"היום עבר לידי איש עם זקן כמו של אבא, והרגשתי לא טוב כי נזכרתי בדברים שהוא עשה לי כשבאתי לישון אצלו. זה עשה לי לפחד, כי פעם הוא אמר לי שאם אספר למישהו על הכואב בפיפי ובטוסיק שהוא עשה לי, הוא יעשה את זה גם ללירי. אני ממש דואג".
לפעמים יובל בן ה־8 מנסה לכתוב לאמו גם על דברים רגילים של בנים בגילו. על משחקי המחשב החדשים שמצא או על הקלפים החדשים של ליגת האלופות שהצליח להחליף. אבל לרוב, הוא לא מצליח. מכתב אחרי מכתב, יום אחרי יום, הוא מתאר מצוקה בלתי נסבלת ומתחנן בפני האם "תיקחי אותי מפה, אני רוצה הביתה!".
כבר קרוב לשנה שיובל (שם בדוי) סגור במרכז חירום של משרד הרווחה, מתחנן לחזור לאמא, לחברים ולמשפחה, ומעל לכל - מתחנן שיצילו את לירי, אחותו הקטנה, שאותה העבירו הרשויות דווקא אל האב, שלדבריו פגע בו. "למה אף אחד לא מקשיב לי?", הוא שואל שוב ושוב.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
איך קורה שילד נבון ואמיץ שמעז לספר לאמו, שאבא שלו, הגרוש שלה, פוגע בו מינית - מוצא את עצמו "כלוא" במוסד סגור? איך ייתכן שגורמי הרווחה במוסד לוחצים עליו שיחזור בו מתלונתו? שכופים עליו בניגוד לרצונו מפגשים עם מי שלדבריו פגע בו?
את השאלות טורדות המנוחה האלה מציפה עו"ד רוני אלוני סדובניק, שמייצגת נפגעות ונפגעים של עבירות מין.
הדיווחים הראשונים על חשש לפגיעה מינית ביובל הגיעו לרווחה לא מהאם, אלא דווקא מגורמי רפואה שלהם סיפר על "דברים שאבא עושה לי". דיווח נוסף הגיע גם מגורם חינוכי בגן הילדים.
האם פנתה למשטרה רק אחרי שיובל העז לספר לה במילותיו על מעשים מיניים "כואבים" שאביו מבצע בגופו. למרבה האבסורד, בשלב הזה - במקום שיקבל הגנה, תמיכה או טיפול כילד נפגע עבירה, קרס עליו, על אמו ועל אחותו הקטנה העולם. מאותו הרגע הוכרזה האם כ"מנכרת", הילד נתפס בעיני הרשויות כמשקר, ושניהם נאבקים מאז בעונשים בלתי נסבלים שהוטלו עליהם על ידי המערכת.
כך, לדוגמה, בבית המשפט לענייני משפחה קבע השופט, בניגוד לחוות דעתם של המומחים שהוא עצמו מינה ובניגוד לכל היגיון סביר, להעביר את לירי (שם בדוי), האחות הקטנה, לחזקת האב (החשוד בזמנו), ולהוציא את יובל מהבית המוגן והבטוח של האם למרכז חירום של הרווחה. לביתו יוכל יובל לשוב רק כאשר יסכים לחדש את הקשר עם אביו.
>>"קמתי בבהלה ובגועל": בת הרב המוכר חושפת את ההתעללות המינית המחרידה | תיעוד<<
"במקרים של חשד לפגיעה מינית בתוך המשפחה מתקיים כפל הליכים שמוביל לזיהום מוחלט של ההליך הפלילי", אומרת אלוני סדובניק. "למשל, כאשר חומרי חקירה מגיעים לידי החשוד בטרם הושלמה חקירתו. במקרים רבים, משרדי הרווחה והמשפטים מאפשרים לשופטים לענייני משפחה לדון בעבירה הפלילית ולהכריע שלא היתה פגיעה ללא כל סמכות, וחמור לא פחות מכל זה - ה'רשויות' 'מבלבלות' בין מעמדו של הילד כנפגע עבירה לבין מעמד אמו כ'גורם מדווח' ומתייחסים אליה כאילו היא המתלוננת. כך נשללות מהילד הנפגע זכויותיו כנפגע עבירה.
"אנחנו קוראים תיגר על ההתנהלות של רשויות המדינה, שבאופן שיטתי מפירות את החוק שאוסר הטרדת עד. כך, למשל, כשסוגרים נפגע או נפגעת במוסד ומתנים את שחרורם בכך שיחזרו בהם מהתלונה נגד האב הפוגע. להפעלת הלחץ הפסול על נפגע העבירה נוסף גיבוי בפסקי הדין של שופט בית המשפט לענייני משפחה, שבו צוטט כמאפשר לאם הזדמנות אחרונה להשלים עם העובדה שהאב לא פגע מינית בילד".
הממצא עליו מדבר השופט במקרה זה הוא סגירת התיק הפלילי על ידי הפרקליטות, בהעדר ראיות. בחלק מהמקרים מצליחים סניגורים לשנות את עילת הסגירה ל"חוסר אשמה".
כאן המקום לציין שרוב תיקי עבירות המין נסגרים על ידי הפרקליטות, כך עולה מנתוני משרד המשפטים כפי שנמסרו לאיגוד מרכזי הסיוע בנוגע לתיקים של עבירות מין נגד קטינים מתחת לגיל 12. כשמדובר בתלונות על פגיעה מינית בתוך המשפחה, אחוז כתבי האישום שמוגש נמוך ביותר. "כל הכשלים, לאורך כל שרשרת קבלת ההחלטות והטיפול בילדים נפגעי פדופיליה ועבירות מין בתוך המשפחה, הם חלק מתעשייה שנועדה להשתיק נפגעים ונפגעות", אומרת אלוני סדובניק.
המערכת דורסת
זה קורה שוב ושוב. יש ילדים וילדות, בנים ובנות, שמעזים לספר לאדם מבוגר שהם נפגעים מינית בתוך הבית, על ידי הורה, ומוצאים את עצמם נזרקים באכזריות מתחת לגלגלי מערכת שרומסת את זכויותיהם הבסיסיות ביותר. במקרים של ילדות וילדים שנפגעים מינית בתוך המשפחה - נדמה שאין חוק שבאמת יכול להגן עליהם. למעשה, לילדים שנפגעו מינית בתוך המשפחה כמעט שאין סיכוי לזכות בהגנה. אפילו במרכזי ההגנה (בתי לין), שנועדו לאפשר לילדים טיפול וחקירת ילדים בתנאים המתאימים ביותר, נמנעים - אם כי לא באופן רשמי - לקבל אותם.
כך, לדוגמה, בשנה שעברה הועלתה בדיון בוועדה לזכויות הילד הטענה כי "קטינים שמעורבים בסכסוכי גירושים בעצימות גבוהה מסורבים מלקבל טיפול במרכזי ההגנה בשל החשש שמדובר בניכור הורי, וכך דווקא ילדים במצבים הכי רגישים לא מקבלים מענים". המשפט, שנכתב במסמך סיכום הדיון בדיווח השנתי של משרד הרווחה לשנת 2023, הוא גם הרושם שמגיע מהשטח.
"לא מקבלים את הילדים האלה בבית לין. אומרים להם 'אל תבואו', הרווחה אומרת 'זה סכסוך גירושים', אבל לא! זאת אלימות נגד ילדים", אומרת עינת קינן, מגשרת בהתמחות משרד המשפטים ומומחית בליווי מו"מ, שמלווה אימהות וילדים בהליכים. "לצערי, יובל ואמו הם לא היחידים - זאת מדיניות".
כשקינן מדברת על מדיניות היא מתכוונת, בין היתר, לאג'נדת "הניכור ההורי" שהשתלטה בשנים האחרונות, לדברי המומחים שעימם שוחחנו, על מערכת הרווחה ועל בתי המשפט לענייני משפחה. תזת הניכור ההורי הגיעה לעולם על ידי ד"ר ריצ'רד גרדנר באמצע שנות ה־80 של המאה הקודמת. על פי הניסוח של גרדנר, כמעט תמיד האימהות הן ההורה המנכר.
"אם טובה", לשיטתו, ששומעת מהילד שהוא נפגע מינית, צריכה לומר לו: "אני לא מאמינה לך. אכה אותך על שאמרת את זה, לעולם אל תדבר כך על אביך". זהו מונח שנקבע כי אין לו ביסוס, תוקף או מהימנות מדעיים, ועל כן הוא נדחה וספג ביקורת על ידי קהילת חוקרי בריאות הנפש וחוקרי עולם המשפט. למרות זאת, ניכור הורי הפך במסגרת הליכי גירושים לטענה מובילה, שפעמים רבות משמשת גם הגנה מפני האשמות של אלימות במשפחה או התעללות מינית.
חשוב לציין, יש מקרים רבים של גירושים בקונפליקט גבוה וכן תופעות איומות של הסתת ילדים מצד הורה אחד נגד ההורה האחר, ללא קשר למגדר ההורה. עם זאת, לחוקרים מיומנים יש כלים לאבחן מתי מדובר בהסתה ובתלונת שווא ומתי מדובר בסכנה ממשית לילד. נוסף על כך, רק 2% מהמקרים שבהם הועלתה האשמה בפגיעה מינית כלפי אבות בסכסוכי משפחה התבררו כתלונות שווא. כך עלה, בין היתר, ממחקר גדול שבוצע על אלפי פסקי דין בארה"ב. בישראל, עושה רושם ש"תלונת שווא" היא ברירת המחדל.
"נראה שהקונספט של 'ניכור הורי' נכנס לסדק של הקושי להכיר בשכיחות התופעה ולהתמודד עימה", אומרת פרופ' רחל לב ויזל, מומחית בתחום של פגיעה והתעללות בקטינים ואלימות מינית בפרט. "למעשה, אין בהכרח קשר בין פגיעה מינית בקטין בתוך המשפחה לבין מצבי ניכור, כך שהשימוש בקונספט יש בו כדי להביא להפקרה מעשית של קטינים נפגעים מינית לגורלם. הכחשה של הפגיעה או הטלת ספק בה על ידי איש המקצוע מעמידה את הקורבנות הקטינים חסרי הישע, ואת ההורה שניסה לעמוד לצידם ואולי להצילם, חסרי אונים".
ד"ר אהרון אלן פלשמן, רופא ילדים ופסיכיאטר ילדים ונוער, טוען כי מערכות המדינה כושלות באופן עקבי בטיפול בילדים בהליכי גירושים. "ילדים בישראל הם בעדיפות מאוד נמוכה", הוא טוען. "לא רואים את העולם מנקודת מבט של הילד - לא בחינוך ולא ברווחה. זאת המציאות.
"היום בתיקים של גירושים, כשיש תלונה על אלימות, ברירת המחדל היא שלא היתה התעללות, אלא אם אפשר להוכיח אותה. אבל בכמעט 100 אחוזים מהמקרים אין אפשרות להוכיח, כי אין מי שמסוגל לבצע חקירה. ברוב המקרים התיק נסגר, והצד האלים אף משתמש בכך כהוכחה שלא היה כלום. ברגע שאומרים 'אין הוכחה' הופכים את האמא ואת הילד לשקרנים, אבל המציאות היא לא שחור ולבן. לדעתי זה לא מחדל, זאת שיטה".
ד"ר פלשמן סבור שהשתלטות האג'נדה התגברה בתקופה שבה כיהנה איילת שקד כשרת המשפטים. "סגירת יחידות הסיוע שליד בתי המשפט לענייני משפחה בתקופתה פגעה קשות בילדים. היחידה, שהוקמה עם הקמת בתי המשפט למשפחה, נועדה לסייע לבתי המשפט במקרים של גירושים במתח גבוה, בעזרת מומחים. זאת היתה מסגרת מצוינת שפעלה היטב.
"המומחים בדקו כל מקרה לגופו ולא קבעו אוטומטית, כמו היום, שכאשר אמא מתלוננת זו בהכרח תלונת שווא. היתה תוכנית לקדם גישור במקום הליכים משפטיים, תוך הכפלת כוח האדם ביחידות הסיוע. בפועל, שקד הוציאה את התוכנית לפועל מבלי להוסיף תקנים, וכך יחידות הסיוע הפסיקו לטפל בילדים והחלו לעסוק בקידום גישור. גם פקדי הסעד לסדרי הדין, שאין להם כיום מספיק כוח אדם והכשרה להעריך מקרים כאלה, אימצו את תיאוריית הניכור ההורי כתורה מסיני".
"רגשות אשמה כבדים"
השופטת בדימוס סביונה רוטלוי, מומחית בזכויות הילד שעמדה בראש הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, פירשה את עקרון טובת הילד באמנה לזכויות הילד, שעליה חתמה ישראל, כ"מורכב ממכלול הזכויות, הצרכים והאינטרסים של הילד. הזכויות, הצרכים והאינטרסים יישקלו לאור רשימת גורמים רלוונטיים לחייו, כגון רצונו, גילו, קשריו ויחסיו עם הוריו ודמויות משמעותיות אחרות בחייו".
"כיום יש אי־הבנה מוחלטת בנושא זכויות הילדים, טובת הילד לא נשקלת כשיקול ראשון במעלה", אומרת רוטלוי. "זה נמשך כבר שנים וקשור לדעתי לתופעה כלל־עולמית של התחזקות הדת והלאום - כשהדגש הוא על חשיבות המשפחה ולא על טובת הילדים. זהו מהלך שצבר תאוצה בכנסת הקודמת, כשהתחיל מאבק של גברים גרושים אלימים שסירבו לקבל את פסיקות בתי המשפט וניהלו מאבק בשופטים לענייני משפחה ובעובדים הסוציאליים. כשיואב קיש נכנס לכנסת, הוא נתן להם במה להשמיע את קולם ולפעול לשינוי".
לדברי השופטת בדימוס, גם משרד הרווחה איבד בשנים האחרונות "חלק מרכזי מהשדרה המקצועית. במקביל התפתחה תעשייה בבתי המשפט לענייני משפחה של פסבדו מומחים ל'ניכור הורי', על חשבון מומחים מעולם הפסיכולוגיה הקלינית שמתמחים בילדים. היציאה מנקודת הנחה שילדים משקרים, כשמחקרים בעולם מוכיחים זה שנים רבות שילדים משקרים פחות ממבוגרים, היא גישה הרסנית שלא בודקת את העובדות לגופו של עניין".
צריך לומר: מורכב מאוד לבנות תמונה מסודרת בנושא, שכן נתונים רשמיים ומוסמכים אינם בנמצא כמעט. רובם הגדול אינם גלויים, או שאינם מפולחים באופן שמאפשר הצלבת נתונים בין רשויות וידע ספציפי על קבוצות נפגעים שונות. עם זאת, מנתונים שכן הגיעו לידי "שישבת", ניתן לקבוע שמדובר בהרבה מעבר למגיפה. על פי המועצה לשלום הילד, אחד מכל חמישה ילדים נפגע מהתעללות או מהזנחה בילדות. במקרים רבים, הפגיעה מתרחשת בתוך המשפחה.
על פי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, עד גיל 12 שיעור הבנים והבנות שנפגעים זהה. מדוח איגוד מרכזי הסיוע בשנת 2023 עולה כי באותה השנה נפתחו 482 תיקי עבירות מין כלפי ילדים בתוך המשפחה. במיעוט מהמקרים מוגש לבסוף כתב אישום.
גורמי המקצוע בתחום מעריכים שנושא האלימות המינית, בוודאי בתוך המשפחה, מצוי בתת־דיווח. מנתוני משרד הרווחה לשנת 2021 עולה כי 460 ילדים הושמו באותה השנה במרכזי החירום ברחבי הארץ, כש־12% מתוכם הוצאו מהבית על רקע סכסוך גירושים בעצימות גבוהה. מהנתונים המעטים הנוספים שמפורסמים בנושא מצטיירת מגמת עלייה בהוצאת ילדים מהבית על רקע זה.
"באופן כללי, ילדים וילדות שדיווחו על פגיעה בהם על ידי הורה חווים רגשות אשמה כבדים על כך", אומרת נעמי רוכמן, עובדת סוציאלית מומחית לטיפול בהורות לילדים בסיכון וממקימות המרכזים לטיפול בפגיעות מיניות ברחבי הארץ. "נדרש אומץ לב בלתי רגיל לדווח ולהתמיד בהגנה עצמית, גם כאשר המערכת המשפטית ומערכת הרווחה אינן יכולות לספק הגנה כזו. במקרים כאלה נוצרים משבר משפחתי וקרע, לפעמים הפרדת אחים.
"הכלי היחיד העומד כיום לרשות שירותי הרווחה בארץ הוא ההוצאה החוץ־ביתית, אך במקרה כזה הוצאת הילד מהבית הופכת להיות עוד מסמר בארון האשמה של הילד, בגיל שהוא צעיר מכדי לשאת באחריות כזו. כשיש בית אחד מיטיב, יש להימנע בכל מחיר מהוצאת הילד ממנו, מחשש לאובדנות ולהרס נפשי של הילד או הילדה, אולם בהחלט יש מצבים שבהם הוצאת הילד מהבית באופן זמני הכרחית וחיונית לשיקומו".
עו"ד ליה קוק, מנהלת המרכז לליווי ילדים נפגעי עבירה במועצה לשלום הילד, מדגישה: "לילדים קשה מאוד לספר על הפגיעה בהם, ודאי כשהיא מתרחשת במשפחה. הם מפחדים, תלויים במבוגר הפוגע ולעיתים אפילו לא מבינים שמה שקורה להם הוא פגיעה אסורה. כשילדים מתגברים על כל המחסומים ומספרים, קריטי להתייחס אל הדברים שהם מספרים במלוא הרצינות כדי שאפשר יהיה להתחיל להושיט להם יד. המועצה לשלום הילד מלווה כ־600 ילדים נפגעי עבירה מדי שנה ומכירה מקרוב את ההשלכות הנוראות של הפגיעה בהם, וגם את הקשיים האדירים שעוברים עליהם עם גילוי הפגיעה".
"אימהות מדווחות ומושתקות"
"עזבתי בית שבו סבלנו מאלימות קיצונית", מספרת תהילה (שם בדוי), אם לשבעה ילדים. "השכנים היו שומעים צרחות אימים, והמטפלת של הילדה דיווחה למשטרה אחרי שהבת שלי סיפרה לה שאבא פגע בה. שלחו פעמיים חוקרי ילדים לגן שלה, אבל בתוך חודש התיק נסגר. תגידי, איך יכול להיות שילדה אומרת לאפוטרופסית שלה 'אבא הכניס לי אצבעות לפיפי והכאיב לי' - והשופטת שולחת אותה לאותו אבא בכל מחיר? הילדה חוזרת ממנו עם סיוטים וצרחות מתוך שינה, עם כאבים בכל הגוף. לאף אחד לא אכפת מהילדים".
"אנחנו מוצפות בדוגמאות כאלה", מוסיפה קינן, "של ילדים שמשתפים באלימות פיזית, מינית או רגשית, ושל אימהות מיטיבות שמדווחות כחוק ומוצאות את עצמן מושתקות, נענשות ביחד עם הילדים בכל מיני צורות יצירתיות - החל באיומים בהוצאת משמורת לצד האלים ועד הוצאת הילד למרכז חירום, לפנימייה או למוסד פסיכיאטרי, גם כאלה שבהם ידוע שהילדים נפגעים.
"לצד כל זאת גם מכלים את כספה של האם, כששולחים אותה לאבחונים ולטיפולים והיא נדרשת להוציא מאות אלפי שקלים על הגנה משפטית לאור שנים של תביעות מצד הפרוד. מטיחים בילד שהוא משקר, כופים עליו מפגשים עם ההורה האלים, ומה שהכי מצער הוא ההתקרנפות של אנשים שאמורים להגן על ילדים ובמקום זאת פוגעים בהם. במדינת ישראל עושים הכל כדי להשתיק את הילד. לא מתעניינים בשלומו. הילד מתחנן לפגוש שופט, והשופט מסרב. באיזה עולם אנחנו נמצאים?".
"הרווחה אומרת 'זה סכסוך גירושים', אבל זאת אלימות נגד ילדים", אומרת עינת קינן, מגשרת בהתמחות משרד המשפטים ומומחית בליווי מו"מ, שמלווה אימהות וילדים. "לצערי יובל ואמו הם לא היחידים – זאת מדיניות"
כמו תהילה, גם אשרת (שם בדוי) נמלטה מאלימות מסכנת חיים שבמהלכה הטיח האב את הילדים הקטנים אל הקיר. "הילדים תיארו מקרים קשים, אבל לפרקליטות קשה להסתמך על עדותם כי הם קטנים. כאילו אין משקל למילים שלהם. הפרקליטה מאוד רוצה לעזור, אבל היא אומרת שעם ילדים זה יותר קשה, 'הידיים שלי כבולות'.
"רק כמה חודשים אחרי שהגענו למקלט התברר לי שהילדים נפגעו גם מינית. זה קרה כשבשלב מסוים החליטו ברווחה שהגיע הזמן לקיים מפגשים עם האב במרכז קשר. כשהבן הגדול שמע שהוא עומד לראות את אבא שלו, הוא קפץ על המיטה ותוך כדי אמר לי 'יש אבות בעולם שהדבר שהם הכי אוהבים זה את החור של הטוסיק של הילדים שלהם'".
ילדיה של אשרת נשלחו לחקירת ילדים נוספת. "הגדול שיתף את החוקר שאבא נגע לו בטוסיק הרבה פעמים, אבל זאת היתה חקירה די קצרה והחוקר אמר שהוא לא יכול לפתוח תיק רק עם משפט. הוא אמר לי 'אני מבין שקרה פה משהו, קחי את הילד לפסיכולוג. תטפלי בו'".
"ילדים וילדות שדיווחו על פגיעה בידי הורה חווים רגשות אשמה כבדים על כך", אומרת נעמי רוכמן, מומחית לטיפול בהורות לילדים בסיכון. "נדרש אומץ לב בלתי רגיל לדווח ולהתמיד בהגנה עצמית, גם כשהמערכת לא יכולה לספק הגנה כזו"
דבורית (שם בדוי) נישאה לגבר גרוש. בדיעבד נודע לה שבעבר הוגשה נגדו תלונה על פגיעה מינית בילדיו מנישואיו הקודמים, אלא שגורמי הרווחה ובית המשפט סירבו להאמין לילדים והעבירו לאב את המשמורת. "הקטנה שלי היום בת 9, ולקח זמן עד שגיליתי שהוא נגע בה", היא מספרת. "תוך כדי שהוא (האבא) נוסע עם הילדה לטיפול, הוא פוגע בה. היא חוזרת הביתה פצועה, לא יכולה לסגור רגליים. יום אחד היא חזרה אלי מתפתלת מכאבים, ואני מתחילה לבכות כי אני כואבת את כאבה.
"לקחתי אותה לרופא, והעובדת הסוציאלית כעסה - את כל הזמן לוקחת אותה לרופאים. היה לי קשה להאמין. אחרי שנפרדנו החלו להאשים אותי שאני מסיתה. בכל פעם שהילדה היתה חוזרת ממנו היא היתה פצועה. רצו לקחת לי את הילדה, אבל אמרתי להם 'אני אשכב על הרצפה, רק על גופתי אתם תיקחו את הילדה. אני ילדתי אותה ואני אטפל בה. מה שחשוב לי זה לעקור את הפגיעה מהשורש, שזה לא יחזור אליה בעתיד מול בעלה. בזה אני עובדת".
דבורית (שם בדוי), שבתה נפגעה: "תוך כדי שהוא (האבא) נוסע עם הילדה לטיפול, הוא פוגע בה. היא חוזרת הביתה פצועה, לא יכולה לסגור רגליים. יום אחד היא חוזרת אלי מתפתלת מכאבים, ואני מתחילה לבכות כי אני כואבת את כאבה"
את המקרה מתארים גם גורמי מקצוע שונים שטיפלו בדבורית ובילדה. "כתבנו דוח על ילדה שסיפרה לאמא שלה על פגיעות מיניות אנאליות", מספרת פרופ' לב ויזל, שעמדה עד לא מזמן בראש היחידה להערכה ולאבחון של קטינים נפגעי טראומה ואלימות מינית במרכז סגול בביה"ח שמיר (אסף הרופא).
"לדברי האם, בכל פעם שהילדה חזרה מבית האב היא היתה עם דימום. האם היתה לוקחת אותה למיון, מקבלת משחה, וזהו. האבחון שלנו העלה שהילדה אכן נפגעת, אבל העובדת הסוציאלית תמכה באופן מוחלט באבא. היא כתבה בתגובה לחוות הדעת שלנו לבית המשפט, שלפי דעתה המקצועית זה לא נכון והסתמכה על כך שהמשטרה לא מצאה ראיות.
"בית המשפט אפשר את המשך הפגישות עם האב, עד שיום אחד פנה אלי גורם במשרד החינוך ודיווח לי על פנייה מדאיגה שקיבל. 'יש ילדה שמגיעה לבית הספר עם דם בתחתונים כשהיא חוזרת מבית האב, מה לעשות?'. שאלתי אם זאת הילדה שאבחנו לפני כמה חודשים, והתברר שכן. בזכות הדיווח של משרד החינוך, החקירה נפתחה מחדש. בינתיים, במשך חודשים, הילדה המשיכה להיפגע".
"שתביני", אומרת דבורית, "בציבור החרדי אם אישה מתלוננת על פגיעה מינית, היא חולת נפש. כל תלונה היא תלונת שווא. אם האישה גם מתלוננת וגם עוזבת את הבית - ברווחה מייד הולכים עם הגבר".
פרופ' לב ויזל אבחנה במהלך שנות עבודתה מקרים רבים מספור של פגיעות מיניות בילדים. היא פיתחה כלים יצירתיים לאבחון טראומה מינית, הכלים הללו תוקפו ונמצאים כבר בשימוש במדינות אחרות, אך משרד הרווחה בישראל מסרב להכניסם לשימוש.
"לפני כשנה הצעתי לגורמי המקצוע במשרד הרווחה מערכת קלפים מאוירים לאבחון חשיפה להתעללות, כולל פגיעה מינית, שאותה תיקפתי עם ד"ר נאוה וינר. לפני כמה שנים הצעתי לגורמים בכירים במשרד הרווחה אפליקציה שפיתחתי עם אנימה לפענוח ציורים, שנמצאה כמזהה בסבירות של 86 אחוזים מקרים של פגיעה מינית. אחת מהתגובות בדיון על השימוש בכלי היתה 'אבל רחל, מה נעשה עם כל הילדים? מי יטפל בהם אחר כך?".
פרופ' רחל לב ויזל, מומחית בתחום של פגיעה והתעללות בקטינים ואלימות מינית: "הכחשה של הפגיעה או הטלת ספק בה בידי איש המקצוע מעמידה את הקורבנות חסרי הישע, ואת ההורה שניסה לעמוד לצידם ואולי להצילם, חסרי אונים"
ד"ר פלשמן, שהכשיר ולימד לאורך השנים עשרות חוקרי ילדים ועובדים סוציאליים, טיפל לדבריו במקרה של אישה שנשלחה אליו מטעם עורך הדין שלה. "היא נבהלה, כי הילד בן ה־4 סיפר שאבא שלו מתעלל בו מינית. בדקתי אותו שתי וערב וכתבתי מכתב בהול שיש פה מקרה שחייבים לבדוק, אבל בית המשפט זרק את המכתב שלי ובאותו היום העביר את המשמורת לאבא. הילד אצלו עד היום. אני מכיר לפחות 20 מקרים כאלה, ואני חלק מאנשי המקצוע שמנסים להביא לתשומת לב הציבור שיש פה אבסורד שמתרחש מתחת לאף של כולנו, ולא מצליחים. הדלתיים הסגורות והחיסיון מאפשרים לרווחה לעשות מה שהם רוצים".
"זאת השיטה. הרשויות תמיד צודקות, הן תמיד בסדר. אין בקרה, אין איזון, רק כוח בלתי מוגבל. מי שמבקר את המערכת - מחוק. המכונים שאליהם נשלחים ההורים, למשל, מתקיימים על מינוי של בית המשפט או הרווחה. אם חוות הדעת שלהם שונה מהאג'נדה, הם לא יקבלו עבודה".
"אמא, אני כל כך רוצה כבר לחזור הביתה. אני לא רוצה להיות במקום הזה, והם גם כל הזמן מכריחים אותי לראות את האיש הזה. אני זוכר את הריח של הדבר המגעיל בין הרגליים שלו... אני נזכר בפרצוף שהוא היה עושה כשהייתי אצלו. הוא היה עושה לי כואב בפיפי ובטוסיק וזה מאוד קשה לי כשאני נזכר. גם המדריך כל הזמן מכריח אותי לראות אותו, ואמרתי לו 'אתה לא מבין שאני מפחד ממנו ולא רוצה לראות אותו?' אמא, למה? למה אף אחד לא מקשיב לי?'"
מצבו של יובל בן ה־8 הולך ומידרדר. גורם מתוך המערכת שליווה את המקרה הקשה מעיד כי "ממש מדאיג מה שקורה כאן. יש הרבה התנהלות מוזרה בבתי המשפט לענייני משפחה, אבל פה זה מאוד חריג במגמתיות. כל ההחלטות חריגות. במשך כל שנות עבודתי לא קיבלתי החלטה להוציא ילד בחשאי מההורה, שעל פי כל גורמי המקצוע הוא הורה מיטיב. אותו שופט מסרב לאפשר למומחים, שהוא שלח בעצמו, להעיד על הפגיעה המינית שאבחנו.
"אני יכול לזכור מצבים שבהם לא מאפשרים להורה להביע את עמדתו כי הולכים אוטומטית עם המלצות צד אחד, וזה באמת לא הוגן, אבל כאן לא מדובר בהוגן־לא הוגן, אלא במשהו חריג בכל קנה מידה. עומדת מומחית, מתארת פגיעה מינית, ודורשים ממנה לרדת מהדוכן. מומחה אחר מומחה קבעו שהיתה פגיעה מינית ביובל, המומחית לניכור הורי שמינה בית המשפט לא קבעה ניכור, אבל גם כשיש לכאורה ניכור, להוציא ילד מהבית זה הקצה של הקצה. את יובל הוציאו בחטף מממסגרת חינוכית למרכז החירום ואת אחותו הקטנה העבירו למשמורת האב.
"יש כאן סתירה גדולה בין ההחלטות השיפוטיות לבין עמדות גורמי הטיפול. היתה עובדת סוציאלית שעשתה עבודה מעמיקה, ראתה את התמונה בעין מפוכחת. היא כתבה תסקיר בעד אמו של יובל והביאה סימוכין לכך שאין ניכור הורי - וזה לא עזר.
"על מה הוציאו את יובל מהבית? מדובר באמא טובה לילדים שלה, אמא מעורבת מאוד, אמא שמתחננת לקחת את הבן שלה לטיפול כשהמצב הנפשי שלו מידרדר, אבל האב לא מאשר. יש התעלמות מוחלטת מכל צורך של הילד או של האם. קורים פה דברים שקשה להכיל. יש אב שניתק את הילדים מאמם, וכל זה בחסות החוק. אני הרבה שנים במקצוע, לא ראיתי אף פעם כזאת פגיעה בילדים. אין פה היגיון, שום גורם לא רואה את טובת הילדים".
תגובות
ממשרד הרווחה והביטחון החברתי נמסר: "הטענה כי מדובר ברוב המקרים הובאה ללא כל סימוכין או ראיות, ואנו דוחים אותה מכל וכל. כל דיווח על חשד לפגיעה מינית בילדים מטופל ברמת הדחיפות והרגישות הגבוהה ביותר. העובדים הסוציאליים בודקים כל מקרה לגופו, מעריכים את צורכי הילד וממליצים על דרכי התערבות בהתאם למידע הקיים בידם ולממצאי ההערכה והחקירה.
"המשרד דוחה מכל וכל את הטענה כי קיימת תגובה אוטומטית של ייחוס תלונות מסוג זה ל'ניכור הורי' במסגרת סכסוכי גירושים. כאשר עולה פער בין דיווחי אחד ההורים לבין מצב הילד וממצאיו, נבחנת האפשרות של שימוש בילד לצורך ביסוס טענות במסגרת הסכסוך, תוך חשש לפגיעה חוזרת בו כתוצאה מהליך חקירתי ארוך ומתמשך, לעיתים פולשני. במצבים אלה נדרשת בחינה מעמיקה של טובת הילד וההגנה עליו, כדי למנוע את המשך הפגיעה בו, מכל צד שהוא. הטיפול נעשה על פי שיקול דעת מקצועי ותוך התייעצות עם כלל הגורמים הרלוונטיים, תחת פיקוח והנחיה של בתי המשפט ובשום אופן לא מתוך הכללה או הנחיה רוחבית".
מהרשות השופטת נמסר: "הטענה שלפיה בתי המשפט לענייני משפחה מתייחסים 'באופן אוטומטי' לטענות המובאות בפניהם חוטאת למציאות. בתי המשפט דנים בכל מקרה לגופו לפי נסיבותיו הייחודיות. בתיקים הנדונים בבתי המשפט לענייני משפחה ובהם מעורבים קטינים, טובת הקטין ניצבת לנגד עיני בית המשפט ומהווה שיקול משמעותי בקבלת ההחלטות. בתי המשפט נעזרים בחוות דעת של גורמי מקצוע וטיפול שזו הכשרתם. אך טבעי הוא שלא בכל המקרים המלצת גורמי המקצוע או החלטות שיפוטיות עולות בקנה אחד עם רצון מי מהצדדים".
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
בפרקליטות מסבירים כי "למרות האתגרים והמורכבויות הטבועים בתיקים אלה, ככלל, שיעור הגשת כתבי האישום בעבירות מין בקטינים גבוה יותר מאשר שיעור ההגשה בכלל התיקים. הפרקליטות פועלת בנחישות כדי להיאבק בעבירות מין, ללוות את הנפגעות והנפגעים ולשמור על הליך הוגן ומקצועי לכל אורך הדרך".
Noam.barkan@gmail.com
