ציפור נפשה: מסע מוזיקלי חשוף עם רונה קינן

ב־16 במארס פרסמה רונה קינן רקמת מילים יפהפייה לרגל צאת אלבום חדש, "עיר בלי געגוע", השביעי במניין אלבומיה. 11 שירים, חלקם נכתבו לפני שלוש שנים, ואירוע פלאי אחד המונצח על עטיפת האלבום.

"למעשה, הוא כל כך פלאי עד שלא ברור אם היה או לא היה", כתבה, "אבל הוא היה, עובדה. ב־1950 ירד שלג בתל אביב, ושתי נשים בנו איש שלג על שפת הים. אם דוד אלדן לא היה מצלם את זה, לא היה אפשר להאמין שזה קרה.

"הדימוי הזה של שלג בתל אביב מהלך עלי קסם כבר שנים. הוא ליווה אותי לאורך העבודה על האלבום, עטף את מחשבותיי על העיר שלא היתה, על העיר שיכולה היתה להיות, על הגעגועים לדבר שלא יבוא אף פעם, ומצד שני התקווה שאם בא פעם אחת, אולי בכל זאת יבוא שוב".

כבר הרבה שנים שאני אוהבת את רונה, את איך שהיא מתענגת על סימני שאלה ועל מלאכת הגעגועים. אוהבת להקשיב לקול השקט הזה שלה, שמספר את הצימאון התל־אביבי ואת החיפוש אחר חומרים להרוות אותו.

בקומת מרתף, מרחק נגיעה מהבית שבו גדלה ושבו היא חיה עכשיו עם שירי קלאס ועם בנן מתיאו בן ה־4, נמצא האולפן שלה. שם, בשעת צהריים, נפגשנו לשיחה ההולכת בעקבות שירי האלבום החדש. כל שיר והשאלות שהוליד, כל תשובה והשאלות שנולדו ממנה.

מזמן לא ישבנו שם ככה, שתינו לבד, מפטפטות המראות והתרסקויות. ריח ניקיון באוויר מספר שכבר שנים לא הודלקה סיגריה בחדר הזה שממנו, בשטף יצירה, יצאו בחמש השנים האחרונות ארבעה אלבומים.

מסביב מחשבים וגיטרות, סינתיסייזרים, סמפלרים, המולת כפתורים וחוטים מצטופפים על מדפים, נראים כמו ניתוח לב פתוח של לחנים.

מאחד הקירות מציץ אריק איינשטיין, בלי חולצה ועם כפפות איגרוף נועץ בי עיניים. צילום שער מאמצע שנות ה־60, אז אבא שלה, עמוס קינן, ניסה כוחו בהוצאה עצמית של עיתון סאטירי, "ציפור הנפש". עיתון שהתחיל כמדור ב"ידיעות אחרונות", עד שבמערכת לא יכלו עוד להכיל את להבת הדעות של קינן וקבוצת הכותבים שאיתו.

"מי אמר שהכל אבוד?" - מקיפות המילים את התמונה, מבקשות לצחוק את ששרט אז, ששורט עדיין, "אריק איינשטיין הנוראי נלחם בדעות הקדומות ובגזענות - ומנצח".

"איזה חתיך", אני נאנחת; "הורס", היא מוסיפה. אומרת שלא סתם התמונה הזו תלויה בכניסה לאולפן שלה. "היא שם כי היא חשובה לי. זו תמונה מעולה ומצחיקה, אבל גם כי במובן מסוים אריק הוא האדמו"ר. התמונה הזו היא תזכורת לכך שמה שאנחנו עושים כאן זו התכתבות מתמדת עם מה שהיה כאן לפנינו".

"עיר בלי געגוע/ כמו גלויה/ רקיע קרוע/ ואת, לו רק תחכי איתי מעט/ איפה את?"

כבר שנים שרונה מדברת על זה שעוד מעט היא, שירי והילד יעזבו את תל אביב, וגבעות מוריקות מתרוממות מהמילים שלה. אבל מי שמקשיב לשירים שלה, מתקשה להאמין לזה.

רונה קינן היא מאהבת גדולה של תל אביב, בתוכה היא חיה 44 שנה, מסתכלת לה בעיניים, רואה בהן את ההשתקפות שלה. כותבת אותה ולכבודה בנדיבות. אומרת שהיא אחד הדברים הבטוחים בזהות שלה, ש"עד המאורעות שהובילו לכתיבת האלבום הזה הרגשתי שהתל־אביביות היא מרכיב בטון ביסודות שלי".

מאורעות?

"שרשרת של דברים. בגיל 40 נולד לי ילד, ואלה חיים חדשים, מופלאים, מלאי קסם וחסד. אבל יש בזה אלמנט של ניכור מול העיר. התרחקות ממנה, התרחקות מאיזה חיים קודמים שהיו לי. הבנה שאני כבר לא שייכת לעיר באופן שבו הייתי רגילה לחשוב על עצמי. שהעיר אולי כבר לא שייכת לי. התחלתי לשאול את עצמי אם אולי זו לא העובדה שאין לעיר מה להציע לי, אולי זו העובדה שלי כבר אין מה להציע לעיר - ואז העיר תפלוט אותי, כמו היא עושה".

כשאני שואלת אם אין זכות לאימהוּת בעיר, היא אומרת שבטח שיש, אבל זו לא התל־אביביות שלה. "להיות אמא עם עגלה בתל אביב זה לא מה שקורץ לי. החיים בגינה הציבורית ליד הנדנדה נראו לי כדבר מייאש יחסית".

אנחנו שתינו מאותה שכונה, דחפנו עגלות על אותה המדרכה, רק שאני עשיתי את זה 20 שנה לפניה. היו אז הרבה פחות תינוקות בלב העיר, והכל התערבב בהכל. ותיקי השתיינים עם שתייני החלב, כל גינה ציבורית שימשה גם את הכלבים וגם את הנרקומנים. בחנות הצעצועים בעלת הבית עישנה סיגריות על הבובות הכי שוות בעיר.

מאז למדה רונה לעשות סדר, לכוון את התנועה ככה שיהיה ברור לאיזה שלב הגעת במשחק החיים ולאיזה מתחם אתה מתאים.

לפני שנתיים הלכה ל"תדר", המועדון בבית רומנו שבדרום תל אביב. היא מתה על המקום הזה, "שיש בו איזו חדוות עשייה תרבותית שהיא פראית, מחוברת לאיזה דופק. מקום נגיש, אקלקטי, שיכול להיות מאוד גבוה ויכול להיות יומיומי", היא אומרת בקול הצלול הזה שלה, שגם כשהיא שרה אפשר לשמוע בו את צרידות הנשמה. "בכל פעם שאני שם זה מזכיר לי מה עיר צריכה להיות. מקום שאני יכולה להרגיש בו קשורה".

באותו ערב, מוקפת בבני 25, באחת הרגישה לא קשורה ולא שייכת, אפילו שהחבר'ה דווקא עפו עליה. זרקו משפטים כמו "גדלתי עלייך" או "אמא שלי מתה עלייך".

"אמרתי לשירי שאני מרגישה שמסתכלים עלי מוזר, שאני צריכה ללכת הביתה. ברור שזו הקצנה, שיקוף של מצב נפשי. האימהות שניתקה אותי מהחיים שחייתי, כי כבר אי אפשר לחיות את הלילה ולקום בחמש לתינוק, וזה שם זרקור על עניין הגיל. תחושות של ניכור, של בדידות".

רציתי להגיד לה שהשנים לא עושות עליה רושם, שבפנים שלה אצורה הילדה שהיתה, שהמספרים הם בריון גדול. עדיף לה שתתעסק איתם פחות, ככה שהם לא יתעסקו איתה. במקום זה שאלתי אם מכעיס אותה כשלועגים למדינת תל אביב.

"אני לגמרי מבינה על מה מדברים", היא עונה, אומרת שלו תל אביב היתה בית ספר - היא היתה תלמה ילין, התיכון שבו למדה במגמת תיאטרון.

"זה מקום שמאפשר מוזרויות, בית לכל העקומים, החורגים מהשוליים. מאפשר מידה מסוימת של פראות, של כיעור מהול ביופי. מהבחינה הזו תל אביב היתה, ובמידת מה עודנה, בית לאנשים שלא יכולים לחיות בשום מקום אחר בישראל.

"למרבה הצער, יש גם איזה מיאוס הולך וגובר כלפי העיר העשירה, העיר שפולטת מתוכה את האמנים, את הצעירים. תל אביב איבדה כיוון מהבחינה הזו. היא מתיישרת עם אווירה מהוגנת, הפכה לקפיטליסטית וגנרית".

ואז, כמו הורה שמרגיש שהיה קשוח מדי עם הילד, היא מוסיפה שבזמנים הדרמטיים האלה הכל יותר נסלח מבחינתה. "יוקר המחיה, המתחמים והסחיות של העיר".

היא לוקחת חלק פעיל במחאה. הופיעה כבר כמה פעמים עם "מבול", "שחקי שחקי" ו"מות התפוז", שלדעתי היה יכול בקלות להפוך להמנון המחאה, אבל רונה אומרת שזה לא הזמן שלו.

"אני לא רוצה לדכדך ולא לייאש. לראשונה אני מרגישה אצלי, אבל לא רק, שיש איזו הזמנה לפעולה. זה לא הזמן לקונן. אני מרגישה שיש עכשיו איזושהי אחריות על כל אחד ואחת מאיתנו להדביק אנשים באסרטיביות, בפעולה, באופטימיות. באיזו תחושה שיש כאן מאבק צודק, שצריך ללכת עליו עד הסוף".

"מה שקרה אז/ על הספה האדומה בדירה שלך/ חשבתי שהרחוב רועד ומתנתק מן המקום/ מתי כבר תשאלי אם אשאר לישון/ בחורף היינו אני ואת ולילה ועיר/ עכשיו אני ואת וילד/ באור הרך, הבהיר"

"עיר בלי געגוע" הוא אלבום שכותב על אהבה יומיומית, לא כתיבה המתענגת על פנטזיה או על הכאב המתוק והמריר של הבלתי מושג. הופעת ההשקה שלו תתקיים ב־3 ביוני בזאפה אמפי, ושם תארח רונה את גידי גוב ואלון עדר.

"זה אלבום על עיר ועל אישה שחוצה את גיל 40 והופכת לאמא. על שינויים שעוברים, על מערכת יחסים ועל השינויים שעברנו בתוך העיר. שירי ואני לא מי שהיינו לפני 17 שנה, וגם העיר לא מה שהיתה, אבל יש שם איזה סוג של גרעין שחיבר בינינו", היא אומרת, ואני חושבת על זה שבכל פעם שהיא מדברת על שירי יש איזו רכות מיוחדת בקול שלה.

"יש שם שורה 'פעם היינו אני ואת ולילה ועיר'. אני ואת זו יחידה, הלילה הוא יחידה, והעיר היא יחידה, אז נוצר משולש. גם אני ואת וילד זה משולש, אבל מסוג חדש, שיוצר גם נפרדות. שתי אימהות וילד זה נושא שמאוד העסיק אותי בשנים האחרונות".

את שירי הכירה ב"ג'וז ולוז", מקום שפעל ביהודה הלוי והיה די ברור שאם מגיעים לשם יש סיכוי גבוה לפגוש רונה.

שירי היתה עולה חדשה מארגנטינה, רונה הגיעה לבילוי עם שלומי סרנגה ואיזו חברה. "שיחקנו משחק חברה וצחקנו המון, והיא היתה בשולחן עם מישהי שאני מכירה. היה בה משהו לא מפה, וקרה לי הדבר הזה שאף פעם לא קורה, לא הרפיתי ממנה. היא היתה סקפטית, לא הכירה אותי, ואני עשיתי מעשה מביך - ביקשתי שישמיעו שיר שלי. כל כך רציתי להרשים אותה. יחד עם מתיאו, שירי היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".

בג'וז ולוז, ב־2010, הושקה המהדורה המחודשת של "ספר התענוגות" של עמוס קינן שיצא לאור ב־1970.

קינן - שסיפר את עצמו בציור, בפיסול, בשירה, בדיווחי עיתונות ובהדוניזם שלם ונהדר בעולם שהטיף לחסכנות ולצמצום - נתפס אז כמו סוג של חטא. "ההדוניזם הוא לא מרדף אחרי עונג", אמרה לי אז בכורתו, שלומציון - מתרגמת, מאיירת ורוקחת מילים נהדרת - "אלא עוד דרך לרפד את הייאוש".

באותו ערב, על במה קטנה, רונה עם אסף אמדורסקי והגיטרה של ערן ויץ שרו על כל הנחלים שהולכים לים, ואני חשבתי על חיים חפר, שאמר לי שבסוף שירים שהולחנו הם שנחקקים בזיכרון.
"פתחי לי את הדלת", המשיך אמדורסקי, שר קינן הכי יפה שיש. גם הוא גדל אצל אבא שליקט ובישל את תענוגות הפה, שכמו קינן טיפח עשבי תבלין באדניות הבית כי שווקי הארץ הציעו רק שמיר ופטרוזיליה.

הפה של רונה זוכר את טעמי התבשילים שאבא העמיד על הכיריים, את ערימות השרימפס שלימד אותה לקלוף, את סלט הבננות מהוואי עם קטשופ ולימון. אוכל שהיא משאירה במרבצי הזיכרון. אומרת שיש בו משהו מוזר, לא מבשלת אותו בחזרה לחיים.

"הנה אנחנו הולכים ומתרחקים/ יושבים בקפה הקבוע ושותקים/ משקים בכוחות אחרונים/ שיחה נבולה/ מבטים מצטלבים רק לרגע, בתנועה בהולה"

"הדירה בגאולה" הוא לא שיר שנכתב על מישהו או משהו ספציפיים, היא מסבירה, "הוא נוגע ברגע שבו את פוגשת מישהו שיש לכם ערימה של זיכרונות שמגדירים גם את היחסים ביניכם וגם את מי שהיית לפרק זמן מסוים בחיים.

"ואז את יושבת איתו בבית קפה, השיחה לא מתניעה, ואת מתעקשת, אבל משהו לא קורה. מפריד ביניכם ים. מנסים לבצע החייאה באיזה דבר שהחיים התרוקנו ממנו. זה לא קרה אחד לאחד, אבל זה קרה בכל מיני עוצמות עם כל מיני אנשים בחיים שלי".

"הסופיות של הקיום נמצאת בהקשר של ילד. אני לא אומרת לו את זה, כי מבחינתו אני עד קצה הזמנים כולם, אבל להישאר בחיים עבורו - ולא שהיתה לי תוכנית אחרת - זו משימה. להיות זו שנותנת לו יד בתוך העולם בצורה הכי רכה ובטוחה"

היא היתה ילדה חברותית, "אפילו שביסודי תמיד היתה לי איזו מבוכה קיומית. מין תחושה שאי אפשר להסביר. גם בתור ילדה לא לגמרי הרגשתי נוח בדמות שהיא אני, בגוף שלי. קשה להסביר בדיוק. הייתי בתוך כפילות, כי היו לי חברים בני גילי אבל הייתי קצת ילדה של גדולים, מסתקרנת מהחברים של אחותי, מהחברים של ההורים. למדתי איך להרשים את המבוגרים לא כמו ילד בין ילדים, שאז אתה מרשה לעצמך לעשות שטויות ולטעות. אלה דברים שלי קשה איתם עד היום".

הרגשת בת מזל עם כל תנועת האנשים האלה, עם ועדת התרבות שהסתובבה בבית?

"היה לי מעניין וכיף, אבל גם התביישתי וקינאתי בחברות שלי שהיו להן בית נורמלי יותר והורים צעירים יותר, שאף אחד לא חשב שאבא שלהן הוא סבא שלהן".

עמוס קינן היה בן 54 כשרונה נולדה עם פנים שדומות לשלו. "אני זוכרת שתמיד היו אומרים שיש איזה דמיון בטמפרמנט של שנינו", היא צוחקת. "היו לנו התנגשויות. אני זוכרת את דלת ההזזה של החדר שלי נטרקת בעלבונות. עד שאחד לא אמר את המילה האחרונה והכניע את השני, זה לא היה נגמר".

בחמש השנים האחרונות לחייו, כשאבא שלה הלך ונפרם מהן, מהזיכרון ומהדיבור, הן לא משו ממנו. "דאגנו להיות שם, להחזיק לו את היד ולשיר לו כל הזמן, רק שירים הוא זכר. היתה בו מתיקות גדולה בשנים האלה", היא נזכרת, ואני מתביישת לשאול מה שרה לאיש הזה, שנולד ברחוב אחד העם בתל אביב? אם שירי מחתרת או שאנסונים צרפתיים, פסקול מהשנים שלו בפריז.

זה היה בית של מילים, אבל רונה היא לא מהמתרפקות, לא נאנחת מגעגוע למוזיקה שפעם היתה ולא על העברית. "פעם היה סוג מסוים של מילים, והיום יש מילים אחרות", היא יורה. "לא צריך אותי בשביל לקבוע שהיום קוראים פחות, אבל המקום הזה של לחשוב שרק סוג מסוים של עברית הוא איכותי וכל השאר זבל הוא מקום מאוד בעייתי.

"כשאני נתקלת בדבר שהוא מפגן של איזה כוח יצירתי, כישרון מובהק בכל ז'אנר ובכל סוג של כתיבה, זה תמיד מפעיל אותי. אני לא צריכה שהכל יהיה שירי משוררים".

"הרגשתי את תנועת המצלמה על הפנים/ כשקראו את השמות למיקרופון/ היינו רק שלוש ומשלוש תצא אחת/ שתיקח איתה הביתה את הפסלון/ הניצחון היה מוחץ, מהיר כמו חץ ובראשו/ טיפה של רעל שחדרה את הז'קט/ וחלחלה לאבריי עד שהמסה את קרביי/ תכולתי התפרקה על הפרקט"

ספק אם פעם שמעתי מישהי מדברת בכזו כנות על קנאת יוצרות, על שדים שצורחים בראש כל כך חזק, מאיימים להעלים את הקול שלך להפוך כל קמט בעור לצלקת במחשבה.

"אמרתי לעצמי שאני חייבת לכתוב על הנושא הזה, אחרת אני נותנת לרעל הזה לטפטף לתוכי, והוא ייכנס למערכת הדם. זה מקום שהוא מאוד מסוכן מבחינתי, והוא קשור לגיל. אלה מקומות שאני במאבק איתם וממש צריכה לשמור לא ליפול לשם. אז אמרתי בואי נהפוך את זה לסיפור. בואי נלך עם זה עד הסוף, נהפוך את זה לפנטזיה ערפדית, שבסופו של דבר אני נועצת את השיניים בצווארה".

"לא צריך אותי בשביל לקבוע שהיום קוראים פחות, אבל לחשוב שרק סוג מסוים של עברית הוא איכותי וכל השאר זבל זה מאוד בעייתי. כשאני נתקלת במפגן כוח יצירתי, בכישרון מובהק, זה מפעיל אותי. אני לא צריכה שהכל יהיה שירי משוררים"

כשאני מנסה לדמיין איך נראית אותה אישה בשמלה, היא ממשיכה: "יש אנשים שהיו מצליחים איפה שלא היו שמים אותם. זה מבנה אישיות שמאפשר הכלה של הצלחה. אני תמיד הרגשתי שאני מוערכת ושיש לי מקום שהממדים שלו נוחים לי. אף פעם לא ביקשתי יותר מזה.

"אני לא זוכרת את עצמי מאוד אמביציוזית בגיל צעיר. זה רעב שהתפתח עכשיו, ואני שואלת את עצמי אם הוא ממוקם במקום הנכון או שהוא מגיע בגלל שמשהו נושף בעורפי ואני רוצה להספיק מהר־מהר, לפני שייגמר.

"כישרונות חדשים צצים כל הזמן, ואצלי צצות שאלות של איפה הם ואיפה אני. כל מיני דברים שמתגנבים לקדמת הראש, ביחד עם עניין הזמן ההולך ומתמעט, הצורך לפרנס משפחה וההבנה שזה לא רק אני. יש ילד שתלוי בדבר הזה. אם לא מטפלים בו נכון, הדבר הזה יכול להפוך לקנאה ולכעס".

שנים חשבה שיש לה עשייה אחת בעולם, עד שהתחילה ללמד ומצאה עוד משהו שהיא יכולה להרגיש בו בבית. עשר שנים לימדה ב"מזמור", בית ספר למוזיקה הפונה לקהל הדתי, לפני שהמשיכה ללמד ב"רימון".

"התאמצתי מאוד להכין את הקורסים האלה, וזו היתה חוויה ממלאת. הידיעה הזו, שאני יכולה לנסח תובנה או שתיים שיכולה ללמד מישהו אחר וללמוד ממנו בחזרה במין תהליך מעגלי מזין כזה".

ב"מזמור" עשית לעצמך את המוות שאת מלמדת שיעורי שירה לנשים בלבד?

"לא. כשאת פוגשת נשים שהחליטו על דעת עצמן שהן רוצות לשיר רק בפני נשים, מי אני שאשפוט או לא אכבד את זה? תמיד אפשר לשאול מה זה 'על דעת עצמן', אבל את זה אפשר לשאול גם לגבי האמונות שלי, של כל אחד מאיתנו.

"חלק מהקורסים שלי היו מעורבים. הקורסים המעשיים, שהיו לנשים בלבד, היו מאוד עוצמתיים, אבל מטבע הדברים גם מאוד אינטנסיביים. לפעמים הייתי מסיימת יום כזה מלאה באנרגיה ולפעמים כמו סמרטוט רצפה שראה ימים יפים יותר".

זה היה מפגש בין שני עולמות נשיים של קצוות, ומשהו בהכלה הזו הדהד כשהן שרו ביחד. "עבורי, עד למפגש הזה מתנחלים תמיד נתפסו כמיעוט קיצוני שחי אי־שם בגבעות ומכתיב עבורנו סדר יום מסוכן. כשהכותרת הזו מתחלפת בפנים של אנשים, את נקשרת אליהם מאוד, לומדת שיש גוונים רבים בתמונה הזו, שיש כל מיני סוגים של התנחלויות שבתוכן חיים בני אדם ולא פלקטים", היא אומרת, נושמת רגע את המחשבה, כשהראש שלי מתמלא בטוויטריות, אותן ציפורים כחולות שמפריחה המקלדת לשלשל מילים נחרצות וסימני קריאה על ראשה של הארץ המורכבת הזו.

"לא נגענו הרבה בפוליטיקה, אבל בשיחות שבהן כן נגענו היה ברור כמה משמעותי זה לשבת מול בני אדם, להסתכל להם בעיניים ולדבר כי אחרת, זה כמו הנהג באוטו שאתה יכול לצפצף לו בבוטות כי אתה לא רואה את הפנים שלו.

"מצד שני", היא ממשיכה, "בימים אלה, כשכהניסט מעריץ של ברוך גולדשטיין הוא השר לביטחון לאומי ויד ימינו רוצה שיקום כאן בית מקדש שלישי עם קורבנות וכל הג'אז הזה, אני לא בטוחה שהאנשים שפגשתי אז הם אלה שקולם הוא הדומיננטי בקרב הציבור הזה היום.

"אני חצויה בתקופה הזו. אלה שני כוחות מאוד חזקים. אני לא אדם שאוהב עימותים ואין בי איזו אש רדיקלית יוצאת דופן. הייתי מעדיפה שהכל ייפתר בהרמוניה, ומצד שני יש איזשהו מקום שבו את אומרת, אולי היה קל יותר להדחיק את התהומות האידיאולוגיות הפעורות בינינו, להדחיק את הכיבוש, לצנזר את עצמנו, להיזהר, להתמעט. והנה אנחנו רואים שמה שנזרק לחצר האחורית דופק עכשיו בדלת הקדמית, כי הרי איך אפשר לצפות מדמוקרטיה להיות יציבה כשיש בה כשל יסודי, כשהיא מראש דמוקרטיה ליהודים בלבד?"

"שמישהו יבעט כבר בכדור/ שמישהו ידליק את הגפרור/ אין דבר עצוב יותר מסנה שלא בוער/ שמישהו יקרא בשמי עכשיו/ ידליק את שמי הלילה בזהב/ אין דבר עגום יותר מלב שלא זוכר"

חריפות המילים מתחלפת בסנה שלא בוער, שיר שברגע שהוא מתחיל להתנגן הגוף מבקש לנסוע בזמן למועדון שפעם ראיתי באיזה סרט, ולרקוד, להקליל את כובד משקלן של המילים.

"זה שיר שעוסק בהתגלות בלי שהיא מתרחשת באמת. האופציה קיימת, אבל אתה לא שומע את הקול כמו משהו שהיה פעם. אני חושבת שיש עוד שיר או שניים באלבום הזה שהם סוג של ניסיון לתת לעצמי קריאת השכמה מהפלאטו הזה. מהשטחה רגשית, מחשבתית. להמשיך לחפש ניצוץ", היא אומרת, ואני חושבת שאולי זה בדיוק מה שעושה אותה רצה מצטיינת למרחקים ארוכים ביחסים או בדיאלוג המוזיקלי שהיא מנהלת כבר שנים עם ערן ויץ, שמהרגע ששמעה את סאונד הגיטרה שלו ידעה שאיתו היא רוצה לנגן. מאז, מפיקים משתנים, הרכבים מתחלפים - הוא שם, איתה.

"לא מובן מאליו שאפשר להתחדש בדבר הזה", היא ממשיכה. "מצד אחד לא זזתי מהשכונה ולא מהבית שגדלתי בו. אין לי פחד משינוי, אבל אני לא מספיק מעודדת אותו. אני מרגישה שלא זזתי מספיק, שלא ראיתי מספיק עולם. אני זזה בצעדים קטנים".

מילים היא כותבת כשמתעורר הצורך. בלי שעות קבועות או טקסים מיוחדים. יודעת את עולם המחשבים והתוכנות ואת הדרך להשתמש בהם מבלי שישתלטו על כנות היצירה. "בבסיס אני לא מוכשרת לדברים האלה", היא אומרת, "אני איטית יותר ביחס לאנשים שאני מכירה שמתעסקים בהם, אבל יש לי איזו תשוקה בלתי מוסברת לדבר הזה. איזה רצון לנצח את זה, או לפחות לשחק במגרש שהוא לא המגרש שלי".

זה גם עניין פמיניסטי?

"קצת. הייתי הבת היחידה בשכבה עם גיטרה. זה גם קצת לשחק במגרש שהוא 'של הבנים', וגם כללית לאתגר את עצמי. בהופעות סולו אני מביאה כמות בלתי נתפסת של ציוד, מלא עניינים טכניים. עוד משהו ועוד משהו ועוד מכונת תופים. גיטרה לבד לא מרגישה לי מספיק. אני אוהבת את תחושת המאמץ. הולכת על חבל דק של לזכור המון דברים, לבצע ולהופיע".

"הזמן קפא ואז הפשיר ואין להקפיאו מחדש/ כשהייתי ילדה רכבנו כאן על סוסים/ בלי מדריך ובלי מפה, יצאנו אל הבוסתנים/ רק אמא שלי ואני - קטפנו תאנים"

על המקום התאהבתי ב"לא חזרתי לעשן". אולי זה הסרקזם, שבדרך כלל לא מתארח בכתיבה שלה, ואולי זו העייפות המשותפת מהצורך למתג כל דבר. מזה שאף אחד לא סתם יוצא לטייל כי עכשיו הכל זה סיורים. סיורי ליקוט בשדה, סיורי ליקוט בשוק, סיור חווייתי שבו כל דבר מגיע עם סיפור.

"זה חלק ממשחק שאתה משחק בו", היא מסבירה. "אני חיה באיזה כלא של דימויים, יוצרת מצג שווא שאני נורא מנומסת, רכה, איכותית ושקטה. יכול להיות שמשהו בזה הוא אני, אבל בגדול אני מלאה ברגשות שליליים. הייתי חייבת לתת לזה ביטוי".

השיר הזה שלה מהלך בהרי יהודה. שם, במוצא, היה הבית של סבתא דבורה. פריחת שקדיות, סופי שבוע, קייטנות בחופשים. היא ואמא שלה, הסופרת נורית גרץ, רוכבות על סוסים אל מעיינות, והידיים שלהן נשרטות בדרך לפירות אסנה ופטל קדוש, שיניים ננעצות בתאנים נוטפות מתיקות שלא היתה כמוה. והן שתיהן לגמרי לבד בתוך נופים ובוסתנים, שאת רובם כילו שריפות ענק שהשתוללו באזור.

"צריך להבין שמשהו נגמר וללמוד מה הדבר החדש שיכול להתחיל", היא אומרת. "מה שאנחנו חווים היום עם ההפיכה זו ההבנה שהעולם שהכרנו משתנה דרמטית ויכול גם להיכחד ברגע אחד. אנחנו מבינים שנוכל לספר על זה לילדים שלנו כמו שאנחנו מספרים להם שפעם היו טלפונים עם שפופרת".

את באמת מאמינה שדמוקרטיה תהפוך לזיכרון?

"שמעתי הרצאה על פורום קהלת והבנתי כמה מעט אנחנו יודעים על הכוחות האמיתיים שפועלים כאן, שמניעים את הדבר הזה. יש פה אנשים רבי עוצמה וכסף שמשחקים משחק ארוך טווח. הם מבשלים את התוכניות האלה כבר שנים ומחכים לשעת כושר כדי לנסות להסתער, ואם זה לא יקרה עכשיו הם יחכו. יש להם זמן.

"אני לא הכנתי לעצמי תוכנית מילוט. אני לא רוצה לחיות בשום מקום אחר ולא רוצה שהבן שלי יחיה במקום אחר. אין לי דרכון זר או נכסים בחו"ל, אני רוצה לחיות פה. זה המקום שלי, זו השפה שלי, זו המולדת".

הרגשת מאוימת מאז שכל העסק הזה התחיל?

"באופן אישי אני לא מרגישה מאוימת, אבל אני בהחלט מרגישה שאנחנו כקהילה מאוימים. ממש עכשיו התפרסם שהשנה היתה עלייה באלימות כלפי הקהילה הלהט"בית, ספציפית נגד טרנסיות וטרנסים.

"אתה לא יכול לשחק במילים ולחשוב שאחר כך הן לא יתגלגלו לכדי מעשים. אנשים מקבלים איתותים מהמנהיגים שלהם שזה בסדר, שזה לגיטימי. הרי האיש שהביא לנו את 'מצעד הבהמות' הוא שר האוצר עכשיו, אז כמובן זה מייצר נורמליזציה לשיח המסוכן והדוחה הזה. התקבעה כאן תפיסה שאנחנו - כלומר שמאלנים, להט"בים, נשים, שלא לדבר על ערבים - אנחנו האויב, ולפעמים אנחנו נחשבים גרועים יותר מהאויב שבחוץ".

היא היתה בת 14 כשבאה לאמא נורית לספר לה שהיא נמשכת לבנות. "נבהלתי ובכיתי נורא, היה בי מין פחד, והתגובה שלה היתה מצילת חיים. היא פשוט הרגיעה אותי, אמרה שאהבה זו אהבה. בסוף התיכון כבר הייתי בת זוג של רנן מוסינזון והסתובבנו בעיר בתחושת גאווה".

"עכשיו זו באמת ההזדמנות האחרונה/ לראות את הזריחה בפעם הראשונה/ לנעוץ את השיניים בבשר התאנה/ להיות בתוך הזמן, גוף ונשמה/ עכשיו אפשר ללבוש את החולצה הלבנה/ אולי זו באמת ההזדמנות האחרונה"

בעיר או בכפר, הכתיבה של רונה נותנת דעתה לנופים. בשנות ה־70 כותבים בעטו בשירים העוסקים בנופי הארץ והתכנסו לכתיבה על אני ואתה. עד היום יש בודדים שמפריחים הר טרשים קירח כמוה.
"טיילנו המון כשהייתי ילדה. לאבא שלי, בזכות מדור שכתב אז לעיתון, היתה גישה לכל מיני מקומות שלא כל אחד יכול היה להגיע אליהם. לא הפנמתי את הידע עד הסוף, אבל קיבלתי את הסנטימנט כמו בבישול, כמו בעברית, אבל לא את הכלים ואת הידע שהיה לו".

ואני חושבת שאת מי זה בכלל מעניין, כשזו היא שהיתה הראשונה שהסבירה למתיאו על החיים ועל המוות, שהראתה לו זריחה בפעם הראשונה.

"אי אפשר לצאת מכאן/ השביל הזה נחסם מזמן/ אי אפשר לטבול במעיין הזה/ נחתם מזמן/ מישהו קורא בשמי/ אבל אני אינני שם/ מישהו קורא בשמי/ ונעלם/ נוע, נוע, נוע/ אל תיתן לגעגוע/ להסתיר את קצה השביל/ לב אמיץ/ נוע, נוע, נוע"

"כשכתבתי את השיר הזה בכיתי תוך כדי", היא אומרת. "בחיים זה לא קרה לי. אני חושבת שיש שם משהו עבורי. ממש כוח מאגי של מילה שאני מפעילה על עצמי כדי להיפרד, ללכת מהדברים שעוד לא נפרדתי מהם. יש עוד פרידות לפניי, באימהות למשל. העובדה שאני אמא של מישהו אחר כרוכה בהכרח בפרידה מהילדה שהייתי.

"הסופיות של הקיום נמצאת בהקשר של ילד. העובדה שנמות בסוף. אני איתך עד קצה הזמן, זה קצה הזמן שלי. אני לא אומרת לו את זה, כי מבחינתו אני עד קצה הזמנים כולם, אבל להישאר בחיים עבורו - ולא שהיתה לי תוכנית אחרת - זו משימה. איזו מוטיבציה להיות בתנועה בשבילו, להיות זו שנותנת לו יד בתוך העולם בצורה הכי רכה ובטוחה".

לרגע אחד יכולתי לדמיין אותה הולכת על בוגרשוב, יד אחת למתיאו וביד השנייה ילדה קטנה, מדלגת, והכיסים שלה מלאים בתאנים.