לפני שנה בדיוק, החיים שלהם השתנו לעד. סמ"ר אגם נעים (20), החיילת היחידה שנפלה במלחמה בעזה, נהרגה בפיצוץ מבנה ברפיח ארבעה ימים בלבד לפני יום הולדתה ה־21. היא השאירה אחריה משפחה שבורת לב, בוכה וכואבת. שנה לאחר מכן, אביה יורם דודי והאחיות יובל ופלג מדברים עליה בגעגוע עמוק. הצער לא עוזב אותם לרגע.
"הכי כואב לי שאגם פספסה את החיים, את האהבה שהיתה אמורה להיות לה", אומרת יובל בכאב. "שהיא לא תחווה משפחה, ילדים". דודי, ששומע את בתו הבכורה, מוסיף שהוא פשוט העריץ את אגם, שהוא מתקשה לעכל ולהכיל את האובדן הנורא שספג, ופלג מספרת שאיבדה אחות מצחיקה ושנונה, חכמה וחדה, שאליה היתה הכי קרובה בעולם.
"נולדו לנו שלוש בנות", מספר דודי. "החברים שלי תמיד היו אומרים 'אתה אבו אל־בנאת, לפחות כשיהיו בצבא אתה תישן בשקט. לא תדאג'. אבל כן דאגתי, מאוד. כמה הייתי חרדתי לאגם. אני יודע שאני פחדן, כי אני גם אח שכול. אפילו חשבתי שאולי אני קצת מגזים בגלל העבר שלי. לפעמים אני יושב וחושב איך דווקא אנחנו המשפחה היחידה, איך אני האבא היחיד בכל צה"ל שזה קרה לו. זה קשה לי מאוד. מתסכל".
שנה שלמה הם ביגון כבד. דודי (57), האם דורית (53) והאחיות יובל (27) ופלג (25). מפינות הזיכרון השונות בביתם המטופח שבקיבוץ משמרות ניבטת חיילת צעירה ויפהפייה, עם חיוך קורן, כובש. היתה לה שמחת חיים גדולה, וגם רגישות יוצאת דופן.
"כשאגם היתה בת שנתיים בלבד יצאתי לעבוד בגינה", מספר דודי. "אגם ביקשה לעזור לי, וכדי להעסיק אותה קצת ביקשתי ממנה לעשב קטע קטן של חול. אחרי כמה דקות היא אמרה לי שהיא סיימה, אבל שיש צמח אחד שהיא לא הוציאה כי הוא ממש קטן ומסכן ועוד לא הספיק לחיות. כשאגם נכנסה לעזה, נזכרתי בסיפור הזה. קיוויתי שבזכות טוב ליבה לא יקטפו את הפרח הקטן שלי.
האב דודי: "כשאגם היתה בת שנתיים היא עזרה לי בגינה. ביקשתי ממנה לעשב קטע קטן של חול. אחרי כמה דקות היא אמרה לי שהיא סיימה, אבל שיש צמח אחד שהיא לא הוציאה כי הוא ממש קטן ומסכן ועוד לא הספיק לחיות. נזכרתי בזה כשהיא נכנסה לעזה"
"בשבעה עליה חברים שלה אמרו לי שאגם היא סמל, כמו חנה סנש. אני חושב שאגם שלנו ראויה להנצחה לאומית".
"תלך ישר לעבודה"
אגם היתה ונותרה בת 20. ילדה מצטיינת, צעירה שכל חייה לפניה. בכל מקום שאליו הגיעה ניבאו לה עתיד מזהיר. כך היה בתיכון, בשנת השירות, גם בצבא. בסרטון שצולם שעות לפני שאגם נהרגה, חייל שהכיר אותה סיפר שהיתה לו "אחת בקורס פרמדיקים שעוד ישמעו עליה", ושהיא תהיה "מנתחת מוח מטורפת".
היא נולדה בפרדס חנה, ודודי מספר שאחרי שבנו את ביתם ועברו לקיבוץ משמרות הסמוך, אגם שלו פרחה. היא היתה פעילה בתנועת הנוער השומר הצעיר, ובתיכון הצטיינה בלימודים ובחרה להיות בפנימייה במבואות עירון.
יובל ופלג מספרות על אחות דומיננטית וכריזמטית מאוד. "אגם היתה כזו שכולם רצו לשתף אותה. היא ידעה להקשיב. זה היה קסם גם בקשר שלנו".
יובל מספרת שבתקופה פחות טובה שלה, אגם תמכה בה. שלמרות הפרש של חמש שנים ביניהן, לפעמים היא הרגישה שאגם היא הבוגרת. "היא היתה הראשונה שהקשיבה לשירים שכתבתי, ומאוד אהבה אותם", אומרת האחות הבכורה.
"אגם היתה מוקפת חברות וחברים", מוסיף דודי. "כשהיא היתה בבית הספר היו לה בכיתה גם בנות שהיו פחות בולטות, נקרא לזה, והיא תמיד ידעה להתייחס לשקופים. דאגה להן, התייחסה אליהן והלכה אליהן הביתה".
דודי אומר שהרגישות החברתית הזאת, קבלת האחריות לכל דבר ודבר, אפיינה את בתו גם בהמשך. "אגם עשתה שנת שירות בפנימיית עדנים שליד צומת בית קמה", הוא מספר. "אחרי שהיא נהרגה, ראינו שהיא כתבה המון. סוג של יומן. היא כתבה דברים מדהימים על הפנימייה, ושהיא מרגישה שאולי זה הייעוד שלה בחיים, המוטיב הטיפולי".
האב דודי: "בערב שבו אגם נהרגה השקיתי את הגינה ודורית היתה בבית, ואז ראיתי את קצין הביטחון עובר ברחוב שלנו. הסתכלתי עליו וראיתי שהפנים שלו קפואות. הוא לא אמר לי שלום. ואז ראיתי את הרכב הצבאי חונה ליד הבית שלנו"
אגם התגייסה לצבא כשלושה חודשים לפני 7 באוקטובר. היא התקבלה ללא מעט מקומות - אבל הרגישה שהיא רוצה יותר מזה. "אחרי שהיא התגייסה נתנו לה את כל התפקידים שהיא רוצה, והיא חתמה על ויתורים", מספר דודי. "היום אני אומר שחבל שהיא לא הלכה להיות מש"קית ת"ש, ואז הכל היה בסדר והיום היא היתה לומדת משהו אחרי הצבא.
"אבל היא רצתה להתגייס למשהו של לוחמה, של רפואה. בפנימייה היא התלהבה מאוד מהקטע הטיפולי ואמרה שהיא תהיה רופאה. היא התגייסה ביולי 2023 והתחילה קורס פרמדיקים בחיל הרפואה".
אגם אמרה לחבריה: "אני מספיק בטוחה בעצמי כדי להיות גם הכי אישה שיש, שהצבע האהוב עליה הוא ורוד - וגם הכי לוחמת שיש, להיכנס לעזה ולעשות בדיוק מה שהלוחמים עושים, ולצפות שיתייחסו אלי אותו הדבר"
דודי אומר שלאגם היה ברור שהיא רוצה לשרת כפרמדיקית קרבית. כמו כל דבר שהיא עשתה לפני כן, היא סיימה את הקורס בהצטיינות במארס בשנה שעברה. "כולם התלהבו מאוד ובירכו אותנו בסיום הקורס על כך שאגם שלנו מצטיינת", נזכר דודי, "אבל אני הייתי בחשש מזה. בפחדים. ידעתי שזה אומר שהיא תלך ישר לעבודה, לקרב, ובאמת שלושה ימים אחרי שהיא סיימה את הקורס היא כבר היתה בתוך עזה".
אגם היתה בין החיילות הראשונות ששירתו כפרמדיקיות לוחמות. היא עשתה זאת בגדוד 52 של חטיבת השריון 401. כשדיברה עם חבריה היא אמרה להם בביטחון: "אני מספיק בטוחה בעצמי כדי להיות גם הכי אישה שיש, שהצבע האהוב עליה הוא ורוד - וגם הכי לוחמת שיש, להיכנס לעזה ולעשות בדיוק מה שהלוחמים עושים, ולצפות שיתייחסו אלי אותו הדבר".
"אגם מאוד רצתה להיות שם", מספר דודי. "היא לא הביעה פחד והיתה נחושה. בהתחלה לא היה לה פשוט עם הקטע של הבנים, היא נשארה איתם הרבה מאוד זמן בתוך הנמ"ר והיתה הבת היחידה, וזה לא תמיד היה נוח. אבל אחרי שעבר זמן היא סוג של התאהבה בהם. היא תמיד דאגה להם".
ידעתם מה היא עוברת בעזה? על הפעולות ההתקפיות המסוכנות שהיא משתתפת בהן?
"לדורית ולי היא השתדלה לא לספר, אבל לפלג היא סיפרה הכל, אז איכשהו ידעתי. היו הרבה פעמים ששמעתי שהיא טיפלה בפצועים בשטח, גם בכאלו שנהרגו לה בידיים. ידעתי שהיא עם החיילים, נכנסת איתם לאירועים במקום להישאר בחוץ".
וזה רק הגביר את החשש שלכם.
"תמיד ניסיתי לשכנע את אגם להפסיק, אולי לא להצטרף לכל ההתקפות. הסברתי לה שהיא לא צריכה לדאוג לכל העולם, וגם לא לכל החיילים שם. שוב, גם אני אח שכול. אחי נפטר בצבא כשהייתי בן 14, בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, אחרי סוג של רשלנות רפואית. היתה לו מחלה פשוטה, ובהתחלה חשבו שהוא מתחזה ולא האמינו לו, אבל זה הלך והסתבך. אח נוסף שלי נפצע באורח אנוש בצבא בתאונת דרכים (והצליח להתאושש; ע"נ).
"גם יובל ופלג דיברו עם אגם והסבירו לה שיש לי טראומה מזה, אבל היא היתה אומרת לי 'אם אני לא אעשה את זה, מי יעשה את זה?' והצטרפה ללחימה. היא היתה אמיצה, נחושה".
איך התמודדת עם זה?
"היו לנו הרבה לילות ללא שינה. אנחנו גרים בקיבוץ, ובלילה יש שומר שמסתובב ברחבי המשק עם צ'קלקה. בלילות, כשאגם היתה בעזה, הייתי מסתכל החוצה ורואה אותו ליד הבית, והלב שלי תמיד קפא עד שהוא היה עובר אותנו ולא נעצר, חלילה".
"התעקשה להיכנס"
לפני שנה אגם יצאה הביתה מהלחימה בעזה. דודי מספר שהיו לה 40 מעלות חום, ומוסיף שלמעשה היא לא היתה אמורה לחזור לעזה, אלא לצאת להדרכה של קורס פרמדיקים בבה"ד 10. יובל מספרת שבאותו יום נערכה אחת מהצגות הסיום שלה בסמינר הקיבוצים, שם היא למדה משחק. אגם לא הסכימה לוותר, הפתיעה והגיעה לערב, למרות מצבה.
"זו היתה ההצגה האחרונה שלי בלימודים והפעם האחרונה שבה נפגשנו", אומרת האחות. "לא ידעתי אם היא תגיע, אבל שמרתי לה מקום. מאוד התרגשתי שהיא באה ולא ויתרה".
יומיים לאחר מכן, בשבת בערב, פלג שמעה את אגם משוחחת עם מפקדה.
"המפקד אמר לה שהיא לא צריכה להיכנס שוב לעזה, ואגם ממש התעקשה איתו שהיא חייבת להיכנס בפעם האחרונה ולהיפרד מהחברים שלה. שאלתי אותה 'איך את מתעקשת להיכנס? זה מסוכן', והיא השיבה שממש קשה לה שהחברים שלה נמצאים שם והיא בחוץ, ושהיא רוצה להיפרד מהם. כעסתי על הרצון הזה שלה. לא באמת האמנתי שיקרה לה משהו, אבל חשבתי שהיא יכולה להימנע מזה - גם בשביל אבא, שהיה מאוד מודאג, וגם למען אמא, שגם ניסתה לדבר על ליבה כדי שזה לא יקרה".
האחות פלג: "אני חושבת שהיא לא היתה צריכה להיכנס עם הלוחמים למבנה שבו היא נהרגה. אני רוצה לקבל את התחקיר, והוא עדיין לא הגיע. אני רוצה את זה גם בשביל החיילים האחרים, להבין מה היה שם ומה אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה שוב"
ביום שני אגם נכנסה בחזרה לרפיח. ביום שלישי היא שהתה עם יחידתה בשכונת תל סולטאן, ובמהלך פעילות מבצעית התפוצץ מטען חבלה שהוטמן במבנה שבו שהה הכוח. אגם ושלושה לוחמים מחטיבת גבעתי - סרן דניאל מימון טואף, סמ"ר עמית באכרי וסמ"ר דותן שמעון - נהרגו.
אני שואל את דודי אם הוא יכול לשתף ברגע הזה, שבו המודיעים של הצבא הגיעו אליהם הביתה. "יש קצין ביטחון בקיבוץ, אז תמיד חשבתי שאם חלילה יקרה משהו לאגם, הוא יהיה מעורב", עונה האב. "בערב שבו אגם נהרגה, דורית ואני הלכנו בפעם הראשונה לחדר כושר בפרדס חנה.
"חזרנו בלילה, אני נשארתי רגע בחוץ כדי להשקות את הגינה ודורית נכנסה, ואז ראיתי את קצין הביטחון עובר ברחוב שלנו. הסתכלתי עליו, ובאמת ראיתי שהפנים שלו קפואות. הוא לא אמר לי שלום. ואז ראיתי את הרכב הצבאי חונה ליד הבית שלנו".
דודי התחיל להבין שהרע מכל, הדבר שממנו הכי פחד בעולם, קרה. "לקח לי כמה דקות לאזור אומץ ולהיכנס איתם הביתה, לדורית", הוא חוזר לרגעים הקשים הללו. "אחד המודיעים הקריא משהו רשמי, וברגע שהוא אמר את המילה 'נהרגה', חרב עלי עולמי. עד השנייה הזאת חשבתי שאולי אגם שלי נפצעה. זה הרגע הכי קשה שהיה לי בחיים, והיו לי לא מעט רגעים קשים, לצערי".
הוא נעצר לרגע. לוקח אוויר. עיניו מצטעפות. לא קל לו. "בערך חודש לפני שאגם נהרגה, דיברנו במקרה על כך שאחי נפטר לפני חמש שנים מהתקף לב פתאומי, והיינו צריכים לספר את זה לאמא שלי, שנפטרה שלושה שבועות אחריו. אמרתי לאגם שזה בטוח יהיה הרגע הכי קשה שלי בחיים, והיא בכתה ואמרה שהיא מקווה שזה באמת יהיה הרגע הכי קשה שלי".
יש בך כעס או תסכול על כך שאגם בחרה להיכנס לעזה ושילמה על כך בחייה?
"יש בי צער ותסכול שלא עשיתי מספיק. שלא עצרתי אותה מלהיכנס לעזה שוב, לפחות בסוף. זה מייסר אותי. תמיד מפחדים, אבל כשאתה יודע שזו הפעם האחרונה - הרגשת הדאגה והחרדה גדולה יותר".
היו כאלו במשפחה שגם כעסו על הצבא, שלא מנע ממנה להיכנס פנימה?
"אולי, אני לא יודע. זה פחות מהכניסה שלה, אלא יותר מההחלטה שלה לא לחכות מאחור בנמ"ר ולהיכנס עם הלוחמים פנימה. ואף אחד לא אמר לה לא. אני לא כועס כל כך על הצבא, אלא על העולם. אגם מאוד אהבה את מה שהיא עושה, וזה קצת היה קשה, בעיקר לפלג, כי הן היו קשורות מאוד. היא שלחה מכתבים בעניין להרצי הלוי, שהיה אז הרמטכ"ל, והוא באמת בא לבקר אותנו בבית".
פלג שומעת את הדברים ומהנהנת בכאב. "כן, כעסתי על צה"ל, על המפקדים", היא אומרת. "אני חושבת שהיא לא היתה צריכה להיכנס עם הלוחמים למבנה שבו היא נהרגה. היה לי גם חשוב לדעת מה קרה שם. אני רוצה לקבל את התחקיר, והוא עדיין לא הגיע. אני רוצה את זה גם בשביל החיילים האחרים. להבין מה היה שם ומה אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה שוב".
איך אתם מרגישים עם זה שהמלחמה לא מסתיימת? מה עובר בלב כששומעים על עוד "הותר לפרסום"?
"זה מאוד קשה לי", עונה דודי. "כל 'הותר לפרסום' גורם לי לעצבים, לכעס. לאנשים קשה מאוד להבין בכלל מה זה אומר. גם אני לא הבנתי לפני שאגם נהרגה. כל הזמן התפללתי שזה ייגמר כבר, שיעשו עסקה, שיחזירו את החטופים ושאגם וכל הלוחמים ייצאו מעזה. בהתחלה חשבתי שהמלחמה הזאת צודקת, אבל ככל שהיא נמשכת זה אני מתחיל להרגיש שאפשר היה לעשות את זה אחרת, וזה מתסכל".
איך אתה ודורית מתמודדים ביחד עם הכאב והצער התהומי?
"יש לנו שיחות עם פסיכולוג. אנחנו הולכים ביחד ומשתדלים שכשלאחד קשה - האחר יהיה חזק בשבילו. אבל לעיתים זה קשה מאוד".
"מדהימים ועוטפים"
בשבוע שעבר נחנכה בעוטף עזה, בקיבוץ יד מרדכי, שלוחה של מכינה קדם־צבאית על שמה של אגם. זה קרה בעזרת תרומה של חברת "צ'ק פוינט" וכספים שהמשפחה אספה ביריד מיוחד. יובל אומרת שזה היה מרגש מאוד עבור המשפחה, שעסוקה רבות בהנצחתה של אגם.
"אגם התנדבה במד"א, וכעת יש תחנת מד"א על שמה במנשה, ליד ביה"ס מבואות עירון שבו היא למדה. יש גם אמבולנס צהוב על שמה, ממוגן ירי, תרומת IDF, שמוצב כרגע בכרם שלום. בפנימיית עדנים הוקם גן (בוסתן) על שמה, ובמסגרת פרויקט Next October, חברת 'מטריסלף' אימצה את אגם והמעבדה של החברה נקראה על שמה".
כל דבר מזכיר להם את אגם שלהם. דודי אומר שיש מאכלים שהוא יודע שאגם אהבה, שעכשיו קשה לו לאכול אותם. "אגם מאוד אהבה שהייתי מגיש לה אבטיח. היא היתה אומרת לי 'גם כשאהיה זקנה, אני אזכור לך את זה'. אז היה לי מאוד קשה לאכול אבטיח.
"היא גם מאוד אהבה את הקוסקוס שאמא שלי, זכרה לברכה, היתה עושה. מאז שהיא נהרגה אני מכין הרבה את הקוסקוס של אמא שלי לחברים של אגם".
פלג מספרת שאמנם היא אוהבת הרבה אנשים בחייה - אבל משהו בקשר שלה עם אגם היה אחר מכולם. "כל הזמן אמרתי לה כמה אני אוהבת אותה. כל הזמן הייתי מוכנה לעשות בשבילה הכל. היא היתה חלק מהיומיום שלי, וזה מאוד חסר לי".
יובל מתגעגעת במיוחד לשטויות שהן עשו ביחד, לתחרויות המשפחתיות שיצרו. הן יודעות לספר גם על אחות דעתנית. "אם היינו בחופשה משפחתית, למשל, והיינו צריכים לבחור מסעדה - תמיד היה ברור שאגם תחליט ותגיד לאן הולכים. שום דבר לא עבר לידה. כבר כשהיא היתה בתיכון, אם אמא ואבא היו רבים, היא היתה אומרת להם 'אני אעשה לכם טיפול זוגי. אבא, מה אתה מרגיש? אמא, מה את מרגישה?'".
מה מזכיר לכם את אגם בחיוך ובכל זאת מעורר אצלכם מעט צחוק?
"אנחנו מנסים למצוא דברים שאגם לא היתה טובה בהם, אבל זה לא קל לנו", מספר דודי. "יובל הכינה סרטון שבו חברים שלה סיפרו שהיא לא הצטיינה בשירה ובריקוד, וזה גורם לנו קצת לצחוק, לחיוכים".
האב דודי: "אגם לא הביעה פחד והיתה נחושה. בהתחלה לא היה לה פשוט עם הקטע של הבנים, היא נשארה איתם הרבה מאוד זמן בתוך הנמ"ר והיתה הבת היחידה, וזה לא תמיד היה נוח. אבל אחרי שעבר זמן היא סוג של התאהבה בהם. תמיד דאגה להם"
היגון והעצב הגדול נוכחים מאוד בביתם. זהו אחד המפגשים הקשים שהיו לי, והדמעות עומדות גם לי בגרון. אנחנו נפגשים ביום שישי, והם אומרים שסופי השבוע הכי קשים להם בלי אגם שלהם. כשאני שואל מה מעניק להם מעט נחמה והרגשה קצת יותר טובה, שלושתם עונים יחד: "החברים של אגם".
"החברים שלה, מכל המקומות שהיא היתה בהם, הם מדהימים ועוטפים", מספרת פלג. "הם באים אלינו המון, בעיקר בסופי השבוע, והפכו ממש לבני־בית".
"הם פותחים את המקרר מתי שבא להם ופשוט נמצאים איתנו", מסביר דודי, ויובל מוסיפה: "הנה, הם גם יבואו לראות איתנו את גמר 'האח הגדול'. זה מרחיב את ליבנו, התמיכה והקשר שלהם איתנו".
"גאה בילדה שלי"
כל אחד מבני המשפחה עסוק בדברים שונים: דודי עובד בצ'ק פוינט, דורית מנהלת אשכול גנים במועצה אזורית אלונה, פלג סיימה שנה שנייה של התואר הראשון שלה בהנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן־גוריון, ויובל משחקת בהצגה "היפהפייה הנרדמת" של שוברי קופות ואסי סתיו. בקרוב היא גם תוציא שיר ראשון שכתבה והלחינה, "קל", שאותו אגם אהבה ויובל שרה ביום ה־30 למותה של אחותה הקטנה. דודי מציין שהחלום שלו הוא שיובל ופלג יתחתנו ויביאו חיים חדשים לעולם, נכדים לדורית ולו. "שתהיה קצת שמחה, נחמה".
בית העלמין במשמרות נמצא במרחק צעדים ספורים מביתם. זה יום שישי אחר הצהריים, ואנחנו הולכים לשם. דורית, דודי, יובל ופלג מתיישבים בשקט ליד הקבר המטופח מאוד של אגם. קרוב אליו מצוי קברו של הזמר מאיר אריאל, בן הקיבוץ. דודי אומר שהם באים לשם הרבה מאוד. שלפעמים, גם בלילה, בטיול עם הכלב שלהם, פונד, הוא נכנס לשם. שאת כל ימי ההולדת שלהם מאז שאגם נהרגה הם עשו ליד קברה, עם עוגה ובלונים.
"אני כל כך גאה בילדה שלי. תמיד סקרן אותי לאן ייקחו אותה החיים, לאן היא תתפתח. היא היתה מאוד מוצלחת, הכי טובה בכל. תמיד חשבתי שישמעו עליה. לא יכולתי לתאר לעצמי, לדמיין, באילו נסיבות זה יקרה".
erannavon9@gmail.com
