די לשקר: המיתוס על הפלאפל שחייבים לנפץ

יש דברים שמסרבים למות, אף שלא היו חיים מעולם. הפלאפל התימני, על שלל האגדות והסיפורים שמספרים עליו, הוא אחד מהם. כמו שדודים בארוחות משפחה שמתעקשים לספר על "הזמנים הטובים" שמעולם לא היו, כך גם הפלאפל התימני ממשיך לקפוץ בתפריטים ובשיחות כאילו יש לו מה לעשות חוץ מלבלבל אותנו כהוגן.

הארץ מלאה באותם דוכני פלאפל המתהדרים במוצא תימני, וכמו כולם גם לי יש דוכן מועדף עלי, שהוא כמובן גם הטוב מכולם (מחשש לחיי, לא אציין את שמו), אבל אם תחפשו המלצות על פלאפל תימני, תגלו שפע דיונים מלומדים ופחות מלומדים של חובבי פלאפל, וקבוצות פייסבוק המתחקות אחר הפלאפל הכי טוב - שלעולם לא יגיעו להסכמה בסוגיה הרת הגורל. 

באחד הפורומים האלה מעז אחד המשתתפים לשאול: אז מה זה פלאפל תימני? ועדת מומחים (כל אחד כמובן מטעם עצמו) מתחילה להסביר ולהעלות השערות ותיאוריות, ללמדך עד כמה רציני וחשוב הנושא ונוגע בנימים הדקים של הישראליות שלנו. אז אשים נפשי בכפי, ואנסה להתמודד עם התעלומה.

חלק מהכותבים בדיונים הללו מסבירים, שהתימנים פתחו את דוכני הפלאפל הראשונים ביישובים יהודיים; אחרים מציעים שהכל נעוץ בייחודיות של התבלינים, ובמיוחד בתוספת הכוסברה והפלפל החריף; וכמה מהם אף אומרים שכל העניין מוזר למדי, כי בתימן לא אכלו כלל פלאפל.

וכך כותב אחד המגיבים: "שאלתי הרבה זקנים תימנים. הם אמרו לי שבתימן לא אכלו פלאפל. אין חיה כזו". יש מי שמעלים הסברים יצירתיים לשם "פלאפל תימני": אחד טוען שזה בגלל פיתה סאלוף ותיבול נוסף, אחר מסביר שזה "מינימום תוספות ומקסימום טעם", ויש מי שבטוח שהמרקם הצהוב של העיסה הוא הסימן המבחין. אבל מה עושים כשהמיתוס כבר יצא לעולם, ורץ מהר יותר מהעובדות?

כך הומצאה המנה המופלאה

אז בואו ננסה לעשות קצת סדר בסוגיה כה חשובה לעם היושב בציון. ראשיתו של הפלאפל הוא בטעמיה המצרית. מדובר באותה קציצה מטוגנת בשמן אלא שבמצרים נהגו להשתמש בפול במקום בחומוס. מקורה של מנה מזינה זו במנהג של הקבוצה הנוצרית בקרב המצרים, כלומר הקופטים, של אי אכילת בשר בתקופה הקרויה לנט – שהיא 40 יום טרם צליבתו של ישו. הרעיון המרכזי הוא הימנעות מאכילת בשר כחלק מהפגנת העצב על צליבתו. השילוב של פול, ירקות וטחינה מאפשר קבלת כל המרכיבים שבשר נותן לגוף, מה שמקובל לקרוא "חלבון מלא". כך יצא שהאילוץ של אי אכילת בשר הוביל להמצאת מנה מופלאה.

עם נדידת המנה צפונה לאזורי ארץ ישראל וסוריה הגדולה הוחלף הפול בחומוס, שהוא גידול מקומי נפוץ יותר באזורנו. אז מאיפה התימניות של הפלאפל?

במכתבים, שנמצאים בארכיון עיריית תל אביב, נחשפת שרשרת של הדרה, גזענות וחששות שמתארת את שלבי הכניסה הראשונים והמהוססים של פלאפל למטבח הישראלי: "בושה וחרפה שאנחנו נשתוק על דבר כזה, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה היגיינית. זה לא יפה בשביל העיר העברית שיושב ערבי וימכור את הסחורה שלו ואף אחד לא מפריע לו, וילדים קטנים ומלוכלכים עוזרים לו"

בראשית תקופת המנדט, פלאפל לא היה מנה מקובלת ביישובים יהודיים ומרבית היהודים פגשו בו רק כשהגיעו ליישובים ערביים. כניסתו כאוכל רחוב לחברה היהודית לוותה בלא מעט קשים, השמצות וגילויי גזענות. מחקר שהתפרסם לאחרונה מעלה כי פקידי עיריית תל אביב כתבו דוחות זועמים על הסכנות הבריאותיות של הכדור הקטן, וטענו שהוא גורם לכל דבר, מצהבת ועד טיפוס בטן. ראש העירייה דאז ביקש "לשחרר את העיר מהמסחר המזיק", והפקידים הסבירו שהפלאפל מוכן "בתנאים בלתי היגייניים, משמן מזוהם, בידיים מזוהמות ובאבק הרחוב". הטענות האלה, שמעולם לא הוכחו, ביטאו לא רק חשש קולינרי אלא פחד מהזר - במקרה זה הערבים, שמראשיתה גילתה התנועה הציונית יחס מורכב אליהם.

במכתבים, שנמצאים בארכיון עיריית תל אביב, נחשפת שרשרת מרתקת של הדרה, גזענות וחששות שמתארת את שלבי הכניסה הראשונים והמהוססים של פלאפל למטבח הלאומי הישראלי. כך, למשל, כותב בעל בית קפה לעיריית תל אביב ב-1945: "זה פשוט בושה וחרפה שאנחנו נשתוק על דבר כזה, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה היגיינית. זה לא יפה בשביל העיר העברית שיושב ערבי וימכור את הסחורה שלו ואף אחד לא מפריע לו. בערב הוא מביא ילדים קטנים מלוכלכים והם עוזרים לו בעסק. והוא בעצמו עם עיניים חולות וכל העיר עוברת וקונה אצלו".

האמת היא שה"פלאפל התימני" נולד מכמה גורמים שנפגשו במקרה: יהודים שמקורם מתימן אכן היו בין הראשונים שפתחו דוכני פלאפל - לא כי הם הביאו אותו מתימן, אלא כי זה היה עסק טוב ולרובם לא היתה השכלה נרחבת או אפשרויות תעסוקתיות אחרות. הקונים הישראלים היו זקוקים לייצורה של זהות יהודית לפלאפל כדי להשתחרר מהשיוך לאוכלוסייה המקומית הערבית, שעימה היו כבר בקונפליקט לאומי. וכך מותג הפלאפל הערבי כפלאפל תימני, כדי להקל על חדירתו לשוק הסחורות ומאכלי הרחוב היהודיים.

אך כאן לא תמו צרותיו, וגם התימנים לא נהנו בתחילה ממעמד מועדף ביישוב היהודי הצעיר, שהורכב בעיקר מיהדות מזרח ומרכז אירופה, וגם הם סבלו מהתנכלויות. מוכר פלאפל תימני פנה לנציב הבריטי בבקשה לעזרה והגנה בדוכן הפלאפל שלו. אז אכן הפלאפל החל להיקרא תימני, אבל כמו התימנים עדיין היה בחזקת חשוד.

מסעו הפתלתל של הפלאפל לליבו של הרחוב והחיך הישראלי הושלם בתקופת הצנע. מנת הפלאפל היתה, כפי שעודנה היום, מושלמת מבחינה תזונתית (הפיתה לא בדיוק מופת של קלוריות בריאות, אבל כל היתר ממש כן), זולה, זמינה, יומיומית וקלה להכנה. לאוכלוסיית ישראל הצעירה, שנאבקה בצנע הכלכלי והתזונתי, היה זה פתרון נפלא. כניסתו לליבה הקולינרי של האומה בא לידי ביטוי בשירים פופולריים כמו שיר הפלאפל של דן אלמגור (הידוע בעיקר כ"ולנו יש פלאפל", כמילות הפתיחה של הפזמון) בטקסטים ספרותיים, בהצגות ובתפריטים של סעודות רשמיות של מדינת ישראל. וכך מותג הפלאפל, שהוכרז בראשיתו כסכנה לאומית, כמאכל לאומי.

כשאנו אוכלים היום מנה של פלאפל תימני אנחנו חלק מתיאטרון קולינרי המבוסס, כמו במקרים רבים אחרים, על טעויות היסטוריות חינניות.  הפלאפל לא הגיע מתימן, התימנים לא המציאו אותו, והוא לא שונה מהותית מפלאפל "רגיל". הפלאפל התימני הוא הוכחה שעל פי רוב, הסיפור הרבה יותר משכנע (ומעניין) מהאמת - ושככל שהסיפור יותר מבלבל, כך הטעם יותר משכנע.

• מיטיבי לכת ירצו אולי לקרוא את המחקר החדש על פלאפל:
  דפנה הירש וסמדר שרון (2025). ולנו יש פלאפל: אוכל רחוב בתל אביב המנדטורית כזירה של מגעים ומתחים. בתוך נ. וסרמן, ז. וייס, י. פורסטנברג, & ד. קפלן (עורכים), שולחנות ערוכים: אכילה משותפת, גבולות חברתיים ומגעים בינתרבותיים, 236-254.