כך הצלחנו להסכים על משהו אחד, בלי לריב או להצביע על אשמים

להיסטוריה יש דרכים משלה לסמן אירועים ולהפוך אותם למסומנים מוסכמים על הכלל, אם באמצעות שם ואם באמצעות תאריך. הדרך שבה היא עושה זאת מאוד שרירותית לרוב, אבל נדמה שעיקרון אחד אפשר להחיל על העניין בכל זאת: תאריכים היסטוריים יעמדו בפני עצמם, ואירועים היסטוריים ממושכים, שמקומם בזיכרון פחות נחרץ - כי האירוע כולו ספח אליו את השם - יסומנו בכינויים או בשמות.

למשל, הבה נפשפש במגירות המסומנים ההיסטוריים הישראליים - מלחמת השחרור, למשל, מסומנת בשם הזה, ולא בתאריך 14.05.48, היום שבו פרצה. אותו תאריך היה גם תאריך הכרזת המדינה, אבל דווקא הוא התקבע בזיכרון הלאומי: ה' באייר תש"ח. תשאלו ישראלים מתי פרצה מלחמת הקוממיות, ויהיו לא מעטים שלא יזכרו את התאריך - אבל ה' באייר תש"ח? ובכן, התאריך הזה עומד בפני עצמו ומסמן את הכרזת המדינה ואת יום העצמאות הרשמי. הנה לכם: אותו היום בדיוק, אבל רק תאריך אחד ממנו חלחל לזיכרון כמסומן מוסכם.

כך גם לגבי כ"ט בנובמבר. אותו אפילו אין צורך לעבות בציון שנה (1947), שכן די בצירוף הלשוני הזה - כ"ט בנובמבר - כדי לסמן את החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל. המילים "ששת הימים" מהדהדות מייד בזיכרון, מבלי שיהיה צורך להוסיף להן תאריך. לכל היותר: 67'. די במספר הזה כדי לסמן את מלחמת הנס הלז. אבל אם תשאלו ישראלים מתי פרצה מלחמת ששת הימים, או יום כיפור, או האינתיפאדה הראשונה, או מלחמות לבנון הראשונה והשנייה - כמה מבינינו יידעו להשיב על כך נכונה?

כאן 7 באוקטובר נכנס לתמונה. נדמה שמעולם בתולדות המדינה לא הפך תאריך אחד (אין צורך אפילו באזכור השנה - 2023) כדי שיסופחו אליו כלל המטענים והמשקעים והחוויות והזיכרונות והאסונות והתמונות, ואפילו הרגע הנקוב בזמן הפרטי של כל ישראלי, שדרכו ובאמצעותו הוא זוכר את היום הספציפי הזה, את מעשיו, מחשבותיו, מהלכיו ורגשותיו.

כך גם צירוף המספרים 4.11 יצלצל מייד בכל אוזן ישראלית - רצח רבין, אם כי נדמה שלפי הדרך שבה הלשון הישראלית של הזיכרון פועלת את פעולתה, בעוד לא יותר מדי שנים יסתפק העתיד בסימון האירוע במילים "רצח רבין" בלבד, ו־4.11 לא צפוי לשרוד. כבר היום, אני משוכנע, יש בנמצא ישראלים צעירים שתאריך הרצח לא זכור להם.

בלי מילים, אוויר ונשימה

אבל 7 באוקטובר ישרוד את מהלכי הזמן והלשון וההיסטוריה. בכך, נדמה, אין ספק. הוא ייזכר כך וייצרב כך בזיכרון הקולקטיבי־ההיסטורי הישראלי, בגלל עוצמתו. משום שהוא הותיר אותנו חסרי מילים, אוויר ונשימה. וגם מכיוון שהרגע הזה נתפס - ולטעמי ימשיך להיתפס לעולם - כרגע שמסמן זוועה מופשטת, כזאת שיהיה קשה להגדיר באמצעות מילה או משפט; וכל שייוותר בידי הדורות הבאים הוא גלעד התאריך הזה, שדי יהיה באזכורו כדי לעורר אסוציאציה היסטורית ומשמעות בנרטיב הישראלי והיהודי גם בעוד מאות שנים. די יהיה לומר בעוד 20 שנות דור את התאריך 7 באוקטובר, כדי שהמוח יגיב מייד לטריגר המילולי ויידע בדיוק במה מדובר.

יש רגעים נקובים בזמן שמסמנים קו בחול - קו שהזיכרון מסמן אותו כמועד שבו נעצה ההיסטוריה יתד בלוח השנה, והורתה לזיכרון לחצות את העבר למה שהיה לפניו ולמה שיבוא אחריו

לאמריקנים יש את 9/11, ניין אילבן, אבל את תאריך המתקפה על פרל הארבור מעטים זוכרים. יש להם גם את רצח קנדי, אבל התאריך יחמוק ויישכח בעוד דור אחד או שניים. אין לדעת מדוע המתקפה על מגדלי התאומים תיזכר דווקא בתאריך, ואילו זאת על פרל הארבור רק בשמה. השפה דוחקת החוצה מסומנים חלשים, ומותירה את אלה שהכלל מסכים עליהם כמסמנים המוסכמים.

כך גם הניסיון להעניק למלחמה שם: "חרבות ברזל", "מלחמת התקומה" וגו'. ניסיונות אלה כשלו, וגורלם צפוי להיות אזכור בשאלת טריוויה בעוד 20 שנה: "מה היה השם שביקש נתניהו להעניק למלחמת 7 באוקטובר?". כמה מבין ילדינו ונכדינו, ואולי גם אנחנו בעצמנו, יזכרו את המילים "תקומה" או "חרבות ברזל"? מעטים, אם בכלל.

השפה והדרך שבה היא פועלת כבר הכריעו: מלחמת 7 באוקטובר. זהו שמה המעשי, זה שייוותר הרבה אחרינו, גם אם לא הרשמי. רגעים היסטוריים לא זקוקים למערבל השמות הצה"לי או לעזרה מהיסטוריונים - החברה עצמה מסכימה בינה לבינה, בדרך שבה מוסכם על הכל, איזה רגע היסטורי מסמנות המילים "ועידת ואנזה", למשל, ואיזה מספר יגדיר את השואה מבלי כל צורך במילה אחת נוספת - ששת המיליונים.

וכך, על לוח הזיכרון הלאומי ההיסטורי יופיע תמיד 7 באוקטובר, והוא בלבד, כמסמן הנצחי של אותו יום נורא, אותה מלחמה קשה, וגם כל הימים שקדמו לו ויאחרו אותו ושעדיין נמצאים לפנינו לחוות. איש לא יאמר "כ"ב בתשרי תשפ"ד", או "שמחת תורה תשפ"ד". גם אלה שלוח השנה העברי משמש אותם לתיארוך יום הולדתם, למשל, יצטרכו לומר "7 באוקטובר" בעוד 50 שנה כדי שיהיו מובנים.

יש רגעים נקובים בזמן, ובתאריך מדויק, שמסמנים קו בחול - קו שהזיכרון מסמן אותו כמועד שבו נעצה ההיסטוריה יתד בלוח השנה, והורתה לזיכרון לחצות את העבר לרגע שקדם ליום הזה ולכל הרגעים שבאו אחריו. יש את ישראל של 6 באוקטובר, על תמימותה והאש הפנימית מאחזת העיניים שבערה בתוכה - ויש את ישראל של 7 באוקטובר, וכל מה שהיום הזה בזמן הביא ועוד יביא איתו. כמו קעקוע על לוח הלב, כך שתי המילים הללו ייוותרו שם תמיד, מקועקעות בזיכרון הלאומי שלנו.