הוא פועל במוסיקה הישראלית כבר עשורים ואמתחתו מלאה יצירות מופת אהובות ומוערכות. ייתכן שהיה יכול לנוח על זרי התמלוגים או פשוט למחזר את עצמו שוב ושוב, אך בכל זאת הוא ממשיך כל הזמן להתחדש ולהתעדכן ולנסות דרכים מקוריות לבטא את עצמו. וכך, במקום לפרוש למנוחה (פנסיה, עד כמה שידוע לי, אין בתחום הזה) הוא מצליח להיות מעניין גם בתחילת העשור השמיני לחייו.
שלמה בר יהיה בשבוע הבא (ב־25 ביוני) בן 70. את יום ההולדת העגול הזה הוא יציין בהופעה חגיגית במועדון זאפה בתל אביב עם הרכב הצמרת שאיתו הוא מופיע בשנה האחרונה, "נקודת מפגש". מדובר בסופרגרופ של ממש: מאיר ישראל, המתופף האגדי, שהחל בלהקות הקצב וזה עשרים שנה מופיע עם שלמה ארצי; מיקי שביב, נגן בס, זמר ומלחין מחונן, שיוציא בקרוב אלבום בלוז חדש; ועדי רנרט, קלידן, מלחין ומעבד הזכור מימי "ששת", דרך "לילה גוב" ועד "פעמון", הפרויקט רב המשתתפים שהוביל. אני לא אשכח לו לעולם את "ושום סלע" שהלחין למילותיה של תרצה אתר ז"ל.
בנקודת מפגש מנגנים גם שותפיו של שלמה בר ללהקת הברירה הטבעית - אילן בן עמי בגיטרות ויעל אופנבך, שהיא גם בת זוגו של בר, בכלי הקשה. המפגש בין כל המוסיקאים האלה, מפגש שבו כל אחד מהם מביא טעימות מהקריירה שלו, יוצר שילוב מופלא של רוק ומוסיקת עולם וג'אז ובלוז, מעין מוסיקה ישראלית חדשה, הנשענת, כמקובל אצל בר, על טקסטים משובחים: ביאליק, אביגדור המאירי ואפילו טקסט ערבי קלאסי מתוך "אלף לילה ולילה".
השוליים הפכו למרכז
בימים אלה מציין שלמה בר 35 שנים לאלבום הבכורה של הברירה הטבעית, "אלי שורשים", שבו הופיעו לראשונה השירים "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא". ב־35 השנים שעברו מאז הוציא בר 12 אלבומים והופיע אלפי פעמים, והוא לא מוותר - ממשיך לומר את דברו החברתי, הפוליטי ובעיקר האמנותי. היום אמנם בקצת פחות כעס מזה שאפיין אותו בתחילת הדרך, אבל עם אותה אמונה בכוחה של המוסיקה לעורר את הנפש, לתת כוחות עידוד ולחזק את אהבת החיים.
השירים של שלמה בר בדרך כלל מאוד לא שמחים, יש בהם קדרות וכאב וקושי רב, אבל כשהוא שר ומתופף, וכלי ההקשה הם תמיד חלק מהביטוי המוסיקלי שלו, האנרגיות שלו מעוררות שמחה והתלהבות ואהבה, לעצמך ולעולם שמסביבך.
וכבר הרבה מאוד זמן שלמה בר פתוח לעולם שמסביבו. במוסיקה שלו תמיד היה שילוב של ישן עם חדש, דתי עם חילוני ושירים מקוריים לצד קאברים שנשמעים כאילו הלחין אותם בעצמו. בר אוהב מאוד מפגשים עם מגוון מוסיקאים וכותבים, ונקודת מפגש, ככל הנראה, היא רק החוליה האחרונה בשרשרת. בין השאר הוא שר בשנים האחרונות את "סליחות" (ששרה יהודית רביץ, מילים של לאה גולדברג ולחן של עודד לרר), את "שיר לשלום" (יענקל'ה רוטבליט ויאיר רוזנבלום), את "דברים שרציתי לומר" (רוטבליט ויהודה פוליקר), ועוד ועוד.
אם לפני 35 שנים נראתה ונשמעה הברירה הטבעית רחוקה מאוד מהקאנון של המוסיקה הישראלית, העולמות האלה מזמן נפגשו, והצליל הישראלי המרכזי הוא הרבה יותר פתוח ומגוון, גם בזכות ההתעקשות של שלמה בר וחבריו לדרך, שלא היתה קלה ופשוטה. המוסיקאי שהמציא מבלי דעת את הצליל הישראלי־אתני עוד לפני שקראו לזה מוסיקת עולם ממשיך גם היום להתחדש ולהתגוון מבחינה סגנונית.
בחמש השנים האחרונות בלבד הופיע בר במחווה בפארק לשירי אריק איינשטיין, במופע הצדעה לג'ו עמר ולשלמה קרליבך, בסידרת הופעות עם התזמורת האנדלוסית וגם עם ברי סחרוף, אהוד בנאי, דוד ד'אור, אהובה עוזרי, מאיר בנאי, מוש בן ארי, קובי אפללו, מירי מסיקה, שלומי שבת, גליקריה, צמד רעים, בלקן ביט בוקס ואפילו להקת הFאנק־ג'אז התפוחים. עכשיו מופיע בר עם ההרכב נקודת מפגש, ובכל המפגשים האלה הוא אותו זמר, ששר עם כל הנשמה וההתכוונות, דופק על כלי ההקשה שלו בהתלהבות של ילד, מחוספס ושורשי ופראי כמו עץ השדה, כמו צמח בר.
yoavk@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו