חלב שנשפך: סמוטריץ', תומך ההתיישבות, מצא דרך להרוס אותה

ביום שני הקרוב יעלו רפתני ישראל, ומי מאיתנו שיתמוך בהם, בשיירת מחאה אל הכנסת במטרה למנוע את רפורמת סמוטריץ' ולנסות למנוע את ההרס הצפוי למשק החלב.

ועל מה קמה הזעקה? לפני זמן מה הודיע שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', על כוונתו לקדם רפורמה במשק החלב. עיקריה: סגירת רפתות משפחתיות, תמריצים לרפתות מתועשות, ביטול מערכת המכסות לחלב ופתיחת השוק לייבוא ללא הגבלה. אם תצליח, מבטיחים לנו אנשי האוצר, הרפורמה תוזיל את החלב ומוצריו ב-15% מקסימום לצרכנים.

לנוכח יוזמת האוצר קמה התנגדות של חקלאים, כלכלנים, אנשי משק החלב וגורמים נוספים הצופים שרפורמה זו תוביל לריסוקו של משק החלב בישראל ושל העובדים בו.

ומעל לכל מרחפת לה תמיהה טרגי-קומית: כיצד דווקא סמוטריץ', אביר ההתיישבות בכל חבלי ארץ ישראל, מקדם במו ידיו רפורמה שתוביל להרס ההתיישבות - ובעיקר באזורי הגבול? אני תוהה אם הוא עצמו מודע לפרדוקס זה, שבו מה שאפשר לכנות פטישיזם נאו-ליברלי יגרום נזק לאידיאולוגיה הלאומית שלו עצמו.

החלב במקומותינו תמיד היה הרבה יותר ממזון ועניין כלכלי גרידא, והוא ביטוי נוסף למערכה הנצחית על זהות, ריבונות וביטחון לאומי. בתרבויות רבות החלב מסמל שפע, טוהר, תמימות, וכך למשל הביטוי המקראי, "ארץ זבת חלב ודבש", הוא הבטחה אלוהית לגן עדן ארצי. בתנועה הציונית החלב הפך לסמלה של התיישבות היהודית המחודשת בארצה. החלוצים הראשונים לא הקימו רפתות משיקולי יעילות כלכלית או תזונתית. הרפת היתה ביטוי מוחשי לחזון העלייה והאחיזה בקרקע. הרפתן שקם לחליבת הבוקר המוקדמת היה סמל חי למפעל ההגשמה הציוני - ותחזיקו חזק, הרבה לא השתנה מאז. גם בישראל 2025, הרפת המשפחתית בפארן שבערבה, בגבעת יואב שבגולן או במושבי הנגב המערבי מבטאות נוכחות, היאחזות בקרקע וחלק מתפיסת הבטחון הלאומי.

והנה דווקא האידיאולוג ההתיישבותי הגדול (בעיני עצמו, בוודאי) אוחז בטיעונים כלכליים ומקדם בשם ה"יעילות" הרס מתוכנן של ההתיישבות החקלאית.

כתמיד, הסיסמאות המוכרות מעטרות את המצגות הצבעוניות והמלוטשות של משרד האוצר: פתיחת השוק לתחרות תועיל לצרכן, תייעל את המערכת, תוריד מחירים. התשובה לחידה הזו טמונה במה שהייתי מכנה "כלכלניזם", אותה תפיסה שסוברת שכל בעיה ניתנת לפתרון באמצעות מדיניות כלכלית יעילה ורציונלית. למודי רפורמות (כושלות) אנחנו, ואין זו הפעם הראשונה שמבקשים מאיתנו להאמין שאם רק ננהל כלכלה נכונה ויעילה כל בעיותינו ייעלמו כבמטה קסם.

אלא שהחקלאות, בדומה לחינוך, לביטחון, לרווחה, אינה פועלת רק לפי תיאוריות שוק חופשי, שנוח להן להתעלם מהיבטים חברתיים ומרחביים חשובים לא פחות. מהו הערך הלאומי של הקמתה או סגירתה של הרפת בניר עוז? האם יש תחשיב לערך הביטחוני של חקלאים המחזיקים רפתות ביישובי רמת הגולן? האם אפשר לכמת את המשמעות התרבותית של שימוש בגבינות המיוצרות מחלב מקומי, ולא מחלב מיובא? האם הכל ניתן למדידה וכימות בגרפים, טבלאות ודפי אקסל?

סגירה של רפת בנגב המערבי, לדוגמה, אינה רק התייעלות לשמה, אלא סגירתו של מפעל משפחתי שקורס, יישוב פריפריאלי שנחלש ודלדול אוכלוסייה באזורים רגישים מבחינה ביטחונית. בארה"ב ובמדינות אירופה היעדר הגנה על משקים חקלאיים (בשם אותו הגיון כלכלי) הובילו לנטישה המונית של יישובים כפריים ולהרס הקהילות שחיו בהן. גם באיחוד האירופי, לא במקרה משקים נטושים מוצעים במחירים סמליים, לכל מי שמוכן לבוא ולגור בהם. היתה זו תוצאה של מדיניות כלכלית, שהמציע התורן שלה הוא סמוטריץ'.

שווה את המחיר?

אך נניח לרגע שהאוצר צודק והרפורמה תוריד מחירים. האם הורדה של כמה אחוזים במחיר החלב שווה את קריסתם של משקים משפחתיים, שנאחזו בגבולות המדינה גם בתקופות קשות והיו חלק מתפיסת החוסן הישראלי? האם שווה הגברת הסיכון הממשי לביטחון המזון בישראל?

הרפורמה מתעלמת לחלוטין ממצבנו הגיאו-פוליטי המורכב, ותוביל אותנו להסתמכות גוברת על שווקים חיצוניים - שיכולים, בהינף קולמוס של ממשלה זרה, להיסגר בפנינו. הניסיון שצברנו מאז אוקטובר 2023 יקל עלינו להסכים שלא כעת היא השעה להגביר את תלותנו בייבוא מזון בסיסי.

השר סמוטריץ' מגלם בגופו סתירה שספק אם הוא מודע לה. מצד אחד הוא דוגל בחשיבות ההתיישבות והנוכחות היהודית בכל מקום אפשרי, ומנגד, הוא מאמץ את עקרונות השוק החופשי, היעילות הכלכלית והתחרות. אך שני עולמות אלה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לפני שיקריב את החקלאים הישראלים על מזבח היעילות הכלכלית (שאין וודאות שתגיע), ויתרום להחלשת ביטחון המזון הלאומי ראוי לו שיאמץ יושרה מינימלית שמאפשרת גישור כלשהו בין החזון האידיאולוגי שלו לתוצאות היוזמות שהוא מקדם.

למרבה הצער אין מדובר בהשקפה שמאמץ שר האוצר הנוכחי בלבד. מדובר במצב עולמי שמאפיין את היחס המחפיר לחקלאות ולחקלאים כמעט בכל מקום. התהליך במסגרתו הפכנו את החקלאים למגזר העסקי החלש ביותר, החשוף ביותר והפגיע ביותר מבחינה כלכלית ופוליטית, צריך להטריד אותנו. החקלאים, יצרני המזון שלנו, על מתמידים בעמידתם העיקשת נגד כוחות רבי-עוצמה - החל בשינויי האקלים, עבור בתהליכי הגלובליזציה ובמדיניות ממשלתית עוינת, וכלה בריכוזיות רשתות השיווק.

למרות כל אלה, הם ממשיכים בנחישות לספק לנו את המשאב החיוני ביותר לקיומנו. הם מנסים להסביר לנו שהסתמכות על רפתות פולניות, טורקיות או אחרות לא תסייע למשק הישראלי. וכדאי שנקשיב להם, שכן בתוך אי הוודאות הנוכחית דבר אחד ודאי לחלוטין: אם נשפוך את החלב הזה, לא נצליח לאסוף אותו מחדש.