שנת בחירות: ההחלטה הכי חשובה שקיבלתי השנה

רובנו, כך נראה, רחוקים מלקבל החלטות בצורה אופטימלית. אנחנו מתמהמהים בבואנו לגבש תובנות פורצות דרך, מתלבטים ומסתייגים, מושפעים מהטיות וממידע חלקי, וגם לאחר שכבר גמלה בליבנו ההחלטה - לא בהכרח נצליח להתמיד בה לאורך זמן. על כל מעלותיה, האנושיות שלנו, לעיתים, היא בעוכרינו.

הדיאטה שפצחנו בה אך אתמול - נשברה כהרף עין בארוחת השחיתות שלמחרת; ההחלטה להתחיל להתעמל מתפוגגת ברגע העייפות הראשון; וגם ההחלטה להפחית בזמן המסכים נעלמת עם עליית ריאליטי ממכר נוסף.

דווקא בגלל הפגיעות האנושית האינהרנטית שלנו, ואולי כדי לערערה במידת מה, ניסינו לאגד בפרויקט הנוכחי אנשי מדע, רוח, תרבות וספורט - שישתפו בהחלטות הכי טובות וחשובות שקיבלו השנה, ובכך אולי לחשוף טפח ממנגנון קבלת ההחלטות החמקמק שלנו, מהדרמה שבה ניטש קרב איתנים בין הלב לשכל. ניסינו להבין מה גרם להם לקבל את ההחלטה, מה עזר להם לצאת מאזור הנוחות, וגם, ולא פחות חשוב, מה יסייע להם להתמיד בהחלטתם לאורך זמן.

בעניין הזה, אגב, המדע לצידנו. יש לא מעט שיטות שיכולות לסייע לנו להתמיד בהחלטות שקיבלנו - מניטור עצמי להגברת המחויבות, דרך חלוקה למטרות קטנות וכלה ביצירת טקסים והרגלים - אבל באופן אישי אני נוטה להתחבר לדבריו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שציטט גם ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות": "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". כשאנחנו מבינים את המנוע הפנימי שלנו, את הרצונות הכמוסים ואת נטיות הלב השבריריות, קל יותר להתמיד בדרך שבה בחרנו.

בשנה הזאת אנחנו מקווים שתשכילו למצוא את ה"למה" הייחודי שלכם, את הסיבות העמוקות שמניעות אתכם - כדי שתיטיבו לעמוד בלב שלם מאחורי כל החלטה, ותצליחו לשאת כל "איך".

רן פוני, ראש השנה, התשפ"ו

נונו, זמרת: לבנות, לחיות, לכאוב

ההחלטה הכי חשובה שקיבלתי השנה היא לגנוז אלבום ולכתוב אלבום חדש. כשמקצרים את זה למשפט, זה נשמע כמו דבר קל. אבל לוותר על שנה וחצי של עבודה, עשרות אלפי שקלים, שירים שאהבתי - זה היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי. יחד עם זאת, זה היה טבעי.

העולם השתנה, השירים שכתבתי התאימו בבירור לעולם שלפני המלחמה, לאני שלפני המלחמה. למדתי על עצמי שיש לי יכולת גמישות. אני גאה בעצמי שהצלחתי להסתכל בראש צלול על הסיטואציה ולהגיד - לא בכוח. ולמרות הדיכאון שבא עם ההחלטה הזאת, לא קפאתי. יותר מזה, הקושי עצמו היה הדלק וחומרי הבניין לבניית האלבום החדש.

כשהאלבום החדש יצא, הרגשתי שעשיתי את הבחירה הנכונה. גיליתי בהופעות ובתגובות של אנשים שהכאב שנכנס בתוך השירים הוא כאב שהרבה אנשים חוו כאן. הרצון לבנות משהו, הרצון לחיות בשפיות כנגד העולם והדברים שאין לנו שליטה עליהם. זה קשה וכואב, אבל לפחות עכשיו אפשר לשיר ביחד על הכאב הזה.

רוני דלומי, זמרת: למתוח את הגבולות

ההחלטה הכי חשובה שקיבלתי השנה היתה להשתתף בתוכנית "רוקדים עם כוכבים". כבר אחרי שבתי דני נולדה, בשנה שעברה, חשבתי על השתתפות, אבל חששתי מכך שאישאב לתוכנית, ולא תהיה לי פניות פיזית או לחלופין פניות רגשית. ידעתי שזה הזמן שלי להיות עם התינוקת שלי, ואני שמחה שבחרתי לחכות.

כשהתחילה תקופת החזרות של "רוקדים עם כוכבים", הבנתי שלא יכולתי לעשות את זה קודם. זו חוויה שמילאה אותי בשמחה ובהתרגשות. כל חוויה שמאפשרת להתחבר לעצמך, להתרחב ולמתוח את הגבולות היא חשובה, ואני שמחה שלקחתי בה חלק.

בעקבות ההחלטה למדתי שאני מתמסרת לכל פרויקט מקצועי שאני לוקחת. אני שם במאה אחוז. ידעתי את זה, אבל אין כמו לחוות את זה בעצמך. עכשיו, כשהייתי גם אמא, זו היתה בשבילי קומבינציה חדשה. כתגובה על ההחלטה קיבלתי חיבוק וחיזוק שאני מאוד אסירת תודה עליהם. ואיך היא השפיעה עלי? אני יודעת צ'ה צ'ה עכשיו! זה גרם לי להתחבר לגוף שלי עוד קצת וחיזק את האהבה שלי למקצוע ולבמה.

ליא קניג, שחקנית: לברוח אל עבר תרבות מרוחקת

ההחלטה הכי חשובה שקיבלתי השנה היא החלטה רגשית. אני חושבת שההחלטה הזאת באה גם בעקבות הגיל שלי וגם בעקבות המצב במדינה בשנתיים האחרונות. אנחנו נמצאים במציאות בלתי אפשרית, והתחושה הקשה בעקבות המלחמה החזירה אותי למקומות אחרים ולתקופות קשות בחיי. היא הזכירה לי את הוריי ובעלי זכרם לברכה, שהיו שחקנים והלכו לעולמם לפני שנים.

בעקבות התחושות הללו פניתי לד"ר יניב גולדברג, ונעניתי להצעתו - שיערוך ויביים אותי בערב יחיד בשפת היידיש. הרגשתי שערב כזה יזכיר לי ולקהל את התרבות הנפלאה הזו ששרדה מלחמות ואפשרה לעם שלנו לחיות עם הראש מעל המים, ותמיד עם חיוך, כי כידוע - ביידיש הכל נשמע טוב יותר.

בעשרות השנים האחרונות אני אמנם משחקת בתיאטרון הלאומי הבימה, בעברית, אבל לאחר שעליתי על הבמה ויצאתי לדרך עם הצגת היחיד שלי, "הערב עם ליא קניג", במסגרת תיאטרון היידישפיל, הרגשתי סיפוק, שעשיתי משהו בעל משמעות בשימור תרבות היידיש שקצת נעלמת.

התגובות נפלאות ומחבקות. אנשים מתרגשים להיזכר בבית הוריהם, בילדות שלהם, במה שהיה פה פעם ואנחנו כל כך מתגעגעים אליו, במיוחד בימים אלו. הם צוחקים איתי, בוכים ומתרגשים, ואני מתרגשת איתם ושמחה להיזכר בכל ערב מחדש בהוריי ובבעלי. הם והקהל נותנים לי את הכוח להמשיך; והתרומה שלי בתקופה כזו היא להראות שבכל גיל אפשר להמשיך לעבוד. אני מנסה לגרום לקהל לשכוח מהצרות, לברוח אל תרבות אחרת. אני מרגישה שזו שליחות חיי, ובמיוחד בימים אלה.

טלי אורן, שחקנית: לצאת מתוך אזור הנוחות

ההחלטה הכי טובה שעשיתי השנה היא לקבל את ההצעה המרגשת והמחמיאה מעמית אפטה וגלעד קמחי בקאמרי לשחק את התפקיד הדרמטי של היידי, אמא של אוון הנסן, במחזמר "היי אוון אנסן" שעלה בתיאטרון הקאמרי. לפני כמה שנים צפיתי במחזמר הזה בלונדון, ואמרתי לבעלי - יום אחד אני חייבת לפצח את התפקיד הזה.

ההחלטה ללכת על התפקיד הזה בתיאטרון הקאמרי ולגלם בו דמות דרמטית, נטולת הומור, אישה אפורה וקשת יום - אם חד־הורית לילד בן 17, שנמצא באזור הגיל של ילדיי כיום, הרגיש לי כמו החלטה אמיצה, מאחר שבשנים האחרונות התמודדתי עם תפקידים קומיים בעיקר, או במחזות זמר ענקיים.

לשחק פתאום תפקיד דרמטי היה מאתגר בשבילי. בזכות התפקיד למדתי כמה זה מתגמל לשחק מבלי לקבל החזר של צחוק מהאולם. התפקיד הזה הוא שגרם לי למצוא בי צדדים חדשים ולהתעמת מול פחדים אמיתיים שיש להורים למתבגרים. לא לפחד מהכאב ומהדרמה, ולהתחבר טוטאלית לרגש העמוק שיש באמא כלפי ילד.

התגובות שאני מקבלת על ההחלטה הזאת מגיעות כשיורד המסך, עם קהל שרק רוצה לחבק ולפרוק את הכאב שלו. התגובות והשיתופים האלה מחזקים את מה שתמיד חשבתי - שלתיאטרון יש ערך עליון, שליחות. אני שמחה שלא ויתרתי לעצמי גם כשזה היה כרוך ביציאה מאזור הנוחות שבו אני שוחה שחייה חופשית.

נדב אבוקסיס, סטנדאפיסט ושחקן: לחיות אחרת

ההחלטה החשובה שלי, שהתחזקה מאוד בשנה האחרונה, היא השתקה מוחלטת של קבוצות הווטסאפ, שלצידה מגיעה החלטה חשובה נוספת - התנתקות מצריכת אקטואליה. אני לא יודע מתי ימונה ראש השב"כ וגם לא מה החליטה היועמ"שית. העדכון היחיד שאני מקבל הוא אם הטיל שבדרך יצא מתימן או מאיראן. אם מתימן, אני נושם לרווחה, ואם מאיראן - אני אומר "שמע ישראל".

בסיום האימון שלי בחדר הכושר אני נכנס לסופר הקרוב לביתי, רואה את ערימת העיתונים מולי, ולא מתקרב. זה ניגוד גמור לתקופת ילדותי בחצור הגלילית: חיכיתי לז'וז'ו שמכר את "מעריב". הייתי מגיע אליו ונפעם אפילו מריח העיתונים. אבל היום, כשאני בצד השני, הבנתי שאפשר לשרוד גם בלי מבול האקטואליה. בסוף, האקטואליה דומה לאופרת הסבון "היפים והאמיצים": אין הבדל בין פרק 100 לפרק 9,000. כלום לא באמת משתנה.

"התנתקתי מצריכת אקטואליה. אני לא יודע מתי ימונה ראש השב"כ וגם לא מה החליטה היועמ"שית. העדכון היחיד שאני מקבל הוא אם הטיל שבדרך יצא מתימן או מאיראן. אם מתימן, אני נושם לרווחה, ואם מאיראן - אני אומר 'שמע ישראל'"

אני חייב לומר שהשינוי הזה גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב, ולנסות להיות אדם טוב יותר. אני לא מצפצף בנהיגה כבר חמש שנים. אם רכב יעמוד לפניי ברמזור ירוק, ואראה שהנהג מסמס במקום לנסוע, אני אעמוד ואמתין בסבלנות עד שיסיים.

זו עבודה עצמית שלוקחת אותי להמון מקומות: פיתוח סבלנות, אמפתיה. ה־FOMO אצלי מתחיל להיעלם. מפייסבוק אני גמול כבר שמונה שנים, ובלי טוויטר (עם 110,000 עוקבים) כבר ארבע שנים. הצלחתי להוריד את מינון האינסטגרם וטיקטוק למינימום הנדרש. אני לא חי שם ולא רוצה לחיות שם. אני לא מטיף להתנתקות, אלא למינונים נכונים. ועבורי, ברגע שקיבלתי את ההחלטה - אין דרך חזרה. אני מוכיח לעצמי מדי יום שאפשר לחיות אחרת.

רונה קינן, זמרת: כן לשינוי

מוזר לכתוב על פריצות דרך אישיות כשבחוץ דם ואש ותמרות עשן, אבל לחיים יש כוח מוזר, הם מתעקשים להמשיך ותוך כך הם גם תובעים ממך שתשתני, שתזוזי, שלא תישארי במקום. אז השנה אמרתי כן למשהו שלא הייתי אומרת לו כן עשר שנים קודם לכן, חמש שנים קודם לכן, או אפילו שנתיים.

הבקשה היתה לבוא לאודישן לסדרה חדשה, כלומר לשחק, כלומר לעמוד מול מצלמה ולהגיד בקול מילים שמישהי אחרת כתבה, כלומר להגיד אותן כאילו הן שלי, כאילו זה עתה נבראו בראשי או בליבי או איפה שלא יהיה המקום שבו נבראות המילים, להגיד אותן תוך כדי צחוק ותוך כדי בכי ותוך כדי כעס ותוך כדי ליטוף, ואז להגיד אותן שוב ושוב ושוב, עד שהבמאי צועק קאט, כלומר עד שאני שוכחת שיש מולי מצלמה.

אין לי שום דרך לדעת איך ההחלטה לשחק בסדרה החדשה של שיר ראובן תשפיע על המשך חיי. אני אפילו לא יודעת מתי בדיוק היא תעלה או איך היא תתקבל. מה שיפה בהחלטה מהסוג הזה הוא שזה לא באמת משנה. אמרתי כן לתהליך יצירתי שאין לי שליטה עליו (לפחות לא שליטה מהסוג שאליו אני רגילה), אמרתי כן ליציאה מאזור הנוחות המבוטן שלי, אמרתי כן להתנסות, כן לאפשרות להיכשל, כן לאפשרות להשתנות. כן במקום לא.

עילי בוטנר, זמר: להניח את הטלפון בצד

ההחלטה הכי חשובה שקיבלתי השנה היא להניח את הטלפון הסלולרי בצד. כך בכל ערב, כשאני מגיע הביתה, עד שהילדים הולכים לישון. השנתיים האחרונות חידדו אצלי עוד יותר את חשיבות התא המשפחתי, אשתי והילדים.

בחודשי המלחמה הראשונים חזרתי מהופעות אצל מפונים, חיילים, פצועים, ולא משנה באיזו שעה הגעתי, גם אם זו שעת לילה מאוחרת, עברתי לסבב נשיקות לילה טוב לאשתי ולארבעת ילדינו. אני וורקוהוליק, שכל הזמן עובד וצמוד לנייד, עד שהחלטתי שאני עושה מעשה.

קניתי סלסלה קטנה שבה אני מניח את הטלפון ברגע שאני נכנס הביתה, ולא מתעסק בו עד שהילדים הולכים לישון. יש במהלך הסמלי הזה משהו שבו אני אומר - הגעתי הביתה, אני שם את כל ענייני היום והעבודה בצד, ומקדיש זמן למשפחה. ממש שיניתי את התפיסה שלי, ועבורי זה שינוי משמעותי.

"הבנתי כמה אנחנו משועבדים למכשיר הזה, מה שגורם לנו לפספס דברים. הנחת הטלפון בצד נותנת תחושה של דיוק, שאתה מפיק את המרב. לא תמיד זה מצליח, אני מודה, אבל אני משתדל, וכשזה מצליח - התחושה טובה מאוד"

הבנתי כמה אנחנו משועבדים למכשיר הזה, מה שגורם לנו לפספס דברים; הזמן חולף, הילדים גדלים. במהלך הזה יש תחושת ניקיון שמזכירה לפעמים את מה שמרגישים כשנגמרת הבטריה באמצע היום, ומגיעים הביתה ואומרים איזה כיף היה לי היום בלי טלפון.

הנחת הטלפון בצד נותנת תחושה של דיוק, שאתה מפיק את המרב. לא תמיד זה מצליח, אני מודה, אבל אני משתדל, וכשזה מצליח - התחושה טובה מאוד.

ירדן ג'רבי, ג'ודוקא: מישהי לרוץ איתה

ההחלטה הכי טובה שקיבלתי השנה היתה להתחתן עם אהבת חיי והחברה הכי טובה שלי, עדי אמבר. זו בחירה שממלאת אותי באור, בשקט פנימי, בביטחון ובאושר. מה שהניע אותי אל עבר ההחלטה זו הידיעה הברורה שמצאתי את האדם שאני רוצה לחלוק איתו את מסע החיים, מישהי לרוץ איתה. אחרי כל כך הרבה חוויות ענקיות שעברתי בספורט ובחיים האישיים, הבנתי שהדבר הכי חשוב זה מי הולך איתך בדרך - ועדי היא האדם הזה.

כשאני מקבלת החלטות, יש בי את הספורטאית שמנתחת, שוקלת ומחשבת כל צעד, אבל בסוף אני מקשיבה גם ללב ולתחושת הבטן. במקרה הזה לא נדרשו הרבה חישובים, הלב דיבר חזק וברור. ההחלטה הביאה איתה ודאות מוחלטת ושקט פנימי. למדתי על עצמי שאני יודעת לזהות מתי משהו הוא אמיתי ועמוק, ומתי נכון למקם אותו לפני כל הישג או יעד מקצועי.

אחרי החתונה, שבה הרגשתי שהלב שלי יוצא מהמקום, הגיעו גם תגובות מרגשות. אני מרגישה שההחלטה הזו מחזקת אותי בכל תחום - גם כאישה, גם כמרצה וגם כיזמית. היא נותנת לי בית אמיתי, מקום לנוח ולצבור כוחות. זו השפעה שאין לה תחליף.

ארטיום דולגופיאט, מתעמל, מכבי תל אביב: ללכת עם ההחלטה, לא נגדה

עם שובי מהמשחקים האולימפיים שהתקיימו בקיץ שעבר בפריז, לקחתי פסק זמן כדי לעבור ניתוח ולחשוב על עתידי. אחרי מחשבה החלטתי שאני ממשיך לקמפיין אולימפי נוסף בדרך ללוס אנג'לס 2028, כי יש לי עדיין אנרגיות ומוטיבציה להצליח.

כל החיים רצופים בהחלטות, והחלטה מהעבר הרחוק ששינתה את חיי היתה העלייה לישראל וההצטרפות לאגודת מכבי תל אביב בהתעמלות, ואימון אצל המאמן סרגיי וייסבורג, המלווה אותי עד היום. החיים באולם ההתעמלות עזרו לי מאוד בהתאקלמות ובקליטה בארץ.

החלטה נוספת שהשפיעה על חיי באופן משמעותי: ב־2017 התקיימה במונטריאול אליפות העולם. התלבטתי אם לצאת למרות כאבים חזקים ברגל, ובסופו של דבר החלטתי לצאת לתחרות. למרות הכאבים, זכיתי במדליית הכסף שהעניקה לי את התואר סגן אלוף העולם. משם הקריירה שלי המריאה: זהב בטוקיו 2020 וכסף בפריז 2024, ועשרות מדליות באליפויות אירופה ואליפויות העולם ותחרויות בינלאומיות.

"כשאני מקבל החלטה, אני הולך איתה קדימה וברור שלא סתם. אם יש נתונים חדשים אני מתחשב בהם, אבל אני עובד לפי ההחלטות שקיבלתי - ולא חי כל הזמן במחשבות שאולי לא בחרתי נכון"

מתוך החלטות אלה למדתי שגם אם כל הסיכויים נגדי, אם אני מספיק מאמין בעצמי - הכל אפשרי. כשאני מקבל החלטה, אני הולך איתה קדימה וברור שלא סתם. אם יש נתונים חדשים אני מתחשב בהם, אבל אני עובד לפי ההחלטות שקיבלתי - ולא חי כל הזמן במחשבות שאולי לא בחרתי נכון.

פאולינה טוכשניידר, סופרת: לפלס דרך ברעש

ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי השנה היתה להעיף את הנייד מחדר השינה. למעשה, היה נדמה שהנייד שלי הוא מעין מחלה, נניח מעולמות המעיים, קרוהן מחורר מעי ונפש.
הנייד קטע לי כל רגע את חוט המחשבה ומנע ממני מחשבות מעמיקות, הציף אותי בטריליון חתיכות מידע לא מאוד הכרחיות. האם באמת חשוב לדעת מה האנשים הרנדומליים האלה בפיד עושים? והאם באמת דחוף, באחת עשרה בלילה, לצפות בחמש גלידריות מומלצות בוולנסיה? איזה קשקוש. די.

המאבק להוצאת הטלפון מחדר השינה לא היה קל. התברר שלא מספיק להניח אותו בצד, כי כשעשיתי זאת והתחלתי נניח לקרוא ספר, היד שלי, אפילו מבלי לשים לב, נשלחה כל כמה רגעים כדי לבדוק משהו רנדומלי שחשבתי שמאוד בוער לדעת. הטלפון היה חייב להסתלק לחדר אחר בבית, והחלטתי להשאיר אותו במטבח, אזור בבית שאיני מרבה לבקר.

נשכבתי במיטה והיד שלי שוב נשלחה, אבל לא היה כלום על השידה הסמוכה. בהתחלה זה היה מוזר, אבל התחושה הריקה עברה די מהר. הנחתי לצידי מחברת ועט, קראתי ספרים, ואם לא הצלחתי להתרכז - העדפתי להסתכל על החתול או על התקרה. לאט־לאט נרשמו רעיונות או מחשבות במחברת, שכן פתאום התפנה לי מרווח חשיבה. גם השינה הפכה למשמעותית טובה יותר.

כדי להתעורר בבוקר קניתי שעון מעורר. בבקרים החלטתי שלפחות במשך שעה וחצי לא אגע בנייד. קראתי שהמחשבות הראשונות שלנו בבוקר יגדירו את טיב ההתמקדות שלנו בהמשך היום. חשדתי שאותן מחשבות ראשונות הן מצרך יקר, ולא רציתי שאלגוריתם יגדיר לי אותן. אז בבקרים שוב הסתכלתי על התקרה, על החתול. הכנתי קפה, ישבתי במרפסת ובהיתי החוצה. די נחמד לרגל אחרי השכנים. התחלתי מייד לכתוב והראש שלי היה חד.

אני לא מטיפה לחיים מנותקים. העניין הוא שאני רוצה לשים לב לעכשיו, לפלס דרך ברעש. המשאב החשוב ביותר שיש לאדם הוא הזמן. השנה הזו חידדה עבורי שהטלפון צריך להיות שמור לקטעים הסתמיים ביותר בחיים, וזו אולי המשימה שלי לשנה הבאה. לצמצם עוד. התפר בין הידע המעשיר והחופש שהנייד מציע לבין השעבוד, הפך עבורי יותר מדי דק. השנה, הודות לכמה שינויים פשוטים, הספקתי לקרוא יותר ולישון טוב יותר; יצרתי איים קטנים של שקט.

ולמי שמתקשה להחליט, העצה שלי היא להסתכל על החיים ממש מלמעלה, ממעוף הציפור. לראות את סך השנים שאדם מדמיין לעצמו, נניח 120, ואז לשים את ההחלטה בפרופורציה היחסית שלה. לכמה שנים היא תשפיע? כמה נפח יש לה? אני אוהבת לעשות לעצמי תרגיל ולקפוץ 20 שנה קדימה: ההחלטה עדיין משפיעה? אני מתחרטת? היא באמת כזאת גדולה או שאני לא זוכרת אותה בכלל?

אם אני מסתכלת קדימה ועדיין נבהלת, אני מגמדת את ההחלטה, ואומרת לעצמי: זה לא באמת דרמטי, אנשים עברו דברים מורכבים מזה ויצאו מחוזקים. אז בבקשה ממך, קצת אומץ!

פרופ' דן שכטמן, כימאי, זוכה פרס נובל: מתמטיקה, רגשות וחיבוקים

אני מאמין גדול בהשכלה של ילדים צעירים. לאחרונה הצטרפתי לקבוצת מתמטיקאים, תחת משה קליין, ואנחנו צפויים ללמד מתמטיקה לצעירים - החל מגיל 5 ועד לכיתה ב', בכל רחבי הארץ. ההחלטה הזו, לשפר את התשתית המתמטית של ילדי ישראל, עתידה לשפר את כושר החשיבה שלהם. לצערי, ולהפתעתי, חלק מהרשויות המקומיות לא תמיד ששו לשתף פעולה, למרות שהפעילות נעשית בהתנדבות מלאה.

נוסף על כך, בחיפה כבר הפעלנו תוכנית ללימודי מדעים בגני ילדים, ביחד עם ראש העיר יונה יהב. לימדנו 60 גננות מתנדבות כיצד ללמד מדעים בגנים. העירייה אף בנתה גן ילדים מדעי המשמש דוגמה לעולם. במרכז הגן ניצבת מעבדה, ובה ילדים לבושים בחלוקים לבנים, המבצעים ניסויים מעניינים. משלחות מרחבי העולם מגיעות אלינו כדי ללמוד איך להקים גני ילדים מדעיים.

החלטה נוספת שקיבלתי השנה היתה להצטרף לפרויקט חיבוקי, תוכנית התערבות שהוכחה כמפחיתה מצוקה וחרדה בגילאי 9-3, בעקבות חשיפה לאירועי טראומה ואסון המוניים. ילדים במצוקה מקבלים בובת חיבוקי של כלב עצוב. הילד נשאל אם הכלב שמח, וכשהוא עונה כי הכלב עצוב, שואלים אותו מדוע. הציפייה היא שהילד ישליך ממצבו הרגשי על הכלב.

עוד החלטה שקיבלתי היתה להצטרף למיזם vrscool בהנהגת אביב וסרמן, שמהותו לייצר למידה חווייתית לתלמידי בתי ספר מכל העולם באמצעות טכנולוגיית מטאוורס. משקפי המציאות המדומה החדשים הופכים את עולם התמונות הדו־ממדיות לתלת־ממדיות, ומאפשרים לילדים ולמבוגרים להיפגש בתוך אותם עולמות וירטואליים. בכך הילדים מבינים טוב יותר את הנושא הנלמד.

שלוש ההחלטות שקיבלתי מסייעות לילדי ישראל בפיתוח יכולות רגשיות, ובפיתוח חשיבה לוגית וביקורתית. ילדים הם העתיד, והטיפוח שלהם בנושאי ליבה אלה - הוא קריטי בעיניי.

יהודית כץ, סופרת, מאמנת ומרצה בתחום הפסיכולוגיה החיובית. מנחת הפודקאסט ״חושבים טוב״: להקשיב למה שמתאים עכשיו

ההחלטה הכי משמעותית שקיבלתי השנה היתה ללכת עם האינטואיציה, להקשיב לבטן. כנראה גם לכם יש תוכנית: "קודם קידום, ואז טיול", "קודם משכנתא, ואז חלומות". גם לי היתה. שנים: קודם אסיים את הספר השני - הבייבי שלי על אותנטיות במערכות יחסים - ורק אחר כך עוד ילד. כי את יודעת שלידה זה עכשיו שנתיים-שלוש עד שאת מרימה את הראש ליצירה אמיתית שכוללת קו מחשבה רצוף. אז היריון־היריון: קודם עוד ספר, ואז עוד ילד.

אבל הזמן עבר. ומלחמות. והחיים פה תמיד מאוד ב"עכשיו". ואז יום אחד מצאתי את עצמי מחייכת לתינוקות זרים ברחוב, ממש כמו הקריקטורה של הסבתא שכולם הנכדים שלה. וזה היה רגע של "אז לגבי ה'סדר'...".

וקרו עוד דברים שאין לי מספיק מילים לכתוב, שגרמו לי להסתכל על התוכניות - וברגע אחד פשוט צחקתי. הצחיקה אותי האשליה כמה הסדר הזה שלנו מדומיין, בתוך מציאות שסדר הוא לא הצד החזק שלה. כמה הצורך בשליטה חזק, אבל גם משאיר אחריו עוד לחץ. הרגשתי כמה "קודם הספר" זה פשוט עוד סיפור. וכמה הוא גם מכביד לפעמים, הסיפור.

אבל היופי בלראות סיפור הוא שאפשר גם לבחור לערוך אותו. אפשר גם לעבור לגרסה שלוקחת את עצמה קצת פחות ברצינות. אז בחרתי. אני לא אוהבת לוותר, אבל בחירה היא גם ויתור. סיכוי טוב שהילדה תיוולד לפני הספר. ההפך מה"תוכנית".

אבל אני יוצרת חיים. יצירה של הגוף, מול יצירה של השכל. ואולי בזמן כזה - שהכל בו כל כך "עכשיו" - לגוף יש יותר מקום ביצירה. והראש מבין שיצירה כזאת או אחרת היא כרגע הדבר שנותן משמעות וחיים.

ההחלטה הכי טובה ומשחררת שקיבלתי השנה היא להקשיב למה שמתאים עכשיו. יש ילדה בדרך. גם ספר בדרך, עומד קצת בפקקים. אבל הפעם בהבנה שאולי הסדר לא כל כך משנה.

פרופ' יורם יובל, פסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר: לבחור בערכים, ולהסכים לשלם את המחיר

זה קרה לפני כשנה, בעקבות רצח ששת בני הערובה ברפיח. כמו רוב הציבור הישראלי, גם אני לקחתי ללב את האירוע הזה, כי זה נראה כמו אסון שאפשר היה למנוע. המפגינים שטפו אז את הרחובות, אולם תוך 24 שעות המחאה התמוססה, ובעצם - דבר לא השתנה.

הבנתי שכך לא אוכל להמשיך, וחשבתי על הצעד הבא שהוביל, ביחד עם בני משפחות החטופים, ועוד חברות וחברים שהיו שותפים לדרך, להקמת משמרת 101 - נוכחות עוצמתית ושקטה מול סמלי שלטון ברחבי הארץ, תוך קריאה להסכם שיביא להשבת כל החטופים.

הרעיון, שהתבסס על הסאטיאגרהא, דרך הפעולה של גנדי בהודו, כלל מאבק לא אלים, לבוש לבן, ומחאה מול סמלי שלטון. באחת המחאות שוטרי מרחב ירושלים אף דמעו כשהקשיבו לאמהות ששרו את "בואי אמא". האימהות שרות והשוטרים דומעים. זה היה מחזה בלתי רגיל, שנתן לי תקווה ליום שאחרי, וגרם לי להבין כמה סולידריות ואהבה עדיין יש בנו כחברה.

בהחלטה על הקמת משמרת 101 הלכתי עם הלב, עם האמונות והערכים העמוקים ביותר שלי. הבנתי שאם אמשיך בחיי כרגיל לנוכח הפקרת החטופים - אני לא האדם שאני מייחל לעצמי להיות. זה פשוט לא יהיה אני. הייתי שותף לניהול משמרת 101 במשך כחצי שנה. היינו מוכנים לשלם את המחיר, אפילו להיעצר, ואכן - גם אני נעצרתי: נלקחו ממני טביעות אצבעות, צולמתי ונחקרתי. לשמחתי, היחס של השוטרים כלפיי היה מכבד.

בתקופה האחרונה הפסקתי להיות שותף לניהול משמרת 101. בשבועות האחרונים אני מנסה להבין מה נחוץ לעשות אחרת. בשורה התחתונה, לא הצלחנו עדיין ליצור מסה קריטית של אזרחים שישתתפו במחאה השקטה לאורך זמן, ויגרמו למקבלי ההחלטות להביא לשחרור מיידי של כל החטופים. לדעתי, זה האתגר עכשיו.

יותר מ־70 אחוז מתושבי מדינת ישראל, כולל כחצי ממצביעי הקואליציה, סבורים שיש להפסיק את המלחמה תמורת החזרת כל החטופים. הממשלה מתעלמת מזה, והשאלה היא איך לתרגם את הרוב שיש בציבור לפעולה שתאלץ גם את הממשלה הזאת לעשות את המעשה הנכון.

יערה קידר, אוצרת והיסטוריונית אופנה: לא לחכות לזמן אחר

ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי השנה היתה לא לחכות. לא לחכות שיגיע רגע מתאים לשיחה לא פשוטה. לא לחכות עם רעיון לפרויקט שאני חולמת עליו. לא לחכות ללכת ההופעה שרציתי מתישהו, ולא ליום "רגוע יותר" כדי לצאת לנשום אוויר או לעשות ספורט.

השנה האחרונה לימדה אותי שאם מחכים לזמן טוב יותר, רגוע יותר, מתאים יותר - כנראה שהרגע הזה לעולם לא יגיע. השנה הזו לימדה אותי שאנשים שאני אוהבת עלולים ללכת מכאן במפתיע, ולא להיות איתי מחר.

אז למדתי שאסור לחכות עם המילים: 'נפגעתי'. וגם לא לחכות לומר 'אני מצטערת, סליחה'. למדתי שלחכות זו דרך לדחות, וגם לומר לעצמנו שאיננו ראויים לדבר מה עכשיו. אבל אם יש משהו שלימדו אותנו השנתיים האחרונות הוא שהעכשיו הוא כל מה שיש. וכל עוד יש, זה לא מובן מאליו. אז לא כדאי לחכות. במיוחד עם המילים החשובות ביותר: "אני אוהבת אותך".