דור הררי כבר עשה לא מעט תפקידים - רקד על הרחבה ב"רוקדים עם כוכבים" והגיע למקום הראשון, כיכב על המסך ב"תאג"ד", "השוטרים" ו"המפקדת" - אבל שום דבר לא הכין אותו למחזה שבו צריך לשיר, לרקוד ולהילחם על אותה הבמה. עכשיו, כשהוא מגלם את ריף ב"סיפור הפרברים" שעלה בשבוע שעבר בתיאטרון בית ליסין, הוא מגלה שהחיים עצמם הם המחזמר הקשה ביותר.
דור הררי בחזרות של "סיפור הפרברים" בתיאטרון בית ליסין // צילום ועריכה: יותם מונק
"אני מזיע בלי הפסקה, מנסה להיראות קליל כשבפנים אני גמור", הוא צוחק. "באחד הראנים הראשונים, הבמאי אמר לי שאני נראה כאילו אני עומד להתעלף, ועניתי לו 'אני באמת עומד להתעלף'. זה פשוט קצב אחר לגמרי - אתה רץ, נלחם, שר, רוקד ומנסה להיראות טבעי".
ההפקה החדשה, בבימויו של אלדר גוהר גרויסמן, עם המוזיקה האלמותית של לאונרד ברנשטיין, הפזמונים של סטיבן סונדהיים, תרגום של אלי ביז'אווי וניהול מוזיקלי של ליאור רונן, מחזירה את אחת הקלאסיקות הגדולות בתולדות התיאטרון אל הבמה הישראלית.
"זה מחזמר שכולו דרמה אנושית וריקוד", הוא אומר. "הפעם לא מדובר רק בצעדים מדויקים, אלא גם באמירה על זהות, על כוח ועל שייכות".
אבל אם יש משהו שמאפיין את הררי, זה האומץ. "אני מתאבד כזה", הוא מודה. "בבית הספר הייתי קופץ מגגות, מלמד את עצמי סלטות. הפיזיות תמיד היתה חלק ממני. ב'רוקדים עם כוכבים' חשבתי שאני מכיר את הגבולות שלי, אבל המחזמר הזה לקח אותי למקום אחר - אין איפה להתחבא.
"'סיפור הפרברים' זה אבן דרך בעולמות המחזמר. זה מחזמר שהביא איתו את הבשורה של הריקוד, בעיקר הקרבות ששולבו עם הריקוד. היום, לרקוד תוך כדי מכות זה כאילו מיושן, אז אנחנו עושים התאמות לימינו, עם איזושהי אותנטיות של חספוס אמיתי, ומביאים שני מחנות שנלחמים זה בזה", הוא מספר בהפוגה שלנו בין החזרות.
"כשסיימתי את 'רוקדים עם כוכבים', ציפי פינס, שפשוט פתחה בפניי את הדלתות עוד הרבה לפני כן ונתנה לי הזדמנות, רצתה יחד איתי להשתמש ביכולות שלי, ובפגישות השונות שלנו עלה 'סיפור הפרברים'. אמרתי לה אני חושב שאני זז סבבה ויכול לעשות המון טריקים, אבל זו באמת רמה אחרת של ריקוד". לצד הררי משתתפים במחזמר גם רביב כנר, מגי אזרזר, לינוי כהן, הראל ליסמן, יניב לוי, דור אלמקייס, יעל אברם, רותם קינן, שירה אלתרמן ועוד.
הררי, בן 36, הגיע לעולם המשחק מאוחר יחסית. אחרי שירות כלוחם במגלן ולימודי רובוטיקה בתיכון, הוא מצא את עצמו מאחורי הקלעים של תיאטרון הבימה. "עמדתי שם בקורוס של 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' וב'גברתי הנאווה', עם משכורת מצחיקה. אף אחד לא ספר אותי. אבל בפנים ידעתי שזה זמני. ידעתי שמישהו עוד יראה אותי".
ואכן, מישהי ראתה - השחקנית שני כהן, שדחפה אותו ללמוד משחק. משם, הדרך לבית הספר של יורם לוינשטיין, לתפקידים קטנים ולבסוף לפריצה הגדולה עם "בלוז לחופש הגדול" בבית ליסין היתה בטוחה.
אבל את ההכרה הציבורית הוא קיבל דווקא מהמסך, כשפיזז על רחבת "רוקדים עם כוכבים" וזכה במקום הראשון. "זה היה בית ספר מטורף. הכי פיזי שעשיתי בחיים. לא אעשה את זה שוב, אבל אני גם לא מצטער לרגע. זה לימד אותי שלפעמים אתה צריך לשרוף את עצמך כדי להבין כמה אתה חזק".
"יש מחלה בעולם הזה שחושבים שמי שמוכר הוא טוב, ומי שלא - לא. אני באתי מהמוזיקה ומהתיאטרון, מהעבודה הקשה. הביטחון שלי לא נשען על טייטלים. גם היום, אחרי שכולם מכירים אותי, אני קודם כל בעל מקצוע"
הפרסום לא שינה את הדרך שבה הוא מסתכל על עצמו. "יש מחלה בעולם הזה שחושבים שמי שמוכר הוא טוב, ומי שלא - לא. אני באתי מהמוזיקה ומהתיאטרון, מהעבודה הקשה. הביטחון שלי לא נשען על טייטלים. גם היום, אחרי שכולם מכירים אותי, אני קודם כל בעל מקצוע. הדרישות שלי מעצמי גבוהות פי כמה ממה שמישהו אחר דורש ממני. התחום הזה בארץ פרוץ, שיקולים זרים נכנסים, ואני שילמתי על זה מחיר. שום דבר לא קרה לי מהר".
מה זה אומר ששילמת מחיר בדרך?
"לא התקבלתי לעשרות אודישנים. הייתי יוצא ומשכנע את עצמי שצריך להשתפר, אבל גם הייתי מתוסכל. קל להאשים 'הוא הבן של', 'היא האחות של'. למדתי לא ללכת לשם. אי אפשר לבנות קריירה על מרמור. זה רעל. הדרך היחידה היא לעבוד קשה ולהישאר סקרנים. ברור לי שמסלול הקריירה שלי לא היה ממשיך כפי שהמשיך בלי 'רוקדים', וההבנה המוזיקלית שלי בספירות ובלחנים של סונדהיים לא היתה אם לא הייתי ילד שאוהב את נירוונה ומעמיק בכל סוגי המוזיקה. כל דבר שאני עושה הוא כלי שישרת אותי בהמשך".
התפנית
שירותו הצבאי של הררי הפך לנקודת מפנה שאליה הוא ממש לא התכונן. "לא באתי מורעל לקרבי, ובסוף הגעתי למגלן. זה היה בית הספר של החיים. פתאום נהיו לי שרירים, ביטחון, הבנתי שאין דבר שאני לא יכול לעשות. אמא שלי לא האמינה. לא ממקום רע, חלילה, כי היא גידלה אותי במלוא האהבה וההקרבה שלה, אבל כשהבן שלה, הצוציק, זה שקבל זריקות טסטוסטרון לזירוז הגדילה וההתפתחות המינית לקראת הצבא, מגיע למגלן - זו כאילו היתה סתירה מוחלטת עם המציאות".
היו גם רגעים שלא יישכחו. "בצבא שיניתי צורה. ואלה מלא שברים בנפש, עד כמה רחוק אפשר דרך הגוף להביא אותך פשוט לדחיקה נפשית. הטירונות, ההתעללויות, הכבוד הפנימי שיש ביחידה בסדר גודל כזה, זה היה רחוק ממני שנות אור. אבל לאט־לאט גיליתי שיש לי כוח".
במלחמת חרבות ברזל הוא חזר שוב לשירות. "פחדתי פחד מוות", הוא מודה, "אבל ידעתי שאני לא יכול לשבת בבית. הצוות שלי פעל מטעם עצמו, לא קיבלנו פנייה רשמית של היחידה. עולים על ציוד, נוסעים לדרום. ראיתי דברים שאי אפשר לשכוח. כשחזרתי הבנתי שאני לא אותו אדם".
וכשאתה חוזר לבמה אחרי מילואים?
"זה קשה. בצוק איתן, למשל, חזרתי ישר להצגות, בלי לעבד כלום. שיחקתי ב'בלוז לחופש הגדול', זו הצגה שמדברת על הצבא. הריקנות היתה גדולה. חשוב לומר שהמודעות הציבורית שהתחילה אז ללחימה בעזה התפיידה כלא היתה. כן היו עמותות ופסיכולוגים לצוותים, לפחות בסדיר, אבל לנו לא היה, למשל. לא דיברו על זה, זה לא היה קיים. היום אני מבין שזו היתה טעות. צריך את התפר הזה בין החיים למלחמה. אבל אז רציתי רק לברוח קדימה, לעשות. הבמה היתה המקום היחיד שבו הרגשתי שאני נושם".
אחרי 7 באוקטובר, הוא מספר, משהו בו נסדק מחדש. "דיברתי עם נשות חברי הצוות, ניסיתי להבין מי חי, מי פצוע. הרגשתי שאני חייב להיות שם. זה היה גדול ממני. ובתוך כל זה, כשחזרתי, הבנתי שמה שאני עושה על הבמה זה לא סתם משחק - זו שליחות מסוג אחר".
לא חשבת לנסות טיפול פסיכולוגי?
"אני לא אגיד שבזתי לזה, אבל זה תמיד היה נראה לי כזה 'אוי אוי אוי, עברתי חוויה קשה'. אז ברור, עברנו חוויות בחיים, וזה גורם לנו לחשוב. זה שינה אותנו, אנחנו לא ישנים, כל צפירה מקפיצה אותך - סבבה, כל המדינה ככה, עוד לפני 7 באוקטובר. אז אחי, תבכה קצת, תאכל עוגייה, תשתה קפה, ונקסט. תתאפס. הייתי בגישה של 'מה, אני עכשיו אשב ואשלם למישהו כסף כדי שהוא יפנה לי שעה מהזמן שלו, והוא לא יוציא ממני באמת דברים? וגם אם אדבר ואפתח משהו ואהיה ממש בתוך הזיכרונות, פתאום הוא יגיד שתם זמננו?' זו בדיחה".
"ב'רוקדים עם כוכבים', לאורך כל העונה ברחתי לחלוטין מלרקוד 'ריקודי חטופים', 'ריקוד המילואימניקים', 'ריקוד הפוסט־טראומה'. המדינה הזאת רוויה בזה מספיק. אני רוצה לדבר על החיים, על הניצחון"
תן לי לנחש, הגישה שלך השתנתה.
"המון אנשים סביבי דיברו על זה, ואמרו לי גם באופן ישיר 'לך לטיפול, תנסה, אולי זה יעשה לך טוב'. כל הזמן הרגשתי שאני לא הטיפוס, שאני לא מסוגל. הלכתי בפעם הראשונה לטיפול כמה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, לפני כשנה וחצי. אני נכנס פנימה, ומולי כל הקלישאות: הבן אדם שמולי, המנורה מעל, קופסת הטישו, הפח ובו טישו של אנשים שכבר היו פה.
"ישבתי עשר דקות כשאני מתפוצץ מצחוק מול הפנים שלו, ופשוט לא האמנתי שאני בסיטואציה המלוקקת, המדושנת, הנוחה והממוזגת הזאת, עם האור הצהוב החם, מול בן אדם שאני לא מכיר, הולך לשלם לו את הכסף הזה כדי שאדבר על שיט שאני עובר.
"אחרי עשר דקות הוא מסתכל עלי, ואומר לי 'נראה לי שאתה מתרגש, אתה יכול להגיד לי למה אתה צוחק?'. ואמרתי לו בפנים שאני לא מאמין גדול בדבר הזה, ומשם הוא המשיך לדבר איתי בגובה העיניים, מה שנקרא. הלכתי למישהו שמתמחה בעבודה עם לוחמים, והרגיש לי פתאום שזה סוג של שיח שאני יכול לעבוד איתו, ואני עדיין איתו. אז העמדה שלי לגבי טיפול חד־משמעית השתנתה.
"אם אתה לא משחרר ומשתף את העולם בדבר הזה, לא מתפנה מקום בלב שלך למשהו חדש - אתה לא גדל. אתה נתקע עם הרגש הזה, כמו בלוק כזה של אבן שנופל בתוך תעלה שאין לו מקום, והוא פשוט נעצר באמצע ותקוע שם. מים שזרמו לא יזרמו יותר אותו הדבר, והאוויר שעבר שם לא יעבור אותו הדבר, והאור שנכנס לשם לא יאיר אותו הדבר. זה פשוט חוסם, וזה תהליך להוציא את האבן הזאת".
לאחר רגע ארוך של שתיקה, הררי מחייך חצי חיוך ואומר לי צמד מילים: "אודי כגן", ומייד מוסיף: "אמאל'ה, אני עוד שנייה בוכה. אני כל כך אוהב אותו, אנחנו לא מכירים, אני מעריץ עוד מימי 'משיח' באינטרנט. הוא איש מבריק. ידוע שהוא פוסט־טראומטי עם הרקע הצבאי שלו, ודרך הסטנד־אפ שלו, הדמויות, הצחוקים והפסנתר הוא גם מספר על החוויה הזאת בדרך יפה, מעניינת ואחרת. דרך אמנותית שמאפשרת לברוח מהישירות המאוד סוגרת הזאת.
"אודי הוא דוגמה לאיך אפשר לעשות את זה אחרת. הלוואי שהייתי רואה את הסרטון הזה בצוק איתן. אבל אני, ואולי גם הוא, לא רוצה לחרוט על דגלי שכשיראו את הפנים שלי יהיה ההקשר הצבאי, הפוסט־טראומטי, הלום קרב".
אתה לא מרגיש שזה חלק מהזהות שלך?
"בוודאי. אני עובד כרגע על חומרים וכותב שירים, ועד היום לא התקרבתי לנושא הזה. למדתי משחק ביורם לוינשטיין, שם כל היום מדברים על החוויות שלך, על האישיות שלך, מנסים לחבר אותך דרך זה ככלי משחקי. אז חשבתי: הייתי פה, ראיתי גופה, ראיתי ילד שצורח 'אמא, אמא' והוא בלי רגל.
"הייתי אומר את הדברים ככה, אבל לא באמת עיבדתי את החוויה, לא עברתי תהליך עם זה. אנשים מדברים על גיבורים וגבורה, אז אני לא אגיד 'אני גיבור', אבל כן - been there, done that. עשיתי את הדברים האלה, ואני לא מפחד מתרגיל בהפתעה ביורם לוינשטיין, מלרקוד בפריים־טיים בטלוויזיה או מלשחק ב'סיפור הפרברים'. אלה דברים שאני אוהב, וזו פריבילגיה טהורה להתפרנס מזה. לעולם לא אתלונן על הדבר הזה.
"אגב, וזה אולי סקופ, לאורך כל העונה אני ברחתי לחלוטין מלרקוד 'ריקודי חטופים', 'ריקוד המילואימניקים', 'ריקוד הפוסט־טראומה'. ברחתי מזה כמו מאש, כי המדינה הזאת רוויה בזה מספיק. אני רוצה לדבר על החיים, על הניצחון. עצם העובדה שאני רוקד, אחרי הסיפור של הצוות שלי בנובה, שלשם הגענו כשעוד היו היתקלויות מסביב כדי למצוא את עודד אברג'ל ז"ל, שנרצח שם עם חברי הילדות שלו - זה הניצחון. ה'we will dance again'. זה עכשיו".
"חי עם הפצע"
עוד לפני שהפך לשחקן, הררי היה מתופף ומוזיקאי. "מוזיקה תמיד היתה הבית שלי. הייתי מנגן מגיל 12, להקות, אולפנים, הקלטות. לפני הקורונה הקלטתי אלבום, ואז גנזתי אותו. הרגשתי שהוא לא מספיק אמיתי. החומרים היו ניסיוניים מאוד, הם נכתבו ממקום אחר בחיים, מהדחקה, ועכשיו אני נוגע בפצע.
"אני שונא להגיד 'היי, תראו, יש לי פצע'. אני רוצה לומר 'למרות הפצע, תראו - אני חי'. וכשאני אומר שאני חי, זה אומר שאני רוצה לרקוד, לאהוב, להרגיש נאהב, להקים משפחה, להופיע על הבמה, כמו הילד בן ה־14 שרצה שיסתכלו עליו. ככה אני חי. ה'לחיות' זה מה שאני רוצה לעשות, למרות הפצעים.
"אחרי צוק איתן חזרתי ישר להצגות, בלי לעבד כלום. היום אני מבין שזו היתה טעות. צריך את התפר הזה בין החיים למלחמה. אבל אז רציתי רק לברוח קדימה, לעשות. הבמה היתה המקום היחיד שבו הרגשתי שאני נושם"
"אני מרגיש שאני עובר פה תהליך במוזיקה, כי אחרי שסיימתי את 'רוקדים' היו כמה שירים מוכנים וגנזתי את השירים. עברה כבר שנה, ואני במסע עם הדבר הזה. התהליך הזה הוא בעצם התרפיה, וכשייצאו השירים אדע מה הם. אני מאמין שחלק נכבד מהם יהיה על הפצעים הצבאיים, על מה זה אומר להיות גבר כאן. גם ב'רוקדים' מאוד השרישו את זה, כי אף פעם לא הייתי הפופולרי או החתיך. התחלתי את התוכנית כרווק, והפשוטע וכל מיני חבר'ה ברשתות פתאום הפכו אותי לעניין".
ואיך זה הרגיש כשפתאום אתה "החתיך"?
"ביזארי ברמות, לא ידעתי איך לאכול את זה. אני מדחיק את זה. זה כן היה להגיד לדור בן ה־16, הקטן והמכוער שלא יכול להסתכל על עצמו במראה, 'הנה, זה מנה שרצית אז, זוכר? איך זה מרגיש?'. ואני עונה 'זה נחמד, אני לא אשקר, אבל מה עושים עם זה?' כלום. זה פייק. זה טייטל".
"החברה הכי טובה שלי"
את אהבת חייו, הגר דקל (מנהלת במשרד פרסום, בת 24; מ"כ), הוא הכיר דרך חברים, אבל החיבור התרחש באמת רק אחרי "רוקדים עם כוכבים". "הכרנו עוד קודם. היה בינינו דיבור שהתמסמס, ואחרי התוכנית היא שלחה לי הודעה. מאז אנחנו יחד - שנה ושבעה חודשים".
כשמדברים עליו ועליה, העיניים שלו נדלקות. "כן, יש בינינו פער גילים, אבל אני אומר לה שאני הרבה יותר מאחוריה מנטלית", הוא צוחק. "אנחנו שורדים הכל - גם ריאליטי, גם חזרות אינסופיות. היא החברה הכי טובה שלי".
לקראת סיום הוא חוזר לדבר על ריף, הדמות שלו ב"סיפור הפרברים". "יש לי שורה בהצגה שאני בודק כמה החבר'ה שלי ילכו רחוק מול הפורטוריקנים עד רמת דקירות, להילחם על הקיום, והם מהססים ושואלים אותי מה אני חושב. אני אומר להם שאני חושב שזה מקום קטן, אבל זה מה שיש לנו ואני רוצה לשמור עליו בידיים. צמרמורת, לא?
"יש לי שורה בהצגה שאני בודק כמה החבר'ה שלי ילכו רחוק במלחמה על הקיום, והם מהססים ושואלים אותי מה אני חושב. אני אומר להם שאני חושב שזה מקום קטן, אבל זה מה שיש לנו ואני רוצה לשמור עליו בידיים. צמרמורת, לא?"
"אני שר את זה מהלב, וזה חרוט על הקיום שלנו פה. עבורנו זה מתכתב עם השד העדתי. כולם הגיעו רדופים למקום אחד נורא־נורא קטן, וזו המדינה שלנו. היה פה ניסיון לייצר סלט טעים, והנה - אנחנו סלט מאוד לא טעים. אנחנו סלט גרוע, כמעט רקוב".
למרות הריקבון, אתה מצליח להיות אופטימי?
"כן. אם לא אאמין שכן - כל האנשים הגיבורים ששמענו עליהם סיפורים מטורפים מאז 7 באוקטובר, ששילמו בחייהם, זה היה לחינם. לי יש דעות ימניות במידה, עוד לפני המלחמה, ובתוך התעשיה של הקולנוע, התיאטרון והטלוויזיה זה לא בדיוק נפוץ. אז השמאל והימין הוגדרו מחדש. אבל מאז המלחמה הזו לא אכפת לי אם אתה יאיר גולן או אם אתה ביבי או בן גביר. פגשתי את כולם במילואים, זה לא מעניין אותי מי צודק".
maya19.10@gmail.com
