה לפעול באותה תקופה.

"פתאום משהו קרה, והסדרה הגיעה לעמודים של ביקורות טלוויזיה ולכל מקום", מספר לוי. "אנשים פשוט התמכרו לזה, וזה התפוצץ. אני חושב שהבנתי שקורה פה משהו בגלל הסיקור בעיתונים. פתאום, בעמודי הדעות של 'הארץ', שבדרך כלל מוקדשים לפוליטיקה, גדעון לוי כותב על 'בטיפול'".

"זה היה מפתיע, כי גם אנשים שצפו בזה לא לגמרי הבינו ממה הם נהנו", אומר סיון. "איך אפשר ליהנות משני אנשים שיושבים ומדברים במשך חצי שעה? אני חושב שזה נגע לאנשים במקום מאוד עמוק של הזדהות עם הצורך שיקשיבו להם, שיכילו אותם. זה צורך בסיסי של אנשים.

"זו בדיוק היתה תקופה שבה טיפול פסיכולוגי נהיה משהו שאפשר לדבר עליו מבחוץ. כבר היה אפשר להגיד 'אני הולך לטיפול'. כמה שנים לפני כן זה עוד היה משהו שלא מדברים עליו. לטיפול פסיכולוגי היה דימוי של משהו שמתביישים בו, סטיגמה. אני חושב שהצלחה של סדרת טלוויזיה מזכירה גלישת גלים. צריך לתפוס את הגל בדיוק הרגע הנכון כדי לרכוב עליו כמו שצריך - וזה באמת היה הרגע הנכון לדבר על טיפול פסיכולוגי. רגע של הבשלה בכל הנוגע לתפיסה של התחום הזה".

לצד ההצלחה המקומית, הגיעו גם עיניים בינלאומיות שבחנו את הפורמט החדשני. "בטיפול" היתה סדרת הדרמה הישראלית הראשונה שנמכרה כפורמט לשוק האמריקני, כשרשת HBO, שבה שודרה גם "הסופרנוס", רכשה אותה ויצרה את "In Treatment", גרסה אמריקנית מצליחה שזכתה לשלוש עונות.

כמו כן, עלו כ־20 גרסאות שלה בארצות שונות, וכל גרסה התאימה את עלילת הסדרה למאפייני המדינה שבה שודרה (בגרסה האמריקנית, למשל, טייס הקרב מפציץ בעיראק ולא ברמאללה. בזו הצרפתית, הטייס הומר בחייל ששהה בתוך מועדון הבטקלאן בזמן הפיגוע במהלך הופעה בפריז ב־2015) - אבל הקונספט והעלילות המרכזיות נותרו כמו בגרסה הישראלית המקורית.

"בטיפול" גם פרצה את הדרך עבור סדרות ישראליות רבות נוספות שנרכשו על ידי חברות ההפקה הגדולות בחו"ל מאז. "בעקבותיה הופנה מבט לתעשייה בישראל, ואנשים מהתעשייה בחו"ל התחילו להסתכל ולראות מה עושים פה", אומר לוי. "הדבר הבא שקרה היה הסדרה 'חטופים', שגם היא נרכשה. פתאום, במשך כמה שנים, היתה 'בולימיה' כזו. כולם ניסו לחטוף כל מיני תוכניות ישראליות ולנסות לעשות להן אדפטציות בינלאומיות".

האם סדרה כמו "בטיפול" היתה יכולה להצליח היום, בעידן הרשתות החברתיות, התוכן הקצר והפרעות הקשב? מרון לא בטוחה ("אני חושבת שפחות, כי הסבלנות של הצופים התקצרה"), אבל לזק יש זיק של תקווה: "אני רוצה להגיד שכן", היא אומרת, "אז נכון, היום יש תחושה שהכל קורה מהר ויש עומס גירויים, ככה שרעיון כל כך מורכב וסטטי יכול להיראות מיושן, אבל אני מאמינה שכשמשהו כתוב טוב - אז הוא עובד".

סיון נשמע בטוח יותר בקביעה שלו: "דווקא בגלל שהכל רעש עכשיו ויש מין 'אובר' בכל, בעומס - דרמה צנועה מהסוג הזה היתה עובדת", הוא אומר. "גם עשו בישראל סוג של 'בטיפול' לא מזמן, קראו לזה 'טיפול לילי'. אני חושב שבאופן היפותטי, אם היתה עכשיו עונה שלישית ל'בטיפול', זה היה יכול להצליח. זה לגמרי היה יכול להיות עכשיו להיט".