הרופאה של שורדי השבי מדברת: "נתקלתי במחלות שלא ידעתי שעוד קיימות"

"הלילה בפעם הראשונה ישנתי טוב. עמוק. בבוקר קמתי והרגשתי שמאה טונות ירדו לי מהכתפיים. פתאום ממש הרגשתי פיזית קלה יותר. זה מטורף, כי בכלל לא הרגשתי שיש עלי מאה טונות. שנתיים לא ישנתי טוב, ואמרתי 'ככה זה מלחמה, אף אחד לא ישן טוב'. אבל היום, כשישנתי מעולה אחרי שהמחלקה נסגרה, הבנתי מה ירד ממני". אלו מילותיה של פרופ' נעה אליקים־רז, מנהלת מחלקת השבים ומחלקה פנימית ה' בביה"ח בילינסון, שראתה מקרוב וטיפלה במסירות בחטופים ששבו הביתה.

כמו בצל היא נפתחת לאט, שכבה אחרי שכבה. מחפשת מילים שיוכלו להסביר לי, ואולי בעצם לעצמה, מה מכיל אותו שק כבד שנשאה על כתפיה. לא קל לה לדבר, בטח לא על רגשות. כבר שנתיים היא קולטת חטופים, מלווה שבים, נושמת שבים, חולמת שבים.

שנתיים שבהן התרגלה לנצור את לשונה ולא לחלוק את המשא הזה, אפילו לא עם בן זוגה. בקנאות היא שמרה על הפרטיות של השבים ומשפחותיהם. מדי פעם היא יצאה לתקשורת בהצהרות כלליות או בראיון קצר, אבל זו הפעם הראשונה שבה היא יושבת לשיחת עומק, מגלה טפח ומסתירה טפחיים, מוצאת סוף־סוף מילים לתהליכים, לחוויות, לזוועות ולתקוות שהיא וצוות המחלקה פגשו. לראשונה היא מאפשרת לזרקור להאיר עליה, אחרי שבמשך שנתיים התעקשה: "הצוות זה לא הנושא".

הזוועות שנותרו בגוף

אנחנו נפגשות ביום ראשון בערב. שעתיים קודם לכן, עם אחרון החטופים, אביתר דוד, נעה כיבתה את האור במחלקה שנסגרה רשמית לקול צהלות אנשי הצוות. כעת המסדרונות הארוכים והקירות בחדרים שקלטו 40 חטופים וידעו דרמות מרטיטות לב, עומדים ריקים ושקטים.

"זה אושר אמיתי. שנתיים אנחנו מחכים לרגע הזה. אבל זה ממש לא סוף הסיפור. יש עוד שיקום ארוך, ולשם כך הקמנו את מחלקת שיקום השבים, שאליה השבים ממשיכים להגיע גם חודשים רבים אחרי השחרור הביתה. הסיפור האמיתי זה השיקום הארוך, אבל מתוך שיחות עם שבים ותיקים, הבנו עד כמה לימים הראשונים יש משמעות. האשפוז הוא מעין קפסולה של מעבר בין השבי לחופש, צעדים ראשונים של חיבור מחדש למשפחה ולחיים".

זה סוף יום וסוף פרק, ואפשר לזהות על נעה את המתח והתשישות הפיזית והנפשית. למחרת, יום שני, אנחנו משוחחות שוב, כי יש זיכרונות וחוויות שהיא מצליחה לתאר רק אחרי לילה שבו ישנה סוף־סוף.

"ראינו אלימות ואכזריות. שמענו עדויות קשות. לא דמיינתי שאי־פעם אשמע דברים כאלה. לא היה אפשר להירדם בלילות מהסיפורים. את בודקת מישהו ורואה סימן על הקרסול שלו, ואת מבינה שכדי להותיר כזה סימן, השלשלאות היו צריכות להיות שם הרבה זמן"

"מאה הטונות מורכבות בין השאר מהדריכות. אמנם כרופאים אנחנו תמיד זמינים, אבל פה היינו בציפייה ובדריכות תמידית. היינו נכונים בכל רגע נתון לקלוט חטופים בתוך חצי שעה, למקרה שיהיה מבצע חילוץ. צה"ל עשה לנו ממש סימולציה של הקפצה. השארתי את הקטן במקלחת, ביקשתי מהבכורה להמשיך, וקפצתי. את כל הזמן עסוקה בשאלות: מה יהיה? מתי יהיה? מי יגיע? איך יגיע? כמה פעמים ביטלנו חופשות משפחתיות בחו"ל כי היו דיבורים על עסקה שמתגבשת. מעבר לדריכות, זו גם הבנה שהכל חייב להיות מושלם, התרופות במקרר והסדינים שמתוחים על המיטות. אין 99, זה רק 100".

בתוך מאה הטונות מקופלות להן גם העדויות הקשות על זוועות השבי, אלה שדוברו בגלוי ואלה שהגופים השדופים זעקו מעצמם. "ראינו אלימות ואכזריות. שמענו עדויות מאוד קשות. לא דמיינתי שאי־פעם אשמע דברים כאלה. לא היה אפשר להירדם בלילות מהסיפורים. את בודקת מישהו ורואה סימן על הקרסול שלו, ואת מבינה שכדי להותיר כזה סימן, השלשלאות היו צריכות להיות שם הרבה זמן והדוקות מאוד.

"אלה דברים שלא יוצאים מהראש אחר כך. את רואה צלקת שהגלידה באופן כזה שברור שמי שתפר אותה לא היה רופא, ואז מספרים לך, ממש בדרך אגב, שהתפירה של הפציעה נעשתה בלי הרדמה. את רואה טווחי תנועה מצומצמים בגפיים של אנשים צעירים, שלא היו להם בעיות אורתופדיות, והם מסבירים שהחלל היה כל כך קטן שהם בכלל לא יכלו להזדקף או לפרוש את הידיים. את נתקלת במחלות שלא ידעת שעדיין קיימות ב־2025".

כשהיא כתבה את הפרוטוקולים של נוהלי המחלקה, שהוקמה מאפס בלי כמעט ידע קודם, היא קראה לא רק מאמרים על שבויי מלחמה, אלא גם על מחלות שפסו מהעולם. הידע הזה סייע לה לאבחן מחלה של חטוף עוד לפני שהוא עצמו נכנס בשערי המחלקה.

הצוותים הרפואיים במחלקות השבים מקבלים דוחות רפואיים על כל חטוף מהבדיקה הראשונית שהוא עבר בבסיס ברעים, עוד לפני שהחטופים נוחתים בבתי החולים. באחד מדוחות נעה זיהתה תיאורים שמתאימים לצפדינה, מחלת ימאים שפסה מן העולם ושנובעת מהימנעות ארוכה מפירות ומירקות, ושגורמת לדימומים, בעיקר בחניכיים. האבחון הראשוני אושש עם הגעתו של אותו חטוף.

"הכל ביחד מצטבר לתמונה מאוד ברורה. כל צוותי בתי החולים שקלטו חטופים היו שותפים לדוח של משרד הבריאות שהוגש לאו"ם באוגוסט האחרון, עם פירוט הפגיעות הנפשיות, הפיזיות והמיניות מהפעימות הקודמות. מתוארים שם דברים נוראים".

ובתוך מאה הטונות יש גם אינספור רגעים קטנים שנצרבו עמוק־עמוק. תמונות, קולות, ריחות ומבטים, שהופכים את ההסתכלות על החיים ושממלאים בהכרת תודה על כל המובן מאליו והשגרתי שבחיי היום־יום.

"זה לראות מישהו שמפריד באינסטינקט שכבות של נייר טואלט כדי שיהיה מספיק, ואז הוא נזכר שבעצם אין בכך עוד צורך. זה המבט הראשון על מקרר מלא. זה משהו שאי אפשר לתאר במילים. חטוף שפותח מקרר מלא כל טוב, והוא יכול לקחת כל מה שהוא רוצה. קשה לתאר את המבט הזה.

"שנתיים אנחנו מחכים לרגע הזה. אבל זה ממש לא סוף הסיפור. יש עוד שיקום ארוך, ולשם כך הקמנו את מחלקת שיקום השבים, שאליה השבים ממשיכים להגיע גם חודשים רבים אחרי השחרור הביתה. הסיפור האמיתי זה השיקום הארוך"

"אני זוכרת מישהי שמסתכלת על כוס מים, והם צלולים, והיא אומרת בהתלהבות: 'וואו, אילו מים נקיים'. זה משהו שראיתי הרבה - ההנאה מלשתות מים. הם מסתכלים על המים והעיניים שלהם יוצאות. אחד השבים שחזרו אמר: 'זהו, מעכשיו, אני רוצה להיות מבקר מסעדות'. אלו דברים שממש שינו לי את ההסתכלות על החיים. אולי זה נשמע קצת פומפוזי, אבל אני חושבת שבאמת אי אפשר לעמוד מול האנשים האלה, ולהסתכל על האופן שבו הם מעריכים דברים נורא־נורא בסיסיים בחיים, ולא להידבק בזה קצת ולשאול את עצמך שאלות על החיים שלך".

לארוז את הדמעות

היא בת 47, נשואה ליונתן רז, עורך דין שהיא מכירה מילדות. יחד הם מגדלים שלושה ילדים. היא גדלה בירושלים בשכונת רחביה בבית משפחת אליקים, משפחת רופאים ידועה. סבה וסבתה רופאים, וכך גם אביה ודודה. "כולם רופאים שאוהבים רפואה ומדברים עליה כל הזמן בשקיקה. אני לא חשבתי שאהיה רופאה. זה מאוד סקרן אותי, אבל הייתי פחדנית. נרתעתי מהפיזיות של המקצוע".

בתיכון היא למדה בגימנסיה העברית, אחר כך שירתה במודיעין, ואז "ביום שישי אחד אבא שלי הביא חבר שהוא גם רופא, שבא עם ציוד של לקיחת דמים. הוא לקח לי דם, ואז הסביר לי איך לקחת לו. הצלחתי לעשות את זה. זה שחרר לי את המחסומים. אני הכי שמחה בעולם שהלכתי ללמוד את המקצוע המדהים הזה. אין מקצוע יפה יותר. עבורי זו לא רק עבודה, זה גם תחביב. כל התחביבים האחרים, כמו הקלרינט, נדחקו הצידה. אני בעבודה ועם הילדים. זהו, אין שום דבר אחר".

היא סיימה לימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, יצאה לסטאז' בנהריה ואז להתמחות בבילינסון. שם היא התאהבה ברפואה הפנימית ועשתה תת־התמחות במחלות זיהומיות. פרופ' לאונרד ליבוביץ, שניהל את מחלקה פנימית ה' שנים רבות והיה המנטור המיתולוגי שלה, העביר אליה את המושכות, תחילה כסגניתו ועם פרישתו כמחליפתו. לצד כל זה, היא גם ראשת המסלול השש־שנתי בפקולטה לרפואה בתל אביב, והמאמרים שפרסמה בכתבי עת בינלאומיים קנו לה שם של עילוי בתחומה.

אבל גם עילויים בוכים בצד כשהחטופים השבים נכנסים לראשונה למסדרון במחלקה. אלו רגעים שדורשים מהצוות להיות בשיא התפקוד שלו, אבל מלווים גם בהתפרקות נפשית ובדמעות. רגע כזה שנחרט בנעה היה בנובמבר 2023, אז ביה"ח שניידר קלט 26 שבים ששוחררו במסגרת העסקה הראשונה - 19 ילדים, שש אמהות וסבתא אחת. נעה היתה אחראית על קליטת המבוגרים, ובהמשך מונתה לנהל את המחלקה של בילינסון, שנותרה ממוקמת בשניידר.

"נכנסה לפה סבתא (רות מונדר, שבנה נרצח ב־7 באוקטובר ושוחררה עם בתה ונכדה לאחר 49 יום בשבי; י"א) שחזרה מהמקום הכי נורא שאפשר לדמיין. ציפינו מאישה בגילה לגרוע מכל, אבל היא נכנסה כל כך זקופה וגאה. זה רגע של הצפה ודמעות".

"כשאת רואה אנשים יוצאים ממקום כל כך רע ומגיבים בחברות ובאנושיות, בחום ובחיבוק, זה מפעים. לראות חברות כזאת בעיניים, לראות את התקשורת הלא־מילולית בין אנשים, איך הם מתקשרים פיזית בעיניים, בידיים - זה מרגש"

את המפגש בין אביתר דוד לגיא גלבוע דלאל היא מציינת כרגע מטורף ובלתי ניתן לתיאור. השניים שהו יחד בשבי, נלקחו לראות את חבריהם בטקסי השחרור הראוותניים של חמאס, והופרדו בחודשיים האחרונים של השבי. גיא שוחרר בפעימה הראשונה, אביתר בשנייה. הם נפגשו במסדרון במחלקת השבים של בילינסון והתנפלו זה על זה. ידיהם השדופות חובקות איש את רעהו, מצח נוגע במצח.

"כשאת רואה אנשים יוצאים ממקום כל כך רע ומגיבים בחברות ובאנושיות, בחום ובחיבוק, זה מפעים. לראות חברות כזאת בעיניים, לראות את התקשורת הלא־מילולית בין אנשים, איך הם מתקשרים פיזית בעיניים, בידיים - זה מרגש. אני לא חושבת שיש שום דבר בקריירה של רופא שיכול להשתוות לזה. לא לומדים את זה בפקולטה לרפואה. אבל כשאתה לומד להיות רופא אתה צריך להתכונן לדברים שהחיים יזמנו לך, רגעים שלא לימדו אותך מה לעשות בהם".

בסרטון האיחוד של גיא ואביתר ניתן לראות כיצד נעה זזה הצידה, מפנה להם מקום. כשהיא מתקרבת אליהם, היא שומרת על ארשת פנים מחויכת. שום שריר בפניה לא מסגיר את סערת הנפש שמתחוללת. את הדמעות שצצות היא אורזת בזריזות ושבה לתפקוד.

"חונכנו לזה כרופאים. אחרי שהות קצרה של החטופים עם המשפחות, אנחנו מבצעים בדיקה ראשונה של החטוף. בהתחלה אני מבצעת סקירה ובדיקה רפואית, והפסיכיאטר פרופ' גיל זלצמן, מנהל ביה"ח גהה, שאחראי על תחום בריאות הנפש, עורך איתם שיחת תשאול קצרה. אנחנו מוודאים אם יש משהו ספציפי שמציק, כמו גרד או כאב, ויוצאים מהחדר.

"בהמשך, אנשי הצוות כמעט לא ייכנסו יותר לחדר השינה של החטוף. חשוב לנו מאוד לשמור על הפרטיות שלהם. כשהמסדרון מתרוקן, אז יש רגעים, גם שלי, של חיבוק ובכי. יש לנו צוות נפלא, יש בינינו שותפות גורל. אנחנו לא יכולים לשתף גורמים חיצוניים, בגלל הסודיות, אז אנחנו תומכים זה בזה".

לכל חטוף מוקצה חדר שינה, מולו חדר שינה למשפחה, ובצד סלון משפחתי מטופח. יש גם סלון משותף לכל משפחות השבים, חדר אוכל, וכל מה שרק יכול לתת תחושה של בית. החדרים כעת ריקים, אבל על הדלתות עוד מופיעים שמותיהם של החטופים.

הדילמות הרפואיות

סיטואציה קיצונית וחריגה של שיבה מן התופת מכילה בתוכה גם דילמות לא פשוטות. הרציונל הטיפולי המרכזי במחלקת השבים הוא להחזיר לחטוף את השליטה בחיים, לאפשר לו לקבל החלטות על חייו. "אם חטוף אומר לי שהוא רוצה להתעורר ב־12:00, אז התגובה הראשונית היא לומר לו שחבל, כי יש הרבה בדיקות שצריך לעשות. אבל לא אגיד את זה, כי הוא הצליח לחשוב לבד מה הוא רוצה, לבחור בזה ולבטא את זה מול גורם סמכותי. זה נפלא".

"הכוח של הקבוצה אדיר. לאינטראקציה האנושית אין תחליף. מי ששהה זמן רב לבד סובל מהיעדר גירוי חושי. התמיכה והחום שהם נתנו זה לזה בשבי הם כוח שאנחנו משתמשים בו בריפוי ובשיקום. אנחנו מנסים ליצור ביניהם מפגשים, גם בין אלה שלא הכירו קודם"

מה קורה כשהשב מחליט או מבקש משהו יותר קיצוני, שאולי עלול להזיק לו?
"רבים מהחטופים סוחבים איתם פציעות מ־7 באוקטובר שלא טופלו כמו שצריך בשבי, וסיטואציות כאלה מתרחשות בעיקר בעניין הטיפול בהן. יש בהם איזה רצון לתקן הכל ומהר, והרבה פעמים זה גם מה שהכירורגים דוחפים אליו. נניח שמישהו נפצע ברגל, והוא צולע כי הוא קיבל טיפול נורא, או שלא טופל בכלל. אחרי שנתיים או שנה וחצי הגוף התארגן בהתאם למצב החדש, הכאב פחת, והוא התרגל לחיות עם הנכות.

"ניתוח למעשה מחזיר את השב ל־7 באוקטובר. שוב יש דם וצליעה ופצע שצריך לחבוש. זה מעורר את הטראומה. לכן צריך קודם לתת לגוף להתאושש ולהתחזק, וגם לעבור איזה תהליך נפשי. הנוהל במחלקה הוא שלפני שגורם מקצועי מציע לשב אפשרויות טיפול, מתקיים דיון עם כל הצוות שמלווה אותו.

"לכל שב יש קפסולה שמלווה אותו: איש בריאות הנפש, רופא, עובד סוציאלי, אחות, דיאטנית וקצין מלווה מטעם הצבא. לא פעם, בתוך דילמה כזו, הבנתי שהתפקיד שלי הוא לראות את התמונה הכוללת ולדחות את הניתוחים. מובן שלרצון של השב יש משקל רב בדילמה הזו, אבל האופן שבו אנחנו מציגים לו את הדברים ואת כלל השיקולים, ויחסי האמון שנוצרים, משפיעים מאוד.

"כשניתוח נעשה בזמן הנכון, הוא פחות טראומטי. אני זוכרת שאחת השבות יצאה מחדר הניתוח. תחת השפעת הרדמה יוצאת מין אמת כזאת, והיא אמרה: 'זה היה ממש תיקון של 7 באוקטובר'. היא חזרה אל הטראומה, אבל זה היה תיקון. זה עשה לי טוב על הלב. זה היה רגע מטורף".

דילמות נוספות צצות סביב הרצון של החטופים לטרוף את החיים. "אחת השבות אמרה לי: 'ישבתי על מזרן יותר משנה, ועכשיו אני הולכת לטרוף את העולם'. זה קורה הרבה פעמים שהם רוצים משהו, אבל הקצב לא יכול להיות מאפס למאה. מצד שני, אתה רוצה לכבד את הבקשות, כי האלמנט הכי חשוב זה הבחירה. אז מתחיל שיח על מה נכון, ולמה אולי כדאי להאט. היו גם לבטים סביב הנסיעה ל'מצעד החיים' ביום השואה, שרבים הוזמנו אליו.

התפקיד שלי היה יותר לעורר את השאלות: 'למה אתה רוצה לנסוע? זה בשבילך או שזה בשביל אחרים?' בסוף הם יודעים שמה שעומד מול עינינו זה רק טובתם".

יש הבדל בתהליך השיקום בין מי שהיו לבד בשבי לבין מי שהיו חלק מקבוצה?

"הכוח של הקבוצה הוא כוח אדיר. לאינטראקציה האנושית אין תחליף. מי ששהה זמן רב לבד סובל מהיעדר גירוי חושי. התמיכה והחום שהם נתנו זה לזה בשבי הם כוח אדיר, שאנחנו משתמשים בו בריפוי ובשיקום. אנחנו מנסים ליצור בתוך המחלקה הרבה אינטראקציות בין השבים, אפילו בין אלה שלא הכירו קודם.

"ברור שיש עליות ומורדות, ואנחנו איתם בזה. מבחינתי הקשר הזה שנוצר איתם הוא לתמיד. למדתי וקיבלתי המון מהם ומהמשפחות. היתה לי זכות אדירה, וזה היה הריפוי והתיקון האישי שלי ל־7 באוקטובר. כל עוד אוכל - אמשיך לתת להם מה שהם צריכים"

"יש לנו אסיפת שבים שבה הם דנים עם הצוות על כל מיני דברים. גם בהמשך, בשיקום, הקבוצה שהיתה יחד באשפוז עוברת את תהליך השיקום יחד. לכל אחד יש את השיקום הפרטני שלו, ובסוף היום יש פעילות יחד. זו לא קבוצת תמיכה. הם לא צריכים להכיל נפשית זה את הכאב של זה. זו יותר פיזיותרפיה קבוצתית, או ריפוי בעיסוק".

לקבוצה יש כוח, אבל מתעוררים בה גם מתחים, בטח בתנאי שבי. מתח סביב חלוקת האוכל המועט, למשל. אלי שרעבי כתב ודיבר על זה. "זה מאוד רגיש בעיניי. לא הייתי רוצה לדבר על זה. כן אומר שזה מדהים לשמוע איך פותרים בשבי דילמות קבוצתיות. המילה 'גיבורים' קטנה לידם. זה מדהים ללמוד על טבע האדם כשורד. היצירתיות, החוכמה, הדרכים שבהן אנשים העבירו את הימים, פתרו בעיות, מצאו דרכים להתמצא בזמן ובמקום - אלו סיפורים מטורפים ומעוררי הערצה".

את מאמינה בשיקום? האנשים הללו יוכלו לחזור לחיים? לתפקד, לאהוב, לשמוח?

"בדוח של משרד הבריאות שהוגש לאו"ם יש תיאורים מדירי שינה של מצבי התנתקות, פוסט־טראומה, דיכאון, חרדה והתעוררות בלילה בצעקות. התפקיד שלנו בהתחלה הוא לנרמל תופעות שנראות לא נורמליות, אבל שהן תקינות בתוך המציאות הלא נורמלית.

"אם התופעות נמשכות, אז תהליך השיקום יכלול גם טיפולים נפשיים מסוגים שונים. אנחנו יודעים ממחקרים על שבויי מלחמת יום כיפור שלשבי יש השלכות גופניות שנים רבות אחרי, כמו למשל נטייה למחלות דלקתיות והזדקנות מוקדמת. השיקום הפיזי לא קרוב לסיום, ורבים מהשבים עדיין עוברים טיפולים וניתוחים גם חודשים אחרי החזרה. עם זאת, אני מאמינה גדולה בשיקום", היא אומרת וחיוך גדול על פניה.

"אני מאמינה בכוחות המדהימים של האנשים הללו, שיש להם תעצומות נפש. אנו רואים אנשים שלא רק מתפקדים, אלא גם נלחמו למען שחרור חטופים. רבים מהם חשים שהם קיבלו את החיים שלהם מחדש, וזה מילא אותם משמעות והטעין אותם בכוחות שהם לא ידעו קודם שטמונים בהם. ברור שיש עליות ומורדות, ואנחנו איתם בזה.

"מבחינתי הקשר שנוצר איתם הוא לתמיד. למדתי וקיבלתי המון מהם ומהמשפחות. היתה לי זכות אדירה, וזה היה הריפוי והתיקון האישי שלי ל־7 באוקטובר. השבים יכולים לפטר אותי, וזו זכותם המלאה, אבל אני, כל עוד אוכל לתת להם מה שהם צריכים, לא אתפטר. אני פה לתמיד".