שלמה בר: "ידעתי שרצו ללהק אותי לתפקיד קוף עם בקבוק ערק"

ערב חורף מתבושש יורד על דרום העיר העברית. פה ושם אפשר לראות שפעם אלו היו שכונות בעלי המקצוע. מתקני עולם בין הפסקות תה ותהילים. מאז השתנו הזמנים. הרחובות נסקו מהר. צעירים בחזה חשוף ועם כוסית ביד חוגגים בקומה התשיעית מעל הרחוב. בגובה המדרכה שף ועוזריו טורחים על פרטי פרטים לאירוע פרטי של חברת הייטק מלווה באוכל מושחת. מהצד השני חדר כושר עם קירות שקופים, שדרכם ניתן לראות את המתאמנים מיוזעים ומתייסרים לשם ייחוד שרירים. החטא, עונשו ואספלט העיר שבינם.

אני מגיע אל הכתובת היעודה, דופק בדלת ומחכה. מבפנים אני שומע את קושי הצעדים של שלמה בר בדרך אל הדלת, תוצאת התאונה שעבר לאחרונה. לבסוף דלת העץ נפתחת, ובר מכניס אותי אל ביתו במאור פנים. הקירות מלאים צילומי משפחה בשחור־לבן דהוי. לצידם ערימות ספרי הגות יהודית, מוסר ותפילות.

הצירוף של כל זה עם העיניים הקודחות של בר, הכיפה והזקן הלבן שממסגרים את ראשו, גורם לי לאבד הקשר. לרגע אני תוהה אם בדרך נס הגעתי אל אחד מבתי המקובלים ועושי הניסים שאליהם הלכתי בילדותי הדרומית. למזלי, בין כל ספרי הקודש תלויה תעודת הדוקטורט לשם כבוד ממכון ויצמן למדע. את הדוקטורט קיבל בר ב־2015 על תרומתו לתרבות ולחברה. לפחות משהו כאן מעיד על העבר המפואר שהוביל אותו לכאן.

כל כך הרבה שנים אני מחכה לרגע הזה, ויש לי המון שאלות. על הברירה הטבעית, פראים אצילים, התאונה שעבר והמופע הקרוב. אבל מסורת היא מסורת - קודם כל תה עם שיבא. "שתה, אחר כך שאלות", אומר בר, עין אחת חוקרת ועין צוחקת. רק אחרי שהוא מוודא ששתיתי מהמר ומהמתוק, אפשר להתחיל.

מה שלומך?
"ברוך השם", הוא עונה באנחה מרוקאית מלאת הקלה, "עכשיו יותר טוב". בתחילת יוני הוא עבר תאונה קשה כשחצה את הכביש ליד ביתו. "כבר שמתי את הרגל על המדרכה, ואופנוע נכנס בי והעיף אותי באוויר. התרסקתי על הבטון, וכל הזמן אני חושב על הידיים שלי, שלא ייפצעו ולא אוכל לנגן", בר מניד את ראשו באירוניה עצמית, "שברתי צלעות ואת אגן הירכיים". בר התאשפז לחודשיים וחצי, "אבל לא עשו לי ניתוח ולא כלום", פניו זורחות, "וברוך השם - זה התאחה".

"לכל מקום יש את השפה שלו. המטרה תמיד היתה ליצור משהו משלנו. אמרתי: אנחנו בארץ ישראל, מזרחה מאיתנו זה המזרח ומערבה זה המערב, ואנחנו בגבול שבין העולמות, ולכן השילוב של מערב ומזרח הוא הצליל של המקום הזה"

אתה בן 82, אחרי ששברת את הצלעות ואת האגן, ובכל זאת אתה יושב מולי, צוחק ומתכונן למופע. מה מחזיק אותך?
"אני משרת", אומר בר וקולו מואר, "ובשמחה. אני יודע שזו לא הפיזיקה שמחזיקה אותי, אלא האמת. ככל שאני מקיים מצוות אני מבין כמה אמת יש ביהדות שלנו. אם אני משקר - אני לא מתקדם. התאוות, כל הפתיונות של העולם הזה - כסף, כבוד, נשים, מעמד - זה חרטא. אני צריך אמת. אחרת בשביל מה לקום בבוקר?"

בר רחוק מלהיות בתפקוד מלא. "אני מוטרד איפה לשים את התופים שלי. ניסיתי לשים אותם ליד הרגליים, ולא ביניהן - וזה לא אותו צליל!", הוא מהרהר בדקויות הצליל שחשובות לו כל כך. אני מתפעם מעצם העובדה שגם אחרי תאונה, הוא עסוק ומתכונן למופע שבו יארח את דוד ד'אור (11.12, גריי ת"א), ובהמשך גם שירת הפיוטים של משפחת אבוחצירא. אך כל מי שעוקב אחר הדרך הייחודית שבר סלל לו בעולם התרבות הישראלי, יודע שלא מדובר באדם רגיל בשום צורה.

שם טוב

שלמה בר נולד כיוסף בן גוזי ביוני 1943 ברבאט, בירת מרוקו. בגיל 6 עלתה המשפחה ושוכנה במעברת באר יעקב. בשנות ההתבגרות כולם קראו לו ז'וז'ו. כאוהב השפה העברית, בר פחות התחבר לשם. כשהיה בן 20 הוא ביקש שיקראו לו שלמה, כמו בשיר ששרה לו אמו על שלמה המלך. במשך שנים שיערתי שבר שינה את שם משפחתו כדי להשתלב בעולם התרבות.

האמת מפתיעה אותי: "בן גוזי לא הסתדר לאשתי הראשונה, אז שיניתי בשבילה". בנעוריו הוא שמע מוזיקת שנות ה־50 וה־60 שבקעה מרדיו מקרטע. "היה רק אלביס או קליף ריצ'רד, אז העדפתי את הטיפש הזה על הטיפש השני..." הוא צוחק על עצמו. אבל הכל השתנה ביום אחד. "באתי לבקר את אחד מחבריי ההודים במעברה. פתאום שמעתי אצלו מוזיקה הודית קלאסית, וזה שינה לי את החיים. נעמדתי במקום, הייתי כמו נציב מלח. הבנתי שמצאתי את הכיוון אל התרבות המזרחית, אל השורשים שלי".

ולא היתה מוזיקה מרוקאית מסורתית אצלכם בסביבה? במשפחה, בבית הכנסת? למה דווקא המוזיקה ההודית התחילה את המסע אל השורשים?
שלמה שוקע בהרהורים, וכשהוא מגיח מהם הדברים מתבארים בדרכם: "הכרתי את המוזיקה שלנו, והכרתי שירי אנו באנו ושירי קש וגורן, אבל היינו במשבר אמיתי... למי היתה יכולת לשמוע מוזיקה? היינו רעבים, רצינו לאכול! אתה מבין מה זה אומר לחיות במעברה? אפילו המעברה הכי גדולה בבאר יעקב? לא היו לנו מים.

"צמאים היינו הולכים ברגל לקיבוץ נצר סרני לקחת משם קצת מים. היינו עוברים את הגדר - וכאילו עברנו 400 שנה של קדמה. אתה רואה בתים, דשא, בריכה. לנו לא היו מים לשתות - והם שוחים במים", חותם בר בקול מרוחק, כמעט שווה נפש. כבר בתור נער הבין בר את חוקי המשחק: "זו היתה תקופה של עריצות. עד היום אתה רואה שהם נאחזים בקרנות המזבח".

למרות העריצות, בר הצעיר מגיע ללב הממסד התרבותי - תיאטרון חיפה, משחק, שר ומנגן בהצגה "קריזה (אנשים במצוקה)" שכתב יהושע סובול ושביימה נולה צ'לטון. ההצגה עסקה במצוקת אנשי השכונות ועיירות הפיתוח. זו היתה הצגה חלוצית מעצם ההתייחסות למצוקה, אך צוות השחקנים כלל את דוב'לה גליקמן, שלמה בראבא, מוני מושונוב וסנדרה שדה - וכולם דיברו במבטא מוגזם, מגוחך ומביך. אל תאמינו לי - המבקר מיכאל הנדלזלץ כתב שההצגה חסרת אמינות, ושמדובר בהצגה שמועלית על ידי 'אשכנזים שבעים' כדי למרק את מצפונם".

איך התגלגלת מבאר יעקב להצגה הזו?
"דודו אלהרר, חברי הטוב מבאר יעקב, היה איש העולם הגדול. הוא היה מסתובב בתל אביב ושמע שמחפשים מלחין להצגה 'עצבים', כמו שקראו לה בהתחלה. כשבאתי לפגוש את נולה צ'לטון, השמעתי לה את המוזיקה שלי. היא אמרה לי 'הכל נשמע לי אותו הדבר'. אמרתי לה - את לא שומעת רבעי טון, זה לא דומה בכלל".

ובכל זאת, התקבלת. הלחנת טקסטים של סובול - "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא", שהפכו ללהיטים גדולים. מה שלא כולם זוכרים, ושאפשר לראות ביוטיוב, זה שעל הבמה הופעת בחזה חשוף ושיחקת קלאסיקה של "פרא אציל". זה היה רעיון שלך?
שלמה נדרך. "הם אמרו לי להופיע בלי חולצה! אני זוכר שהגיע המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה ועשה לי ככה עם היד", שלמה מעביר את ידו על ראשו בתנועת ליטוף אבהית. "ככה הוא ליטף לי את השיער, כמו ילד קטן! אז הייתי מאוד תמים, המודעות צמחה עם הזמן. הם לקחו עלי סוג של בעלות.

"תמיד יש להם איזה 'פרא אציל', תמיד יש את המזרחי התורן שישרת אותם. אבל אני הבנתי את זה, ולא נתתי להם את הניצחון בזה שאני אשנא אותם - ואף פעם לא שנאתי! כבר לפני 50 שנה הבנתי שהם לא שולטים בנו. 'קריזה' עלתה על הבמה כמעט 100 פעמים, וההצגה היתה הצלחה גדולה. אחרי 'קריזה' היתה מהפכה - 'חירות' עלתה בפעם הראשונה".

היית שחקן מבוקש בהצגה מצליחה, ואני בטוח שהיו לא מעט שרצו "למרק את מצפונם" באמצעותך. בטח נפתחו בפניך הזדמנויות רבות. לא חשבת להישאר בתיאטרון? מדוע התעקשת על המוזיקה?
זיק ממזרי מבליח בעיניו של בר כשהוא נזכר. "נולה צ'לטון אמרה לי", בר מחקה את המבטא האנגלו־סקסי, "'שלמה, יש לך כל כך הרבה כוח, אני רוצה שתשחק'. אמרתי לה, 'נולה, אני לא רוצה לשחק בכל יום את אותו הדבר. היום אני רוצה לשחק שש בש'", הוא צוחק בקול גדול.

"אף פעם לא עניין אותי איך להיות יותר מפורסם. ידעתי שהיו כאלו שרצו ללהק אותי לתפקיד הקוף המרקד עם בקבוק ערק. ברור, ככה זה לא מסכן את השיטה. אבל הבנתי שאני צריך להיזהר. נולה צ'לטון היתה גאון, אבל היא היתה שקועה בעצמה מדי. וזו אחת הבעיות הגדולות של אמנים ויוצרים. כשיש לך אלוהים מעליך, יש לך גם סיכוי להינצל מהאגו שלך. לכן תמיד רציתי להיות במוזיקה - ידעתי שהיא האמת לאמיתה".

צריף קרח במדבר

ב־1978-1977 מתחילה לבעבע המוזיקה המזרחית־ים־תיכונית מכרם התימנים. במקביל, ההצלחה של "קריזה" מביאה את בר לייסד את להקת הברירה הטבעית, ובשנת 1979 רואה אור אלבום הבכורה שלה, "אלי שורשים". על העטיפה הגדיר בר את המוזיקה שלו בסגנון שכמעט אף אחד לא הכיר בארץ באותה עת - מוזיקת עולם.

"אני משרת, ובשמחה. אני יודע שזו לא הפיזיקה שמחזיקה אותי, אלא האמת. ככל שאני מקיים מצוות אני מבין כמה אמת יש ביהדות שלנו. אם אני משקר - אני לא מתקדם. כל הפתיונות של העולם הזה - כסף, כבוד, נשים, מעמד - זה חרטא. אני צריך אמת. אחרת בשביל מה לקום בבוקר?"

זה תמיד התמיה אותי למה לא התחברת לגל הים־תיכוני וזרמת איתו.
"לא הלכתי למזרחי־הים־תיכוני כי רציתי ליצור משהו ישראלי, בין מערב למזרח. אחרי ההצלחה של 'קריזה' היה לי קצת כוח... הצעתי למיגל הרשטיין, לישראל בורוכוב ולסמסון קהמקר לחפש את זה ביחד. בהתחלה לא ידענו מה אנחנו עושים. חודשים עבדנו במרתף אצלי בבית בבאר יעקב, הבנו שזה משהו שונה. זה לא מזרחי, זה לא מערבי - זה באמת שילוב שלהם. וזה דבר שלא נוצר.

"מבחינתי, אף פעם לא ויתרתי על מה שאני מאמין בו בשביל הצלחה גדולה יותר. לכן לא הפכתי להיות ממוסד. בלהקה לא הרגשתי שאני עושה מוזיקה של 'מזרחי מחמד', למרות שהיו כל מיני שניסו בדיעבד לקחת גם על זה בעלות".

מה הוביל אותך לשלב את המוזיקה של כלל עדות ישראל בינן לבין עצמן?
"הבנתי שאתה לא יכול לשים צריף קרח שבדי באמצע המדבר. לכל מקום יש את השפה שלו. המטרה תמיד היתה ליצור משהו משלנו. אמרתי: אנחנו בארץ ישראל, מזרחה מאיתנו זה המזרח ומערבה זה המערב, ואנחנו בגבול שבין העולמות, ולכן השילוב של מערב ומזרח הוא הצליל של המקום הזה. רציתי לשלב את המזרחי עם האשכנזי, כי הבנתי שאם לא נשלב אותם - גם הילדים שלי יריבו עם הילדים שלו".

וממרחק השנים שעברו מאז, איך אתה רואה את המצב בישראל כיום?
בר מתקומם מעט על השאלה. הוא מזדקף בכיסא, עיניו מתחדדות: "אנחנו היום נלחמים על מדינה יהודית או 'מדינת כל אזרחיה'. זה הוויכוח האמיתי. אם לא באנו לפה להיות יהודים בארצנו, אז בשביל מה באנו? מבחינה כלכלית היה לנו יותר טוב במרוקו".

הדברים נאמרים ללא כעס, יותר כקביעה או תמיהה של אדם שראה את החברה הישראלית נבנית, מתקלקלת, ושבה ומתעצבת.

אבל אתה לא רואה סתירה מהותית בין יהודית לדמוקרטית?
״לא, היהודי לא מכריח אף אחד להיות יהודי. מי שלא יהודי יכול לחיות בשקט. דווקא הקומוניזם המחשבתי מכריח אותי להיות לא־יהודי. ואני לא רוצה לשלוט באף אחד. הלוואי ונגיע למצב שבו אתה יכול להיות שונה לגמרי מבלי שתהיה שנאה בין אחד לשני".

אני תוהה מה שידכת מכל צד של החתונה. יש לי השערה: מי שרואה אותך מופיע, שר ומתופף, יודע שאתה אדם בוער מוזיקלית עם אנרגיות אדירות. בכל הופעה שלך שראיתי, מגיע רגע שבו אתה נכנס לטראנס פנימי שמתעלה ומתעלה. האם הטראנס של המוזיקה האפריקנית, הסופית והערבית היה חלק מהניסיון לשלב? להטעין את המוזיקה המערבית בטראנס מזרחי?
בר פורס בפניי את משנת הקצב שלו. "אני חיפשתי את החופש המוזיקלי להיות אני. הטראנס האמיתי מגיע תמיד בקצבים א־סימטריים. כשאתה בסימטריה כמו שהמערב אוהב, אתה בבית סוהר. אתה לא יכול להיכנס לתוך תת־הכרה. בסדר לוגי לא פורצים את תקרת הזכוכית. אבל כשהמקצבים לא סימטריים אני משתחרר לחלוטין.

"מבחינתי המדד למוזיקה זה תת־ההכרה. שם נמצאת המוזיקה האמיתית. ברגע שאתה לא יודע ואתה חווה - אתה צינור, אתה אנרגיה. זה לא תיאטרון של 'נדמה לי', זה לא לתכנן - זה לצאת לדרך בלי לדעת לאן תגיע, זה להיכנס למקומות של אבדון. אתה מתמסר לדבר הזה לחלוטין. ואתה לא עושה בשביל הקהל, אלא בשביל האינסוף. אתה מבין, זה כמו תפילה".

"כל מה שנשאר מהמזרח במוזיקה המזרחית זה מעט ניואנסים בסלסולים. אני מרגיש שנשארתי בודד. יש לי ידע קצבי שאף אחד לא יודע או רוצה להשתמש בו, והרוב הולכים על כביש שכבר נסלל. אני תמיד חש שבאנו לישראל כדי לסלול כביש חדש"

כמוזיקאי, אני מכיר את הפיתוי להיטמע כליל במוזיקה. ההליכה אל האינסוף, כמו שאתה מתאר אותה, מפחידה בעוצמת ההתמסרות שהיא דורשת. זו ללא ספק חוויה כמעט דתית. פעם אמרת שאתה מעריך את הרולינג סטונס, אבל שהאנרגיה שלהם משרתת את השטן. ותמיד תהיתי אם לא מצאת גם בתרבות המערבית מוזיקאים שפעלו ועשו מוזיקה עם אותה בעירה פנימית כדי להיות "צינור בשביל האינסוף".
"אני בהחלט לוקח השראה ממקומות אחרים. תמיד שמעתי מיילס דיוויס ונינה סימון. הם איכותיים וגאונים. תגיד לי במה אתה נדבק, ואומר לך מי אתה. בהחלט שמעתי את האמת גם שם. הפעם הראשונה שבה נכנסתי לטראנס כזה היתה עם הגאון מיילס דיוויס עם המעבד גיל אוונס. 'Sketches of Spain' זה אחד הדברים הכי מופלאים שנכתבו במערב במאה השנים האחרונות".

בר דופק על השולחן כילד נלהב המסיים משפט מוזיקלי. אחר כך הוא נרגע לגילו, ושב אל נינוחות התבונה הטהורה: "לא במקרה זה מגיע מהשראה ספרדית. אבל בכל פעם שאני שומע דברים כאלו, אני שואל: נו, איפה ההמשך? התרבות המערבית רוצה לשבור ולבנות כל אחד מחדש, בכל פעם. לא קל לה עם מסורת. לבעוט בדמות האב? למה? אני לא ראיתי את זה ככה. מבחינתי, תרבות היא לפיד שמעבירים מדור לדור".

מצד אחד, אתה מדבר על שילוב מזרח ומערב. מהצד השני, פעמים רבות אתה יוצא נגד התרבות המערבית בצורה עקבית. למה אתה פוסל אותה בעצם?
"כי בבסיסה התרבות המערבית היא תרבות של צריכה, ולא של צורך. בשורש שלה אין אמת. היא הרבה פוזה. אף פעם לא מצאתי בה ערך מלא. אדם צריך את האינטואיציות שלו, את הלחלוחית, להרגיש את הרגשות שלו. אבל כשאתה בעולם מתועש של צריכה, גם אנחנו בני האדם הופכים להיות מתועשים וחסרי אינטואיציה. לפעמים השכל סוגר את האדם מלהבין את הבלתי מובן. אם אתה עובד רק עם שכל - אתה בבית סוהר".

מערבה מכאן

כבר עשורים בר מוצא בדת וביהדות את עזרו למלא את יומו. סדר היום שלו מורכב מתפילה ומלימוד מתמסר בבית הכנסת במשך שעות ארוכות. השיחה איתו נעה בין עולמות הדת והתרבות בחופשיות גדולה, והעברית שלו עשירה בפסוקים ובמדרשי מילים. "כיום אני רואה את תפקידי כמשרת השפה העברית. זו שפה תלת־ממדית, השפה האלוהית. אני כל כך מרגיש את השפה, שמבחינתי השפה היא באמת אבן היסוד של העולם. אתה מדבר ועולם נברא, אז איך אני יכול להזניח את זה?"

פיקאסו אמר פעם שאין דבר גרוע יותר לאמן מאשר "התחלה מבטיחה". לאחר ההצלחה בתחילת הדרך, בר והברירה הטבעית נדחקו לפינה משונה בעולם המוזיקה הישראלית. מצד אחד, כולם העריכו את הניסיון שלהם ליצור שילוב מוזיקלי איכותי בין המערב למזרח.

אך מהצד השני, התרבות הפופולרית בישראל העדיפה את המוזיקה שלה ים־תיכונית, עם גיטרה חשמלית, מכונות תופים, אבטיח וחוף. בר התעקש כנגד הזמן, ולא אפשר הכנסת כלים חשמליים לצליל הלהקה כדי "להרים" ולחשמל את האווירה. רק פעם אחת מבליחה הגיטרה החשמלית באלבומי הברירה הטבעית - כשהם מבצעים את שיר המחאה של אלתרמן "ריצת העולה דנינו" באלבום "כלים שבורים". "כשעשיתי את 'דנינו' הייתי חייב להשתמש בגיטרה חשמלית, כי רציתי להקיא מהתחושה שכך מתייחסים אליי. כלים מזרחיים לא יודעים להקיא - גיטרה חשמלית כן", הוא אומר.

עדיין, מפתיע שכשאתה נוגע במחאה חברתית מזרחית, אתה נזקק לטקסט של המשורר הכי קאנוני מלב התרבות המערבית בישראל - אלתרמן - ומבצע אותו בזעם שחור ומקיא.
בר רוכן כלפיי בחיוך מלא סוד: "וכל הכבוד לו! המשוררת ויקי שירן הביאה לי את הטקסט הזה, וכשקראתי את זה בפעם הראשונה, הרגשתי שאלתרמן הוא אחד משלי, שהוא רואה את המצוקה שלי. הלוואי שהיו לנו עוד עשרה אלתרמנים כאלו היום".

כשהוא נקלע לכף הקלע שבין העולמות, בר חש את תוצאות ההליכה בדרך ייחודית בכל רגע נתון: "הרדיו השמיע את 'ילדים' ואת 'טודרא', אבל 95 אחוז מהיצירה שלי לא השמיעו בכלל! את מי זה מעניין שהוצאנו תקליט ועוד תקליט? מי השמיע את זה? זה לא 'פזמון' ולא 'בידור'! פזמון זה לפזז, ובידור זה להתבדר. שערי ברוח, זה להתפזר. מבחינתי להתפזר זה בדיוק ההפך מאמנות".

הזהות המוזיקלית שחיבר - מזרח ומערב, מסורת והתחדשות, שירה עברית ומקצבים מורכבים - במשך שנים היתה חסרת מיקום. מצד אחד הערכה אמיתית ליצירה וליושרה שלה, ומצד אחר בלבול: האם זו מוזיקה "מזרחית"? "אמנותית"? "אתנית"? או משהו שלא נכנס לשום מדף מוכר?

בר, שלא קיבל על עצמו אישור מאיש, שילם על כך במחיר של חשיפה מצומצמת ורדיו שלא ידע מה לעשות עם יצירות ארוכות, לא אחידות, לא ממוסחרות. מחוץ לישראל ידעו למקם אותו במרכז התרבות הישראלית. משוחררת מתוויות. מעבר לים שמעו את המוזיקה שבר זיקק - תנועה בין גבולות המזרח והמערב, את השפה העברית מתפתלת, נוהמת וגואה עד הרקיע, בתוך מקצבים לא סימטריים, ובעיקר את החיבור העמוק שבין מוזיקה ותפילה.

הוא הוזמן לבמות רשמיות, הופיע בפסטיבלי שלום, באירועי מדינה ובמרכזי תרבות, ואפילו הגיע לבית הלבן. "הבאתי לשם גם דברים לצורכי נפש... זה היה בתקופת קלינטון", הוא צוחק ואז מרצין: "בחו״ל קיבלו אותך כמוזיקה ישראלית. הבינו אותך", הוא חותם, וזו אולי ההבחנה הכי כואבת שלו - אין נביא בעירו, ואין שגריר בארצו.

קהל מעריצים אדוק הצליח להחזיק את מסע החיפושים של בר והברירה הטבעית, עמוק יותר אל תוך החלל הפנימי, בחיפוש אחר הצליל הישראלי. ככל שהמסע התקדם, כך בר שכלל את הצליל, וחיבר שירה של זך, יונה וולך וקינת סולטנה של בן שמחון. למרות יצירות מופת כמו "פעימות שחורות" מ־1993 ו"עננים נמוכים" מ־2006 - המסע של בר נותר ברובו נחלת מיטיבי השמע וחובבי הנסתר.

אחד משיאי הקריירה שלו הגיע במפגש מפתיע שהוליד מופע ואלבום משותף ומצליח - דוד ושלמה. שלמה בר ודוד ד'אור. 30 שנה אחרי, דוד ד'אור יתארח כדי לשיר שירים מהמופע המיוחד. בר שמח להיזכר בחיבור שלהם.

"מהרגע הראשון היה לנו חיבור מיידי. הרגשתי ששנינו באנו מאותה תרבות יהודית. הוא זמר מדהים, פעם רציתי להקליט דואט עם זמר מאוד ידוע, והוא אמר לי: שלמה, אני מאוד אוהב את המוזיקה שלך, אבל קשה לשיר ליד קול כמו שלך, אין מקום. עבורי שילוב הקולות עם דוד היה טבעי ומיוחד".

באלבום אתם מבצעים גם שירים של אחרים, וזה ממש מצליח. אולי גם בשל העובדה שהשירים יחסית קצרים ביחס למסעות הטראנס שלך.
"מוזיקה זה זמן, ואני צריך את הזמן הזה כדי להיכנס פנימה, אל הסודות. אומרים לי ששיר צריך להיות שלוש דקות. מה זה שלוש דקות? אני עוד לא התחלתי בכלל..." בר מחייך ונשען לאחור בכיסאו.

בגיל שבו אנשים כבר יוצאים לפנסיה מהפנסיה, שלמה בר נלהב. למרות התאונה, גם בגיל 82 הוא מתמלא אור כשהוא מדבר על הפרויקטים העתידיים שלו, על המופע שבו יתארח דוד ד'אור, ובהמשך סיבוב הופעות עם אנסמבל הפיוט בפיוטי משפחת אבוחצירא. אני תוהה אם הוא יכול בכלל לנוח לרגע על זרי הנענע.

אתה מרגיש שיש לך יורשים? ממשיכי דרך?
"לא. היום המוזיקה המזרחית היא מערבית לחלוטין. כל מה שנשאר מהמזרח זה מעט ניואנסים בסלסולים. אני מרגיש שנשארתי בודד. יש לי ידע קצבי שאף אחד לא יודע או רוצה להשתמש בו, והרוב הולכים על כביש שכבר נסלל. אני תמיד חש שבאנו לישראל כדי לסלול כביש חדש. אתה חייב ליצור מוזיקה שמתאימה למקום, כי הירוק שפה לא דומה לירוק אחר. אתה לא מערב ולא מזרח - אתה בין לבין, וזה מיוחד".