אמנם הילד מייקל, כוכבה הנוכח־נפקד של ההצגה שנושאת את שמו, מת בעלילה כבר כמעט שני עשורים - אבל "מייקל", ההפקה, הפולחן והתופעה, פשוט מסרבת לגווע. וזה לא שאנסמבל השחקנים שהמציא, מאלתר, משחק וחי אותו על במות מאז 2007 לא ניסה להרוג אותה.
"היא נראתה כמו דיונון": אנסמבל מייקל חוזר לעונה חדשה של "סיפורים מהכורסה" // צילום: באדיבות כאן 11
לפני ארבע שנים זה אפילו קרה לרגע, והיה נדמה שמייקל סוף־סוף יוכל לנוח על משכבו באמת. ספוילר: זה לא קרה. כמו בני משפחת ברוש המדומיינת, שסופדים לבנם הצעיר בהצגה ומתקשים להיפרד ממנו באזכרה שהיא הכל מלבד ממלכתית או עצובה, נראה שהקהל של "מייקל", הצגת פרינג' שאיבדה שליטה (וספק אם אי־פעם היתה בכלל בשליטה), עדיין לא מוכן להיפרד.
"ניסינו להפסיק. לא הופענו כמעט שנה, ואז חזרנו", משחזר אבי דנגור, האיש שהגה את ההצגה אי־אז בעשור הראשון של שנות האלפיים, כשהגיש אותה כעבודת גמר בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. "ההצגה באמת ירדה, ולא חשבנו שהיא תחזור, אבל אז קיבלנו המון תגובות מאנשים. הכמות היתה מוגזמת מכדי שנתעלם. אז אמרנו 'בואו נשים תאריך למתישהו בעתיד ונעשה אותה, אולי בעוד שנה'".
"לא", מתקנת אותו מיטל רז, שמגלמת בהצגה את הטינאייג'רית המתוסבכת יסמיניש, שכיום סגרה מעגל ומלמדת בעצמה בבית הספר שבו מייקל נולד ומת. "היה לך רעיון שנעלה את ההצגה תמיד פעם בשנה בתאריך קבוע, כמו אזכרה אמיתית, ואהבנו את זה".
"באמת התכוונו לזה, וככה זה התחיל", ממשיך דנגור, שמשחק את דובי, דודו התימהוני של המנוח. "ומפה לשם זה התגלגל לכך שהופעה של פעם בשנה הפכה להופעה בכל עונה, כלומר שלוש־ארבע בשנה. ככה אנחנו רצים כבר שנתיים בערך. בכל שלושה-ארבעה חודשים אנחנו עושים כמות מסוימת של הצגות, וגם זה עדיין קורה מתוך התגלגלות אירועים לא מכוונת. אבל כשרצינו להפסיק בזמנו - באמת התכוונו לזה".
אז מייקל פשוט מתעקש להישאר, או לכל הפחות להמשיך למות. וזה לא צריך להפתיע איש, כי כבר מראשיתה היה נדמה שהשליטה במה שהפך להיות הצגת קאלט חסרת מעצורים, היגיון, עכבות או בלמים לא היתה בידיה של החבורה, שכוללת גם את הילה גולדנברג (שמגלמת למופת את רבקה, אם המשפחה הקפוצה); המוזיקאי נדב הולנדר (שמגלם את פלג, הקלידן המופנם); ונטליה פאוסט (הדודה טוטה בגרסה הטלוויזיונית).
מהרגע שבו נולדה, נראה היה ש"מייקל" נישאת מכוח האינרציה בין במה לבמה, בעודה הופכת לתופעת טבע גורפת פרסים, שמטפחת (ואולי מטפח אותה) קהל מעריצים אדוק. תיאטרון שכבר מזמן שבר את הגדרות הפרינג', קיבל עיבוד לסדרה ששודרה ב־2018 וזכתה גם היא לפופולריות, ומתפעל פודקאסט בהנחיית דמויותיה.
דנגור: "בחו"ל לא הלך לנו טוב, ובאל.איי זה היה ממש סיוט. הקהל יצא באמצע, אנשים פשוט ישבו מולנו ולא צחקו". רז: "האמריקנים לא הבינו מה הכיעור הזה. זה לא התחבר להם למנטליות, כי כולנו בהצגה מכוערים נורא ושם כולם בלונד פלטינה. הרגשתי שמסתכלים עלינו כעל דבר מגעיל"
לכל אלה אפשר להוסיף את מקום הכבוד ש"מייקל" תופסת כעת בקאסט של "סיפורים מהכורסה" בכאן 11, הפורמט שמפגיש בין סטדנדאפיסטים ושחקנים לבין זהב קומי בדמות חומרי ארכיון מימי רשות השידור העליזים. לצד יעל שרוני, שי אביבי, עלמה זק, דודו ארז, הדר לוי, שרון טייכר ואחרים, גם משפחת ברוש של "מייקל" נזכרת באנקדוטות ובטראומות עבר, במסגרת עונתה החמישית של התוכנית שעלתה השבוע לשידור.
לא היה נעים להפסיק
נדמה שכל זה פשוט קרה ל"מייקל" מעצמו, ובטח לא כתוצאה מעודף מוטיבציה של האנסמבל. "הכיף הוא שבכל פעם ההצגה הפתיעה", מסבירה גולדנברג. "לא היתה לנו אמביציה, ולא ציפינו בכלל שזה יהפוך להצלחה גדולה. יש הצגות שבהן אני נמצאת על הבמה וחושבת לעצמי 'איזו הצגה טובה'. זאת הצגה שמשתנה כל הזמן, זה לא שיש לה תסריט כתוב. ב'מייקל' יש המון אלתור ושיתוף של הקהל".
זה נשמע גם כמו הזמנה לתקלה. קרה לכם שהאינטראקציה עם הקהל איבדה שליטה?
גולדנברג: "היתה תקופה שבה בסוף כל הצגה שלנו בתיאטרון תמונע בתל אביב, דובי היה שואל בסוף הערב, כלומר בסוף ה'אזכרה', אם מישהו מהנוכחים רוצה להגיד משהו. אנשים היו קמים ומדברים, מספרים על מייקל. זה היה רגע של אלתור מוחלט עם הקהל. היתה מישהי שהגיעה להמון הצגות ובסוף כל הצגה קמה לדבר. זה נהיה מעיק, היא היתה מדברת הרבה וזה נהיה ארוך, אבל לא היה נעים להפסיק אותה".
דנגור: "שם הרגשנו שאנחנו קצת מאבדים שליטה. אז הפסקנו לשאול אם מישהו מעוניין לדבר בסוף ההצגה. זה היה ניסיון של האישה ההיא להצחיק עם הומור אחר, ופתאום הכל היה נהיה מוזר. אבל היה גם גבר בקהל שהתאשפז מרוב צחוק: הוא ממש הובהל לבית חולים באמצע ההצגה. אחר כך פגשנו את הבת שלו. התברר שהוא פשוט איבד את ההכרה מרוב צחוק, והוציאו אותו מהאולם".
זאת בעצם המחמאה הכי גדולה שקומיקאי יכול לקבל, לא?
דנגור: "מוות זו המחמאה הכי גדולה. אנחנו שואפים להרוג".
גולדנברג: "היה עוד אובדן שליטה אחד. פעם, בהזמנה בפייסבוק להופעה, כתבנו, באמת בתמימות, 'תביאו כיבוד' - כמו שעושים באזכרה. אנשים התחילו להביא להופעות כמויות של דברים. עד היום מביאים לנו כל כך הרבה כיבוד בשלב ההתאספות, עד שהשולחן שעל הבמה עולה על גדותיו. והם משקיעים בכיבוד הזה בטירוף, כותבים עליו דברים, מביאים כל מיני חטיפים ומשנים להם את השם".
הולנדר: "הם באמת מביאים דברים מדהימים. זה התחיל בכיבוד קטן וסמלי, ערגליות או קופסת תירס, ועבר לכך שאנשים מגיעים עם עוגה שהם הדפיסו עליה תמונה של כל הדמויות. הם המציאו מאכלים שמבוססים על הטקסט של ההצגה. שתי תיכוניסטיות מעירוני א' הביאו לנו דיסק צרוב עם שירים מההצגה".
גולדנברג: "יש גם כאלה שהביאו תמונות ממוסגרות של טקסטים מההצגה".
דנגור: "קיבלתי בובת דובי שכשלוחצים לה על הבטן היא משמיעה טקסטים של דובי מההצגה, בהקלטה של הקול שלי. אלה רמות השקעה אדירות. יש לי בבית גם בקבוק אלכוג'ל עם תמונה של דובי עליו".
רז: "יש לי בבית פומלית שציירו עליה את יסמין".
אולי זו גם הסיבה שההצגה שורדת כל כך הרבה זמן. "מייקל" היא בעצם אורגניזם פולחני חי, סוג של "מופע הקולנוע של רוקי".
רז: "מה שמעניין זה שגם עכשיו, אחרי 18 שנה, נערות ונערים צופים בקטעים בטיקטוק. הם אפילו לא מכירים את ההצגה, אבל נחשפים לה. הרבה צעירים באים אלי ואומרים לי 'את ההיא מהסדרה!'. היום קופאית בבית קפה זיהתה אותי, ואחר כך סטודנטית שאלה אותי אם אני מ'מייקל'. מפתיע אותי שילדים בני 16 רואים את זה ברשתות, ושזה עדיין תופס".
זה לא מובן מאליו, כי הומור הוא דבר שמשתנה. הגשש החיוור, למשל, לא ממש הצחיקו את הדורות שאחריהם.
רז: "יכול להיות שמשהו ביחסים בין בני המשפחה, ובטיפוסים שהם, שעדיין מוכר. האמא הנזפנית, הנערה הקצת סתומה. גם אם לא צופים בזה בהקשר של ההצגה השלמה, משהו בדמויות עובד גם בסרטונים, ואפשר להזדהות איתו".
דנגור: "אני חושב שגם חוסר מודעות זה דבר שהוא נצחי".
גולדנברג: "רצינו להיות רגישים, לא לחזור בזמן הלא הנכון. ואז ראינו שיש ביקוש, ואנשים שאלו מתי נחזור. כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר העלינו את ההצגה שוב, ואחרי ההלם הראשוני היה ממש פורקן. אמא של חטוף חלל באה לראות את ההצגה, וזה היה מאוד מרגש"
צריכים להגיד: "מייקל" היא לא הצגה לכולם, ונונסנס הוא לא בהכרח קטגוריית הומור של הקונצנזוס. גיבוריה מוטרפים, בלתי סבירים, נטולי עידון, קומיים באופן טרגי, ואולי בעצם טרגיים קומית. משפחת ברוש שקוברת את הילד מייקל מלאה בטיפוסים ביזאריים, שבמציאות היו חיים בשולי החברה. הם מנסים להתאים את עצמם לנורמות חברתיות, ולמעשה כל טקס האשכבה הוא ניסיון לעטות איזושהי ממלכתיות עצורה ומאופקת, נורמליות מפוקפקת.
זה ניסיון שמועד לכישלון, והאופי, השפה והמוזרות של בני המשפחה זולג מכל עבר, מחרב כל תקווה לזיוף של תחכום, איפוק או טעם טוב. מבעד לסדקים, בחורים של הפסאדה, בוקעים המשקעים והחולשות האמיתיים של בני משפחת ברוש.
"זאת משפחה שעורכת טקס שמייד מזכיר את יום הזיכרון ואת יום השואה, ומכניס לחוויה של לעמוד בטקס אזכרה ולהתנהג בהתאם", אומרת גולדנברג. "ובעצם, המשפחה הזאת עושה בדיוק את הדבר ההפוך - ולא מצליחה להתנהל בהתאם. היא ממשיכה לנסות, וכל הזמן יש את המתח בין מה שהיא צריכה להיות לבין מה שהיא באמת".
גם איילת זורר נדהמה
צחוק בצד, יש מי שרואים ב"מייקל" סאטירה ביקורתית נוקבת על תרבות השכול הישראלית ועל ההתמסרות הטוטאלית לטקסי הנצחה, תוך ניסיון לקבור את הבעייתיות ואת הנושאים הכואבים שיוצרים את השכול - ביחד עם המת.
"זה בעיקר מעיד משהו על ישראל, שאתה בא עם נונסנס ועם קומדיה על מוות, ומייד זה נראה לאנשים כמו איזו אמירה פוליטית", אומר הולנדר. "גם באמירה שזאת פארודיה על תרבות השכול יש משהו ריק. אף אחד לא בא לראות את 'מייקל' עשר פעמים כי זו 'פארודיה על תרבות השכול'. הם באים כי הם מתחברים למשהו, לעומק האנושי של זה, לדמויות".
גולדנברג: "אני חושבת שיש בכולנו גם משהו שמתנגד לכל מסר ולכל דבר שהוא אמירה. אנחנו טיפה מורדים בזה. ואם מדברים על מסר ופוליטיקה ומדינה, נראה לי שיש בהצגה את התחושה של הדור השני בארץ. הדור שמאמין בלא לדבר על דברים, להסתיר רגשות ולתקשר בצורה כל כך מעוותת ולא כנה ופתוחה".
האם בשנתיים האחרונות הרגשתם קושי בהעלאת הצגה שמחוברת כל כך לנושא המוות וטקסי הזיכרון?
דנגור: "כשהתחילה המלחמה עשינו הפסקה עם ההופעה. היתה אווירה מתוחה באופן כללי, והנושא הזה היה עוד יותר מוזר. היה באמת רגע שבו לא ידענו מה נעשה".
גולדנברג: "רצינו להיות רגישים, לא לחזור בזמן הלא הנכון. ואז ראינו שיש ביקוש, וחברים ואנשים מסביב שאלו מתי נחזור. כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר העלינו את ההצגה שוב, ואחרי ההלם הראשוני היה ממש פורקן.
"איריס חיים, אמא של יותם חיים ז"ל (חטוף שנורה למוות בשוגג על ידי כוח צה"ל בסג'עייה בדצמבר 2023; ע"פ), הגיעה לראות את ההצגה, והיא שמחה להיות שם. זה היה מאוד מרגש. היא באה לפגוש אותנו ולדבר איתנו, וסיפרה לנו כמה היא אהבה את ההצגה. מתברר שגם הילדים שלה אוהבים את 'מייקל', הם קוראים לה בבית 'רבקה'".
היו מי שלא הבינו את ההצגה בכלל?
דנגור: "היו אנשים שחשבו שאנחנו תיאטרון קהילתי של אנשים עם פיגור".
רז: "עדיין יש מי שחושבים ככה. יש לי חבר ששלח את אמא שלו לראות את ההצגה, וכשהיא חזרה הביתה היא אמרה לו שהיא חשבה בתחילת המופע, ספציפית עלי, שזה יפה שמשלבים בה אנשים עם מוגבלויות".
דנגור: "כשיצאנו להופעות בחו"ל זה לא הלך טוב. בלוס אנג'לס זה ממש היה הסיוט שלנו. דווקא בהופעה בניו יורק לא יצאו הרבה אנשים, אבל בזאת שבלוס אנג'לס כל הקהל יצא באמצע. אנשים פשוט ישבו מולנו ולא צחקו, וחלק גדול מהם פשוט קמו והלכו".
רז: "אני חושבת שבאל.איי פשוט לא הבינו מה זה הכיעור הזה. זה לא התחבר למנטליות של המקום, כי כולנו בהצגה מכוערים נורא, ובלוס אנג'לס כולם בלונד פלטינה. הרגשתי שהם מסתכלים עלינו כמו על דבר מגעיל".
סוג של קבוצת תמיכה
אמנם הקהל האמריקני פחות התחבר לקונספט - אבל נורית גלרון, שלמה ארצי, נטלי פורטמן וקובי מידן, שנצפו בקהל בהופעות שונות, דווקא פרגנו במחמאות. ובכל הנוגע לקומיקאים ולאנשי במה, ניכר שבשלב מסוים כולם רצו לקחת חלק בטירוף שהוא "מייקל".
הולנדר: "הקהל באמת מביא דברים מדהימים. זה התחיל בכיבוד קטן וסמלי, ערגליות או קופסת תירס, ועבר לכך שמגיעים עם עוגה שעליה הדפס של כל הדמויות. אפילו המציאו מאכלים שמבוססים על הטקסטים בהצגה. שתי תיכוניסטיות הביאו לנו דיסק צרוב עם השירים שלנו"
רשימת מי־ומי מרשימה ומכובדת הרכיבה את קאסט ההצגה/הסדרה בפאזות השונות בחייה - ובה מוני מושונוב, שירה האס, קרן פלס, אניה בוקשטיין, תום יער, הראל סקעת, גיתית פישר, טל טירנגל ורועי כפרי. בשתי חופשות הלידה של גולדנברג, מי שהחליפו אותה על הבמה היו נועה קולר וליאת הר לב.
רז: "היתה תקופה שאמרנו 'יאללה, נפתח את ההופעה לאירוחים'. וזה באמת היה כיף לאנשים, הם שמחו להתארח במשהו פרוע כל כך".
אפילו רן דנקר הגיע כדי לשיר, רק כדי לחטוף ירידות והקנטות מצד בני משפחת המנוח הלא מרוצים. דנגור: "הוא היה מתחיל לשיר, ואז היינו מפסיקים אותו כדי לשאול אם יש לו משהו שכולם מכירים, שיר יותר מרגש".
בשלב מסוים אסי כהן, משמנה וסולתה של הקומדיה הישראלית, ביקש להצטרף לחגיגה.
הולנדר: "אסי היה חלק מהאנסמבל למשך תקופה ארוכה ונהדרת, אבל בהתחלה בצורה שמאוד קשה לזהות. הוא היה עולה לבמה בהתחלה בדמות של מנקה, ופשוט מסתובב על הבמה ומטאטא אותה. קראנו לו 'חני', והוא פשוט ניקה לאורך כל הערב, עד שחלק מהקהל התחיל לחשוד שמדובר באסי. הוא נורא רצה להתחיל מקטן ולחקור את הדבר הזה בעדינות. אחר כך הוא המשיך לדמות אחרת".
בין רבקה, דובי, יסמין ופלג, למה דווקא מייקל קיבל שם לועזי?
דנגור: "וואו, זאת שאלה".
גולדנברג: "גם זה קרה במקרה. יש קרוב משפחה שלי שקוראים לו מייקה, וזה הצחיק אותנו, ואז מייקה הפך להיות מייקל. גם הצחיק אותנו שזה שם נורא לא ישראלי. זאת הצגה מאוד ישראלית, אז הדיסוננס יותר מוזר".
דנגור: "יש גם עניין שכשאתה חוזר על שם המון פעמים, במיוחד אם הוא שם 'רחוק' קצת, זה אוטומטית עושה מין הזרה מטופשת לכל הסיטואציה".
רז: "אני חושבת שאם להצגה היו קוראים 'יוני', זה לא היה מצליח. זה נשאר 'מייקל' מאותה סיבה שאנחנו לא אומרים למה הוא מת. יש הרחקה של הנושא הזה".
חשבתם פעם לגלות מהי סיבת מותו של מייקל?
"בהתחלה אפילו לא רצינו שיידעו אם הוא חי או מת. רצינו שזה יהיה טקס למישהו, ושהקהל כל הזמן ינסה להבין אם הוא חי או לא. מתישהו איתי ויזר, הבמאי שלנו, אמר 'לא, צריך להחליט', והחלטנו שהוא יהיה מת".
דנגור: "צריך להרוג. אבל אני זוכר שניסיתי להמציא הסבר לזה באחד הטקסטים של דובי, ונתתי מלא סיבות מבולבלות, כדי שלא יבינו כלום".
הולנדר: "יש הצגות שבהן אנחנו מתחילים לצעוק זה על זה מלא דברים, כדי לפזר רמזים. זה סוג של דיאלוג עם הרבה סיבות מוות שונות. יש הרבה דברים שמכל אחד מהם אפשר למות".
אין בכם פחד שהדבר הראשון שעשיתם בקריירה יהיה זה שהכי יזכרו לכם?
דנגור: "זה לא מרגיש לי ככה, אלא דווקא כמו מניה טובה שיש לנו. לא בקטע מגביל או מאפיל. ממש גדלנו בתור זה".
גולדנברג: "עברנו ביחד כל כך הרבה שנים, וכל אחד מאיתנו חווה כל מיני דברים. דרך 'מייקל' עברנו פרידות, היריונות, מצבים קיצוניים. זה מרגיש כמו חלק מהחיים, והמון דברים קרו. כל אחד והחיים שלו".
הולנדר: "כשאתה עושה משהו כל כך הרבה שנים, עם אותם אנשים, אז התפקיד של זה בחיים שלך הוא כבר לא רק יצירת אמנות. הוא עוד משהו שהולך איתך, שהוא חלק ממך. כל אחד פה הגיע להצגות בכל מיני מצבים בחיים, דרמטיים וטרגיים, ובתוך כל זה יש את הדבר האחד שהוא קבוע ונמשך. יש לו תפקיד בחיים שלנו. 'מייקל' זה סוג של קבוצת תמיכה".
