בזמנים שבהם יחסי הציבור הישראליים הגיעו לשפל חסר תקדים, ובמציאות בה שרת ההסברה התפטרה מתפקידה ביום החמישי למלחמה הארוכה בתולדות המדינה, טוב שלפחות כוכב הרשת והקומיקאי שחר כהן נרתם למשימת תיווך הזווית הישראלית לעולם. גם אם הוא עושה זאת כאדם מזוקן, לובש שמלה וחובש פאה.
כי את העבודה שעושים סרטוני הרשת הוויראליים שלו, שהחלו כסנסציות וידאו בטיקטוק, ביוטיוב בפייסבוק ובאינסטגרם והפכו לאחרונה לסיבובי הופעות שלמים באירופה ובארה"ב, אף משרד הסברה מנופח תקציב לא עושה. גם לא מנסה לעשות, אם להודות באמת. ואם היה מנסה, כנראה שלא היה מצליח להגיע למספר צפיות כולל בסרטונים שמגיע למספרים כמו 1.3 מיליון.
באמצעות שלל דמויות מוגזמות במידה אך מציאותית לחלוטין מתוך הפסיפס שמרכיב את החברה הישראלית, מצליח כהן, 35, להעניק תמונה מדויקת למדי של הישראלי, ובעיקר הישראלית, המצויים. מערכונים קצרים אודות שלל טיפוסים ותופעות - העובדת מהמשרד שכולם מכירים על משפטיה השגורים; האדם במקלט בעת אזעקה; חוסר הנימוס האופייני למקומיים; ההבדלים המהותיים בין ישראלים לאמריקנים וכמובן - דמותה האייקונית בשלב זה של המורה נופר לוי, פקאצה טובת לב אך נטולת מודעות עצמית, הפכו את כהן לאיש שהצליח לכבוש את לבה של יהדות ארה"ב - ולא רק אותה.
מה שהחל כלא יותר מחשבון מצליח ברשת בנה לו קריירת סטנדאפ, במסגרתה זומן לאחרונה לסדרה של 20 הופעות בארה"ב וקנדה שאליה ייצא בקרוב. כמעט מבלי להתכוון, כהן כתב מופע שמבוסס על חיקוייו חדי האבחנה ומדויקי הניואנסים של מי שגדל כילד טוב בירושלים, בן לאב בנקאי ולאמא קצינה במטה הארצי של המשטרה, ששאב במהלך רוב ילדותו ונעוריו חומרים לדמויות מצפייה אדוקה בטלוויזיה.
"מי שבא לראות אותי זה קהל משולב", מנסה שחר למפות את סוג האנשים שפוקדים את הופעותיו בניכר. "הוא כולל מקומיים יהודים, ישראלים בחו"ל וכל בן אדם שעוקב אחר סושיאל מדיה, גם אם הוא לא יהודי. ברמה שמעריצים שלי יכולים גם להיות מוסלמים שהדעה שלהם על ישראל משתפרת דרכי. בשוודיה, נגיד, ברגע שנחתתי ישבו איתי זוג גייז שבדי־נוצרי וטורקי־מוסלמי. הם עוקבים באדיקות אחר הסרטונים ומאוד אוהבים את ישראל ואת איך שהיא משתקפת מהם".
איך בעצם הכל התחיל עבורך?
"כילד הייתי מאוד תיאטרלי. הייתי מצלם המון סרטונים במצלמת וידאו ביתית. אחותי ואני היינו מחקים את ערוץ הקניות, חיקינו פרסומות, טלנובלות, סיטקומים. היינו פשוט דור שצפה במלא סדרות אמריקניות, ג'אנקיז של 'אריזה משפחתית', 'הנסיך המדליק מבל אייר' ו'חברים'. אחרי גיל ההתבגרות לקחתי את התחביב הזה שלב אחד קדימה. אם אנשים אחרים מתלהבים ממשהו למשך תקופה, ואז הם ממשיכים הלאה, אז אני מתעכב ומתאבסס עליו. זה ממש הפך אותי להיות מי שאני היום.
"למשל, הייתי צופה ב'הישרדות' האמריקנית והיתה שם מישהי שממש רציתי לדבר במבטא שלה. פשוט עצרתי בקטעים שבהם היא היתה מדברת בהם וניסיתי לדבר כמוה שוב ושוב עד שהצלחתי לחקות אותה. סתם בשביל לבנות דמות. הייתי ממש אובססיבי לסדרה 'חברים'. היום, כשרואים את הסרטונים שאני מתאר בהם התנהגות של אמריקנים מול ישראלים, החיקויים של הנשים האמריקניות הם לגמרי הכלאה בין מוניקה, רייצ'ל וההיא מ'הישרדות'. אלה מלא דברים שאספתי במהלך השנים".
הסכנה שבסקרנות
ההשראה לדמויות אמנם נלקחה מצפייה אובססיבית בטלוויזיה רב ערוצית בשנות ה־90' ותחילת שנות האלפיים, אבל הצורך בהן עבורו היה אלמנט הישרדותי. הרבה לפני נופר לוי האייקונית בשלב זה, הילד שחר כהן עטה על עצמו דמות של אדם אחר. כי מאחורי החזות המצחיקה והסרטונים ששוברים את הרשת מסתתר סיפור עגום למדי. ביוגרפיה רצופת קשיים, פחדים והדחקות, היא שבנתה את הקומיקאי שהפך להיות - אך לא לפני שאמללה במשך שנים את המתבגר המבולבל והמעט אבוד שהיה.
"בבית הספר היסודי דווקא הייתי הכי מקובל בשכבה", הוא מספק אקספוזיציה מטעה למה שיהפוך עד מהרה לכרוניקה של הסתרה. "במעבר בין כיתה ו' ל־ז' באו הרבה אנשים חדשים לבית הספר, והם פתאום ראו בי דמות שמתנהגת כמו שהומואים מתנהגים. הילדים שגדלו איתי מכיתה א' לא ראו את זה בכלל. הם היו רגילים אלי ולא עשו את הסוויץ' הזה לשחר שמתנהג ככה, טיפה שונה. כשהחבר'ה החדשים הגיעו, הייתי שומע כל הזמן 'הומו, הומו, הומו'. אני עצמי עוד לא ידעתי שאני גיי וכבר התחילו להגיד לי שאני כזה".
ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים בגיל הזה. חווית בריונות?
"זה היה גיל נוראי. חוויתי אלימות מילולית ופיזית. שמו לי רגליים במסדרון, רדפו אחרי כדי להצמיד אותי לפינה של הקיר. מזל שידעתי לברוח. הפכתי מהילד הכי אהוד לילד הכי שנוא. בשלב מסוים חזרתי הביתה וניסיתי לחשוב 'האם אני הומו?'. בדיעבד הבנתי שאני נמשך לגברים כבר מגילים מאוד מוקדמים, פשוט לא שמתי לב לזה.
"התאהבתי במדריך מהצהרון של אחותי בגיל 6, הייתי חולם עליו בלילה. ואז כטינאייג'ר התחלתי לפגוש אנשים, חקרתי את הנושא לעומק. הקפדתי לשמור על עצמי, גם כשהסקרנות שבי לקחה אותי למקומות קצת חשוכים או לכאלה שלא היו ממש נחשבים בסדר מבחינה חברתית. חייתי חיים כפולים במשך איזה שבע שנים. אם הייתי פוגש היום נער בגילי כמו שאני הייתי בזמנו, אז הייתי מגן אליו ומפציר בו לא ללכת למקומות האלה בגיל כל כך מוקדם. הייתי ילד מאוד אמיץ וגם היה לי חופש. ההורים שלי היו גרושים, אז לא חייתי בבית שיש בו שעת עוצר. יכולתי לעשות מה שבא לי. בקטע רע".
"אנחנו מחפשים לקבל ביטוי וזו כל המהות של הסרטונים שאני עושה. הדמות של הזו מהמשרד למשל, אנשים מזהים את עצמם בה. הם כותבים לי 'אתה עושה אותנו'. הן לא נעלבות ממנה, אלא מתגאות בה ומשתפות את הווידאו"
התבגרות רגילה היא דבר מורכב כשלעצמו. לזו שלך התלוו חיים סודיים.
"התחלתי ללכת לטיפול בגיל 14-15. הייתי הולך לפסיכולוג ומשקר. הייתי מדבר איתו על בחורה מהשכבה, המצאתי לו דברים. לא רק לו, גם ליומן האישי שלי, למקרה שיקראו אותו יום אחד. החיים שלי היו שקר מוחלט במשך 7 שנים, מגיל 12 ועד גיל 19 כשיצאתי מהארון. שנאתי את עצמי.
"שם פחדתי שיגלו עליי, אז הסתרתי את הכל. שיחקתי כדורסל, דיברתי בקול כזה גברי. חוויה מאוד קשה. ואז התחילו התקפי החרדה, תחושה שאתה הולך למות בכל התקף. במשפחה היינו בטוחים שיש לי בעיות בלב, אז הלכנו לבדיקות סדרתיות במשך שנה.
"זאת גם תקופה שלא כל כך ידעו מה זה התקפי חרדה, לא היתה לזה מודעות. היום כל אחד אומר 'יש לי התקף חרדה' גם כשזה לא ממש נכון. לפעמים כשאנשים מרגישים טיפה בלחץ אז הם אומרים 'היה לי התקף'. הם לא מבינים שההרגשה האמיתית של התקף חרדה היא שהדופק שלך עולה למעל 200 ואתה במצב של חנק וקוצר נשימה. יש לך זרמים בגוף ואתה פשוט מרגיש שאתה הולך למות. הלכתי לסדרת בדיקות ללב שלי, עד שהיינו אצל מישהו, פסיכולוג לדעתי, שאמר לי 'יש לך התקפי חרדה'".
עולם פנימי עשיר
אחרי השירות הצבאי הוא יצא מהארון. בהתחלה בפני חבריו הקרובים, בהמשך גם מול אחותו (בעצמה לסבית), שעליה הוטלה משימת עדכון אימם בנושא. "יצאתי עם חברים וביקשתי מאחותי שתספר לאמא", הוא נזכר. "ישבתי במסעדה, שלחתי לה הודעה 'נו?' ואחותי ענתה לי 'בוא הביתה'.
"נכנסתי הביתה וראיתי את אמא שלי בוכה ליד המחשב. ראיתי שהיא חיפשה בגוגל 'מה עושים כשאתה הורה לילד גיי?'. ישר היה ויכוח ויצאתי מהבית. אחר כך, בעצת חבר שאמר לי שאני חייב לחזור ולהתמודד עם הסיטואציה, חזרתי הביתה ואמרתי לה 'אמא, אם היתה לי ברירה, נראה לך שהייתי בוחר את החיים שלי? את ההסתר של שבע השנים האחרונות, את המכות בבית הספר, את חוסר הזכויות שיש בעולם לגייז?'.
"בבוקר כבר הכל היה בסדר, אבל בדיעבד היא סיפרה לי שלקחו לה כמה חודשים טובים לעכל את הבשורה. אם אתה שואל אותי, עד היום כואב לה, לדעתי".
היו לך מערכות יחסים לאורך השנים?
"אני חושב שאף פעם לא אהבו אותי. אני תמיד רגיל להיות המאוכזב שלא רוצים אותו בחזרה. רק בשבועיים האחרונים יצאתי עם שני בחורים אחד אחרי השני שמאוד רציתי, ושניהם אמרו לי 'לא'. לא גדלתי לתוך מודל של זוגיות, לא היתה לי אף פעם מערכת יחסים ארוכה. הקשרים הכי ארוכים שהיו לי נמשכו חודשיים־שלושה.
"הלוואי שהיה לי את הסיפור של המישהו הזה שמגלה את המיניות שלו בגיל 16, מכיר מישהו אחר באותו מצב והם מתאהבים. אבל זה לא הסיפור שלי. הסיפור שלי הוא של בן אדם שמגיל מאוד צעיר פעל לבד, היה רגיל לפעול לבד בלי שמסתכלים עליו, ועיצב לעצמו המון דברים נהדרים שמשרתים אותו. עולם פנימי עשיר, דמויות".
לא כל כך קשה להבין שהדמויות שבנית הן בריחה שלך מעצמך.
"כשאני הופך לנופר אני לא סוחב את הנטל בלהיות שחר. כי כשאני מוריד את הפאה ויוצא מהדמות אני חוזר לחיים שבהם אני לבד. אני לא יודע אם העתיד שלי יהיה גם לבד. אם יהיה לי ילד כנראה אביא אותו בעצמי".
כוכב הסברתי
הרבה לפני נופר לוי, שחר כהן בכלל היה פרצוף מוכר בהייטק. סטודנט לכלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית ואחר כך מנהל מוצר בחברת "פרוקטר וגמבל", משרד מוצרי הצריכה הבינלאומיים הוותיק, מטפל בלקוחות כמו "הד אנד שולדרס", "אוראל בי" ו"'גילט". משרה נחשבת, עמדה בכירה. באופן משעשע וכנראה לא מקרי, הוא היה אמון על מחלקת תכשירי השיער. רצון נושן בתשומת לב, שלא ממש קשה להבין מאיפה הוא נובע, הביא אותו להתחיל ליצור את סרטוני הרשת. עוטה דמות, מצלם סרטון, מכניס בבקבוק ומשליך אל מי האוקיינוס העצום שהוא רשת טיקטוק (שבהמשך הוא עצמו הפך למנהל שותפויות בשלוחה הישראלית שלה).
לאט לאט התחיל לצבור עוד ועוד עוקבים, כשהסרטון הראשון שלו ששבר את הרשת השווה באופן סאטירי בין החיים בשנות ה־90' לחיים היום. קונספט הניגודים המשיך לסרטונים שעסקו בהבדלים בין חרדים וחילוניים וגברים מול נשים, והתפתחו לסדרת מערכוני אמריקנים בישראל, ששבתה את לבם של יהודי גולה חובבי ציון. אירועי 7 באוקטובר הפכו אותו לשם מוכר בעולם, כמעט במקרה.
"פשוט נהייתי כלי הסברה", הוא אומר. "הרגשתי שאני לא יכול להמשיך להעלות את הסרטונים שלי כשאנשים נרצחים, חיילים מתים והשם שלנו בעולם הולך ונחרב. ניסיתי לחשוב איך אני עוזר, מה המשמעות שלי בימים אלה? גם לקחו אותי לצבא להרצות על איך ליצור תוכן הסברתי".
"אחרי 7 באוקטובר, הרגשתי שאני לא יכול להמשיך להעלות את הסרטונים שלי כשאנשים נרצחים, חיילים מתים והשם שלנו בעולם הולך ונחרב. ניסיתי לחשוב איך אני עוזר, מה המשמעות שלי בימים אלה? גם לקחו אותי לצבא להרצות על איך ליצור תוכן הסברתי"
ההצלחה שלך נולדה מתוך מחדל מערכתי. את העבודה שלך המדינה היתה צריכה לעשות, והרבה לפני המלחמה.
"נכון, אין לנו הסברה. ולכן עצם העובדה שאני הצלחתי זה משהו שאני נושא איתי בגאווה. הצלחתי לגרום לאנשים שאין להם קשר לישראל, שלא אוהבים אותנו או כאלה שאין להם מושג מה קורה אצלנו, לצפות בסרטונים הקומיים שלי ולהבין למשל את מה שאנחנו עוברים באזעקות.
"יש למשל סרטון של נופר שנוסעת עם אמריקנית באוטובוס בזמן אזעקה. התיירת נכנסת ללחץ וכשמישהו מחו"ל רואה סיטואציה כזו הוא רוצה לדעת איך הן מתמודדות עם המצב ההזוי הזה, שבה רגע אחד אתה נוסע באוטובוס וברגע אחר אתה שוכב בצד הכביש כי מתעופפים טילים מלמעלה. זו עבודה שאף משרד לא עשה".
יש מי שנפגעו מהחיקויים שלך? זו תקופה שכולם מחפשים להיעלב ממשהו.
"מבחינתי התקופה הזו היא טרללת מוחלטת, ואני חושב שאנשים קצת מתגעגעים לזה שפעם היה מותר יותר. אבל אפילו כשעשיתי את סרטון החרדים מול חילונים, מאוד נזהרתי לא להעליב את החרדים. את החילונים אני יכול להעליב, כחילוני בעצמי, אבל מאוד לא רציתי לפגוע באוכלוסייה החרדית. ובאמת התגובות לסרטון הזה היו 'וואו, אתה מייצג אותנו, קלעת בול'. בכלל, אני משתדל להיות גורם מאחד".
איך אתה מסביר את האפיל שלהם? בסך הכל מדובר בתיאור קומי של מציאות קיימת.
"אני חושב שאנשים פשוט אוהבים לראות את עצמם על המסך. כשגדלתי כגיי לא היו יותר מדי דמויות בטלוויזיה שייצגו אותי. אם היו כאלה אז הן היו מושמות ללעג. אנחנו מחפשים לקבל ביטוי וזו כל המהות של הסרטונים שאני עושה. הדמות של הזו מהמשרד למשל, אנשים מזהים את עצמם בה. הם כותבים לי 'אתה עושה אותנו'. הן לא נעלבות ממנה, אלא מתגאות בה ומשתפות את הווידאו. כי בסופו של דבר ההיא מהמשרד מוציאה את כל מה שאנחנו מסתירים בבטן. את כל הרפש והמרמור שלכולם יש לפעמים מעבודה במשרד".
יש גם אלמנט בולט של דראג בסרטונים שלך.
"נופר היא לא דראג, כי דראג זו אמנות. להיראות כמו דראג, מגולח ומאופר מוגזם, זו ממש אמנות. לאדיר מילר, שאני שואב ממנו המון השראה, היתה בתחילת הדרך דמות נשית שהוא גילם. זו יותר תחפושת. האמת היא שהיה לי את זה כבר מגיל צעיר: אמא שלי מספרת שכשהייתי בן ארבע והיא טסה לחו״ל, ביקשתי ממנה שתביא לי כמתנה בובת חרסינה של אישה. בכל פורים חיפשתי תירוץ להתחפש לאישה. התחפשתי לברבי, ללובה מ'ארץ נהדרת'.
"פעם אפילו התחפשתי ל'לא מוגדר'. האדם המצוי ישאל אם אי פעם רציתי להיות אישה, וגם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו הרבה פעמים. אבל אני שמח בגוף שלי כשחר ופשוט אוהב את האפשרות שיש לי לבטא דברים".
אתה גם לא טורח לגלח את שיער הפנים כשאתה מגלם נשים.
"אני לא מסיר את הזקן כשאני מגלם את נופר, אבל אנשים כותבים לי בתגובות 'אני כבר לא רואה בכלל את הזקן'. בסופו של דבר יש פה עניין של לנתק את עצמך מהדמות. אני לא הופך עכשיו לאישה, אני באמת לא רוצה. שמע, עבדתי בהייטק כשהתפרסמתי. לבוא ולחבוש פאות ברשתות חברתיות בזמן שאתה רוצה להילקח ברצינות ולקבל תפקידים בכירים זה לא בדיוק מסתדר יחד. אז אם כבר הייתי רוצה להיות אישה כנראה שהייתי עושה את זה".
הפכת גם למרצה בחוג לתקשורת של אוניברסיטת רייכמן. איך הסטודנטים מקבלים אותך?
"זה מצחיק נורא, כי אני לא מרצה רגיל. אני צריך להיות רציני איתם, לתת ציונים, והם בכלל זוכרים אותי כדמות של סטודנטית בסרטונים שלי".
במובן מסוים אתה ממשיך לנהל חיים כפולים גם היום.
"כן. כשאני יושב איתך אתה רואה אדם מאוד שונה מזה עם הפאה מהסרטונים. זה בדיוק מי שאני - חיה שיכולה להיות גם זה וגם זה. תמיד קינאתי באנשים מסביבי שהחיים שלהם נורמליים. אני גאה ביכולת שלי לשחק כל כך הרבה דמויות מכל מני סוגים, כי זו בעצם הדרך שלי להביא לידי ביטוי את הנורמליות שבי. כי בסוף, אחרי הכל, נופר היא נורמלית".
