המראה שנגלה לפני איירה "אייק" שאב בן ה־21, כשעלה מבטן האונייה "דוֹבין" אל הסיפון בבוקר 7 בדצמבר 1941, היה מבעית. מטוס קרב יפני מדגם זירו התקרב לאונייה במהירות עצומה והמטיר אש תופת לכל עבר. מימינו ראה איירה את אוניית המלחמה "יוטה" מתפוצצת ומתהפכת, ואת אוניית המלחמה "ראלי" נוטה על צידה ומעלה עשן כבד.
הוא נשכב על הסיפון, מתפלל שלא ייפגע. "היה לי מלאך שומר", הוא אומר לנו בראיון מיוחד. "אין לי שום הסבר אחר לכך שיצאתי מהיום הזה בלי פגע".
80 שנים חלפו מאז היום שבו הנחיתה יפן מתקפת פתע על בסיס חיל הים האמריקני בפרל הארבור שבהוואי, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. 2,459 חיילים ואזרחים נהרגו בתקיפה, ו־1,247 נפצעו. 12 ספינות מלחמה ו־188 מטוסים אמריקניים הושמדו, ועוד 155 מטוסים ניזוקו. ארה"ב הכריזה מייד מלחמה על יפן.
איירה בן ה־101, ועימו אחרוני הניצולים, צפויים להגיע בשבוע הבא לאירוע הזיכרון בפרל הארבור, במלאת 80 שנה לתקיפה. בתחילה מנה איגוד ותיקי פרל הארבור 70 אלף חברים, אבל בחלוף השנים הם הולכים ומתמעטים. לאירוע האחרון, שהתקיים לפני שנתיים, בטרם הקורונה, הגיעו רק 12 וטרנים. למעשה, בין מועד השיחה עם איירה למועד פרסום הכתבה, הלכו לעולמם שני חיילים נוספים ששירתו על אוניות חיל הים האמריקני בעת המתקפה - סטו הדלי בן ה־99 וטום היי בן ה־98.
בגילו המתקדם, ומאז התפרצות הקורונה, איירה ממעט לצאת מהבית, ומעביר את זמנו בעיקר בהרצאות וירטואליות על המתקפה. "אני אף פעם לא מתעייף מלספר את הסיפור שלי, כי חשוב להשאיר את הזיכרון בחיים", הוא אומר לנו בשיחת זום מביתה של בתו קימברלי בעיר הילסבורו שבמדינת אורגון, שם הוא מתגורר בשנים האחרונות. זיכרונו חד, וכך גם חוש ההומור שלו. "מבחינתי, העובדה שאני מדבר עם עיתונאי מישראל היא אטרקציה שאינה נופלת מהנסיעה הקרובה לפרל הארבור. הרי שם כבר הייתי".
• • •
הוא נולד ב־1920 וגדל בדרום קליפורניה. כשסיים את בית הספר התיכון ב־1939 - שלהי תקופת השפל הגדול בארה"ב - לא הצליח למצוא עבודה, והחליט להתגייס לצי. בהיותו נגן טוּבה מצטיין, עבר בהצלחה אודישן ללהקת הצי, ולאחר הכשרה בוושינגטון נשלח להוואי, להצטרף ללהקה צבאית, שצוּותה לאונייה "ראלי". תפקידה של הלהקה היה ללוות מדי בוקר בנגינה את טקס הרמת הדגל ולקיים קונצרטים למען החובלים באולם הריקודים שבאונייה.
"הגענו לפרל הארבור בדצמבר 1940, וזה היה חידוש מרענן, כי מזג האוויר שם היה פנטסטי", הוא נזכר. "בסופי שבוע הלכנו לים, וזה היה מדהים. בסוף נובמבר 1941 הועברתי ל'דובין', אוניית סיוע למשחתות, שהושקה שלוש שנים לאחר מלחמת העולם הראשונה וליוותה את ה'ראלי' בקביעות".
העובדה שמדובר היה באונייה קטנה יותר מה"ראלי" היא אולי זו שהצילה את חייו של איירה: היפנים כיוונו את רוב האש אל המשחתות ואוניות המלחמה.
"במוצאי שבת, בערב שלפני המתקפה, ביליתי עם חברים במועדון בבסיס", הוא מספר. "השתתפתי בתחרות בין כמה להקות צבאיות. בבוקר למחרת תכננתי, כמו בכל יום ראשון, לנגן בטקס בכנסייה על האונייה. לאחר מכן קיוויתי להיפגש עם אחי אלן, ששירת גם הוא בצי, בתחנת קשר באי סמוך. לא ידעתי איפה הוא בדיוק, ולא היה לי רכב, אז חיכיתי שהוא יבוא לבקר. קיוויתי גם שבהמשך היום אוכל לרדת מהאונייה וללכת לשחק גולף במגרש סמוך".
אבל באותה שעה כבר היו שש נושאות מטוסים יפניות בדרכן אל המפרץ. המודיעין האמריקני לא גילה את תוכנית המתקפה, והיא נחשבת עד היום לאחד הכישלונות המודיעיניים הגדולים בתולדות ארה"ב.
"היפנים היו מעצמה תעשייתית וצבאית, ורצו אימפריה משלהם בדרום־מזרח אסיה כדי להשתלט על אוצרות טבע שחסרו להם", מסביר ד"ר עמנואל נבון מבית הספר לממשל באוניברסיטת תל אביב. "הם ידעו שאחד האתגרים שעמדו בפניהם הוא לכבוש מושבות אירופיות. לארה"ב היתה נוכחות משמעותית בפיליפינים, והיפנים ידעו שפגיעה בצי בפרל הארבור תחליש מאוד את היכולת של ארה"ב להגיב".
את הרעיון למתקפה, שזכתה לשם הקוד "מבצע Z", הגה מפקד הצי הקיסרי, אדמירל איסורוקו ימאמוטו. הוא הקים כוח משימה, שהורכב מנושאות מטוסים ומכוח אווירי של מפציצי טורפדו ומטוסי קרב. הטייסים התאמנו במשך קיץ 1941 בסמוך לעיר קגושימה שבאי קיושו, שהטופוגרפיה והגיאוגרפיה שלו דומות לאלו של פרל הארבור. בין השאר, התאמנו הטייסים בצלילה עד גובה 7 מטרים בלבד לצורך הטלת פצצות הטורפדו במים.
"העובדה שהיה ריכוז כל כך גדול של ספינות בפרל הארבור היתה מאוד לא אחראית", אומר נבון, "אבל אף אחד לא האמין שמישהו יעשה את מה שעשו היפנים".
ב־26 בנובמבר 1941, תחת דממת אלחוט, עזבו את מפרץ היטוקאפו שבאי איטורופ, בצפון הרחוק של יפן, שש נושאות מטוסים, בדרכן אל פרל הארבור. הן נשאו על סיפונן 441 מטוסי קרב. לצידן שטו שתי אוניות קרב מהירות, שתי סיירות כבדות, תשע משחתות ו־28 צוללות, חמש מהן ננסיות, שנועדו לחדור לתוך המפרץ עצמו ולזרוע הרס.
גל התקיפה הראשון החל ב־7 בדצמבר בשעה 6:05, כש־183 מטוסי קרב יפניים המריאו לעבר היעד. אחרי פחות משעתיים, ב־7:55, הכריז הטייס המוביל בקשר "טורה! טורה! טורה!" - וגשם של אש ניתך על הבסיסים האמריקניים בפרל הארבור.
• • •
"אני זוכר את המתקפה כאילו היא התרחשה היום", משחזר איירה. "שניות לפני כן יצאתי מהמקלחת ולבשתי מדים נקיים. בדיוק סגרתי את הארונית שלי כשנשמעה האזעקה בבסיס. מכיוון שהיה מדובר באונייה ישנה, מערכת הכריזה שלה היתה בעצם צינור גדול שעבר לאורכה, ושלתוכו צעק איש צוות פקודות.
"ברגעים הראשונים חשבתי שקולות המטוסים והפיצוצים הם תרגיל. נשמעו קריאות לאנשי צוות כיבוי האש והוראות להמתין להנחיות נוספות, כפי שהיה נהוג בתרגילים. אבל אחרי כמה שניות כבר הזעיקו את כל הצוותים לעמדות הקרב. אני לא הייתי לוחם, ולא היתה לי עמדת קרב להתייצב בה, אבל החלטתי לעלות לסיפון כדי לראות מה קורה.
"המראה היה נורא", הוא אומר, והזעזוע ניכר בקולו גם היום. "ראיתי את אוניית הקרב 'יוטה' נפגעת מטילים, נוטה על צידה ומתהפכת. הרמתי את הראש למעלה וראיתי את המטוסים היפניים יורים לכל עבר. מעולם לא ראיתי דבר כזה.
"מטוס זירו טס במהירות לעברי, והשתטחתי על הרצפה. הייתי מפוחד למוות. הצטרפתי לצי בעת שלום, לא שיערתי שאמצא את עצמי במלחמה.
"זחלתי בחזרה למדרגות וירדתי מהסיפון. היה ברור לי שאני לא מתכוון לעמוד בלי לעשות כלום בזמן שהחברים שלי נלחמים על חייהם. ירדתי למטה וראיתי מלחים מעבירים ארגזי תחמושת, מעלים אותם למעלה לטובת תותחי הנ"מ של האונייה, והחלטתי להצטרף אליהם.
"לא ראינו כלום ולא ידענו מה קורה, אבל עבדנו במהירות מטורפת, נשאנו את התחמושת, והעברנו אותה דרך צוהר שבתקרה אל המלחים שהפעילו את כלי הנשק על הסיפון. זה היה מפחיד מאוד, כי שמענו פיצוצים מלמעלה וידענו שיש סיכוי סביר שנמות.
"במשך שעה וחצי העמסתי ארגזי פגזים במשקל עצום. שקלתי אז כ־65 ק"ג, ונשאתי ארגזים ששקלו בסביבות 120 ק"ג. היינו צריכים להרים את הארגזים בצורה אופקית, כדי שיעברו דרך הצוהר".
ארבעה מאנשי הצוות של ה"דובין" נהרגו במתקפה, אבל למזלו הרב של איירה, הטייסים היפנים התמקדו באוניות הקרב הגדולות. אוניית הקרב "יוטה", שהיתה קרובה ל"דובין", ספגה פגיעות קשות ו־58 מאנשי צוותה נהרגו. ה"ראלי", שעגנה גם היא בצמוד, חטפה פגיעה ישירה של טורפדו ונטתה על צידה. אנשי הצוות שלה, באומץ לב ובתושייה, מיהרו להעביר משקל רב לצידה השני, ומנעו ממנה להתהפך.
אוניית הקרב "אריזונה", שהיתה בצידו השני של האי פורד, שסביבו עגנו האוניות, נפגעה מטילי טורפדו שפוצצו את מחסני התחמושת שלה וטבעה. 1,177 אנשי צוות שהיו עליה, כמחצית מכלל ההרוגים בתקיפה, נהרגו. רבים מהם נלכדו בחיים בבטן האונייה, בלי יכולת להימלט.
"הייתי בחלק הקדמי של ה'דובין' כשה'אריזונה' נפגעה", אומר איירה. "ראיתי אותה עפה באוויר, ואז יורדת במצולות. ראיתי רק את התותחים שלה מציצים מעל פני המים. היו גופות במים, ומסביב הכל בער. זה היה מחזה מחריד, הרגשתי שאני בגיהינום".
"כילדה, אני זוכרת שאבא סיפר לנו שהמחשבה היחידה שלו בזמן שהרים את ארגזי התחמושת היתה שהוא הולך להרוס לעצמו את המדים הלבנים היפים", מספרת קימברלי הנריקס, בתו של איירה. "זה היה מדהים בעיניי. הוא לא חשב על כך שאולי ימות, לא על הספינות שמתפוצצות מול עיניו, אלא על הדבר הטריוויאלי הזה. זה מה שהחזיק אותו".
• • •
המתקפה הסתיימה לאחר שהאדמירל צ'ואיצ'י נגומו, שהוביל את הקרב, החליט לוותר על הגל השלישי של התקיפה ולהסיג את כוחותיו - החלטה שהתבררה בדיעבד כטעות, מאחר שמטרתו של הגל השלישי היתה לפגוע ביכולות השיקום של הצי ובין השאר במוסכי הנמל ובמפעלים חיוניים אחרים. מכלי הדלק הגדולים בנמל לא נפגעו בתקיפה, מה שאִפשר לאמריקנים לחזור לפעילות בזמן קצר יחסית.
"המשכתי להעמיס ארגזי תחמושת ולהעביר אותם למעלה, אבל לאט־לאט שככו קולות ההפצצה, והתחלנו להבין שההתקפה נגמרה. שמענו עדיין מטוסים, אבל הפיצוצים פסקו. עלינו למעלה וראינו תמונה קשה מאוד. חלק מהספינות היו פגועות, אחרות הוטבעו לגמרי. המים במפרץ, שבדרך כלל היו כחולים ויפים, נצבעו בצבע שחור בגלל הנפט הרב שדלף מהאוניות.
"התחלתי לטפל בפצועים באונייה שלי. למזלי, עברתי הכשרה בסיסית כחובש בתחילת השירות שלי. אני חושב שטיפלתי בעשרות פצועים".
מתי קלטת את ממדי האסון?
"בהתחלה לא ידענו מי נפגע, אבל מהר מאוד התבררה התמונה המחרידה. זה היה כמו סרט אימה. אנשים ניסו להוציא ניצולים מתוך האוניות. איבדתי חברים ומכרים, אנשים ששירתו לצידי.
"התמודדנו עם המראות הללו בדרך היחידה שיכולנו - העסקנו את עצמנו כמה שיותר, והתפללנו שהמטוסים היפניים לא יחזרו. היום ההוא הרגיש כמו נצח. מיותר לומר שבאותו יום לא פגשתי את אחי. רק כמה ימים לאחר מכן קיבלתי ממנו אות חיים וגיליתי שגם הוא שרד את המתקפה".
• • •
רק למחרת התקיפה החלו המלחים להתאושש מהאסון. "האוניות עדיין העלו עשן כבד", משחזר איירה, "והיתה תנועה ערה של כוחות חילוץ, שהמשיכו לעשות ניסיונות נואשים לחלץ מלחים לכודים מהספינות ההפוכות.
"מדי פעם הסתכלתי על ה'אריזונה'. בין 1,177 ההרוגים שם, היו כל חברי הלהקה של האונייה. הכרתי כל אחד מהם. הם עדיין שם.
"אף אחד לא דיבר על הרגשות שלו, זו לא היתה תקופה כזאת. פשוט עבדנו כמה שיותר. היה צורך להעמיס שוב תחמושת על האונייה ולתקן את הנזקים.
"סייעתי להוציא גופות מהמים. דברים שאף אחד לא אמור לראות, בטח לא אדם צעיר כל כך. ידענו שהחברים שלנו נמצאים על האוניות, ואולי לא נגיע אליהם. זו היתה תחושה מאוד קשה".
קימברלי: "בילדותי, אבא לא דיבר בהרחבה על מה שקרה בפרל הארבור. זה היה דור אחר, אף אחד לא חשב לעצור ולדבר על המראות, על התחושות אחרי שרואים זוועות כאלו מול העיניים. רק לפני 15 שנה הוא התחיל לספר על הכל. במשך השנים הוא צבר כל כך הרבה רגשות מודחקים, דברים שהוא שמר בפנים, אבל תמיד היה ברור שזה כואב לו.
"לפני כמה שנים מצאתי מכתב שהוא שלח לאמו, סבתא שלי, ביום שלמחרת ההתקפה, ב־8 בדצמבר. היו בו רק כמה מילים יבשות: 'אני בסדר, לא שמעתי מה עם אלן'. זה הדבר הראשון שהוא עשה - וידא שכולם יודעים שהוא בחיים.
"מאז המלחמה הוא היה בהוואי פעמים רבות, אבל עד השנים האחרונות לא הסכים לחזור לפרל הארבור. הוא לא היה מסוגל".
• • •
בעקבות ההתקפה נאם הנשיא פרנקלין רוזוולט את אחד הנאומים המכוננים בתולדות ארה"ב. "לא משנה כמה זמן ייקח לנו להתגבר על הפלישה הזו, אנחנו ננצח", אמר. "לא רק נגן על עצמנו עד הסוף, אלא נוודא שצורה כזו של בגידה לא תסכן אותנו שוב".
ב־8 בדצמבר 1941 הכריזו ארה"ב, הולנד ובריטניה מלחמה על יפן. שלושה ימים אחר כך, ב־11 בדצמבר, הכריזו גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית על מלחמה נגד ארה"ב. כך, יותר משנתיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, נגררה גם ארה"ב למלחמה.
"בשביל העולם החופשי, ובשביל צ'רצ'יל בפרט, המתקפה על פרל הארבור היתה מתנה מהשמיים", אומר ד"ר נבון. "היא הכניסה את ארה"ב בכוח למלחמה, ולמעשה, היפנים והנאצים הם אלה שהפכו את ארה"ב למעצמה צבאית, ומכאן גם למדינה החזקה בעולם".
בתוך חודשים מעטים הצליחו האמריקנים לשקם את הצי שלהם ולצאת למתקפות ראשונות נגד יפן. באפריל 1942 תקפו מפציצים יבשתיים שהמריאו מנושאות מטוסים את טוקיו, במסגרת מה שמכונה "הפשיטה של דוליטל". חודש לאחר מכן החל "קרב ים האלמוגים", הקרב הימי הראשון, שבו נלחמו נושאות מטוסים זו בזו באמצעות כלי הטיס. איירה היה אז נגן על אחת הספינות שליוו את נושאות המטוסים.
איירה המשיך בשירותו הצבאי בגזרת הפסיפיק במהלך כל מלחמת העולם השנייה. לקראת סוף המלחמה חזרה האונייה שעליה שירת לארה"ב, כדי להצטייד מחדש ולהעמיס מלחים חדשים. "ניגנתי בקונצרט מול קצינים במחנה אימונים במדינת ניו יורק, ופתאום מישהו נכנס וצעק: 'המלחמה נגמרה, המלחמה נגמרה!'" הוא מספר. "כולם קפצו והתחילו לרקוד".
הוא נשאר בצי עד 1947, ולאחר מכן השתחרר ולמד הנדסת אווירונאוטיקה. בהמשך שימש מהנדס אזרח על ספינת טילים ועבד בחברת ג'נרל דיינמיקס. בסוף שנות ה־60 היה חבר בצוות הסיוע של ג'נרל דיינמיקס לפרויקט 'אפולו'. "בתוכנית אפולו 8 למדתי בעל פה את כל המבצע - החל מההמראה לירח, ועד המשימה של החללית מסביב לירח. ב־1969 הייתי באוקיינוס ההודי, בצוות שאסף את האסטרונאוטים שחזרו מהירח באפולו 11". ב־1986 פרש איירה לגמלאות.
• • •
ב־7 בדצמבר 2019 התקיים בפרל הארבור טקס מרגש במיוחד. צוללני הצי האמריקני צללו אל שרידיה של אוניית הקרב "אריזונה" וטמנו שם את אפרו של לורן ברונר, הניצול האחרון מהאונייה, שנפטר בגיל 98.
באותו יום ביקר איירה בפעם השנייה בפרל הארבור מאז המתקפה, ועלה לראשונה לאתר הזיכרון שמעל ה"אריזונה". "לא הייתי מסוגל לעלות עליה לפני כן", הוא מודה. "כשעשיתי את זה ב־2019, הרגשות הציפו אותי. בכיתי ללא מעצורים".
עכשיו, לקראת יום השנה ה־80 להתקפה, ביקשו ילדיו להביא אותו שוב לפרל הארבור. אלא שהפעם המסע אינו פשוט. מגיפת הקורונה, לצד העובדה שאיירה זקוק לליווי ולסיוע צמוד, הפכה את האתגר לגדול מתמיד.
קימברלי פתחה לשם כך בקמפיין גיוס המונים, ובסוף אוקטובר כתבה בחשבון הפייסבוק שלה כי "עקב הגבלות הקורונה רק משתתף אחד מכל משפחה יכול להיות נוכח בטקסים, וקבוצות שלוקחות חיילים משוחררים צריכות להגביל את מספר המטפלים. אבא זקוק לשני מטפלים ולתשומת לב מסביב לשעון, מכיוון שהראייה, השמיעה והזיכרון שלו אינם מה שהיו בפעם הראשונה שביקר בפרל הארבור. אנחנו זקוקים לעזרתכם כדי להביא אותו להוואי ביום השנה החשוב הזה".
ההמונים נעתרו, ובתוך עשרה ימים הצליחה קימברלי לגייס מעט יותר מהסכום שביקשה, 8,800 דולר. "אני מתכבד לעזור לך להגיע לשם", כתב תורם בשם ג'ק, ואילו תורם אחר, ג'יימס, תרם 101 דולר, דולר אחד לכל שנת חיים של איירה. "האנשים ששירתו במלחמת העולם השנייה הם גיבורים אמיתיים", ציין.
"עם כל מה שקורה בגלל הקורונה, לא ציפיתי שאנשים יעשו משהו כזה", אמרה לנו קימברלי השבוע. "זה נוגע ללב. מבחינת אבא שלי, הוא חוזר לפרל הארבור גם בשבילו וגם כמייצג של משהו גדול יותר, שאט־אט הולך ונעלם.
"במשך שנים, הוא נהג להיפגש עם החברים שלו בלהקה. הם לא היו צריכים לדבר, הם פשוט היו שם האחד בשביל השני. זה עזר להם להתמודד. בשנים האחרונות, אבא חשב שהוא האחרון מהם שנותר בחיים. אבל בזכות הקמפיין הצלחנו לאתר חבר להקה, שהופיע על אחת האוניות באותו יום גורלי. אנחנו מכינים לו הפתעה ונפגיש אותם בקונצרט שייערך שם".
איירה עצמו חש בר־מזל. "זה מדהים להיות עדיין בחיים, כשכל כך הרבה מחבריי כבר הלכו לעולמם", הוא אומר. "איבדתי בפרל הארבור הרבה מאוד חברים. כולנו היינו מאוד קרובים, אפילו יותר קרובים מאחים. אני חש חובה לחזור ל'אריזונה', לראות את שמות ההרוגים, לזכור את מה שעשינו ביחד ולספר את הסיפור לדורות הבאים.
"אתה יודע, מפרל הארבור, וגם מקרבות נוספים במלחמה, יצאתי בלי שריטה. במשך כל שירותי הצבאי לא נפצעתי. כנראה יש מישהו ששומר עלי".
hanangreenwood@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו