צלילה אל מחילת הארנב: היפנוזה, לא מה שחשבתם

כפות הידיים שלי מתחילות להתקרב זו לזו בתנועות קטנות ומקוטעות. המרחק ביניהן מצטמצם באיטיות, והן נמשכות זו אל זו כמו מגנטים עוצמתיים, בכוח שקט שאינו תלוי ברצוני. מעת לעת אני פוקח את עיניי ומביט במתרחש מהצד, משתומם מהתנועה האוטונומית הנרקמת בתוכי, מבלי שאפעיל ולו שריר אחד באופן מודע.

הדינמיקה המרתקת הזו מהווה את התחלתו של תהליך שהחל שעה קלה קודם לכן, בקליניקה של הפסיכולוג המומחה ד"ר ציון בן אלי ברמת השרון. אני יורד מטה בגרם מדרגות קטן, נכנס לחדר המתנה רחב ידיים, ובתוכו, בחדר הטיפולים, מתחילים לנוע גלגלי השיניים של הנפש.

החשש - להיתקע

אני מתיישב בכורסה רחבה ועוטפת, ומולי מתחיל הדוקטור לתהות על הסיבות שבגינן הגעתי להתנסות בהיפנוזה, וגם מתעניין בחששותיי. באופן בלתי נמנע, אני אומר לו, החשש הוא להיתקע בהיפנוזה, בתוך התהליך ההיפנוטי, במעין מחילת ארנב נצחית ללא סוף הנראה מעבר לאופק. בעודי מדבר, אני נזכר במקרה המפורסם של יפה סוויסה, אותה נערה שנתקעה במצב היפנוטי במשך ימים אחדים, במהלך מופע שנערך אי־אז ב־1975.

שלחנו את כתבי המגזין להגשים את החלומות הכי יפים שלהם | לכל כתבות הפרויקט המיוחד

ד"ר בן אלי - המורשה לטפל בהיפנוזה, כמובן - מפריך מייד את החשש. הוא מסביר כי מעבר לכך שכל העוסק בהיפנוזה בישראל מחויב ברישיון ובהכשרה מעמיקה, מדובר בתהליך של היפנוזה עצמית מרצון. כך, לצד התמסרות לתהליך, אשמור על שליטה ומודעות לסביבה ועל יכולת להפסיק את התהליך בכל עת. אני נרגע, והרוגע הזה מאפשר את הזרקת הדלק להמשך התהליך.

ואז, כפות הידיים שלי מתחברות וסוף־סוף נוגעות זו בזו. המתח שנאגר בכתפיים קורס, אני מתחיל לצוף בתוך שקט עמוק ומוחלט, וניתן האות לפתוח בשלב הבא: ירידה במעלית אל קומותיה התת־קרקעיות של תודעתי, אל פיגומי הבטון שעליהם בנוי המושג הזה - "נפש".

עוגן של ממש

כשהמעלית נפתחת, אני מדמיין, לבקשתו של ד"ר בן אלי, "מסדרון רחב ידיים, ולאורכו ניצבות דלתות רבות, כל דלת מסמנת שנה אחרת בחייך". אני (אם אכן זה האני המודע והמוכר לי) רק צריך לבחור דלת, כלומר לאיזו שנה להיכנס. אני בוחר, באופן לא לגמרי ברור, לחזור לגיל 7, ובתודעתי צף זיכרון של ילדים בזמן פעילות משחקית - מה שמוביל לשיח ער על מערכות היחסים שלי ועל האופן שבו אני תופס בני אדם אחרים.

עם הכניסה לאותו חדר משחקים שטוף אור, אני מבין שהיכולת המשרתת אותי כל כך טוב בעבודתי - צפייה, תיעוד וניתוח סיטואציות מהצד, אך בהשתתפות מלאה - היא מתנה ייחודית. עם זאת, לעיתים היא גם מותירה אותי כמשתתף פעיל למחצה, צופה מהצד, גם כש"המשחק" בעיצומו.

בתהליך ההיפנוטי אנחנו ממשיכים להביט יחד בעטיפות הפחד, הבושה והאשמה, והופכים אותן מסמויות לגלויות. בהיפנוזה, מסביר לי ד"ר בן אלי, אפשר לאתר במהירות את מקורות הפחדים, וכמו בניתוח נפשי עמוק להפוך את מקור הפחד לכוח, להשתמש בו לטובתנו ולא לרעתנו.

זה גם השלב שבו ד"ר בן אלי נותן לי כלי שמשמש אותי גם עתה: חיבור פיזי, עוגן של ממש, ליסודות החוסן שלי, זיכרונות מעצימים מעברי, וזאת באמצעות כיווץ אגרופיי. אם תרצו: מתג הפעלה למקורות הכוח הפנימיים.

היציאה מהתהליך ההיפנוטי לוקחת כמה רגעים. התחושה היא של התעוררות משינה עמוקה, שאחריה הראש ממשיך להיות מסוחרר, ורגוע מאוד, במשך דקות ארוכות.

למען האמת, לא הגעתי לקליניקה של ד"ר בן אלי במטרה מוגדרת. בשיחת הרקע שערכנו הוא המליץ לי לבוא ולהתמסר לחוויה, או כפי שאמר זאת במילותיו: "תאפשר לי לנהל את זה". אפשרתי. אפשרתי לעצמי מסע עמוק אל נבכי הנפש, תוך יכולת להתבונן במתרחש בתוכי ואף לבצע שינויים במערכת ההפעלה שלי.

העוצמה האמיתית

אני יוצא בחזרה אל רחובותיה השקטים של רמת השרון. המוח עדיין במצב ציפה, נודד ותוהה בשאלות. ההיפנוזה, כך אני מרגיש, הצליחה לפתוח בי דלתות שהיו נעולות זה זמן רב, נשלטות על ידי ההגנות השונות שהתפתחו בי במהלך השנים.

כאן, באוויר הפתוח, אני מבין שהשליטה האמיתית אינה ההחזקה במושכות הנפש בכל רגע נתון. לעיתים, העוצמה האמיתית נמצאת דווקא בשחרור, באותה התמסרות המאפשרת לרבדים פחות מודעים בנפשנו לנווט את המסע ולהוביל אל הדרך הביתה.