ההתעללות מצד אביה והמאבק על הצדק: שרית הורביץ, בתו של הרב אליהו גודלבסקי, בשיחה עם "שישבת" // צילום: באדיבות המצולמת
שרית הורביץ מביטה בתמונתו של אביה, הרב אליהו גודלבסקי, ומשחררת אנחה שיש בה מעט רווחה, לצד כאב פנימי שמסרב להרפות. האיש הניבט שם גרם לה במשך השנים צער גדול, וטרף את כל עולמה. מי שהיה רב בכיר ומוכר בחוגי חסידות ברסלב, המחזיר בתשובה שסחף בשיעוריו ובדרשותיו מאות מאמינים, לא יכול לפגוע עוד בה ובגופה. הוא יושב עכשיו בכלא.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
לפני חודשיים התיר בית המשפט המחוזי בתל אביב לפרסם כי הרב גודלבסקי הורשע באפריל 2024 בביצוע עבירות מין בשלוש מבנותיו. ביולי 2024 נגזר דינו: עשר שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ומתן פיצוי לנפגעות. פרסום שמו הותר לבקשת שלוש הבנות המתלוננות.
שרית, בת 36, היא אחת מהן. נולדה בשם שורי גודלבסקי, גדלה בבית חסידי בבני ברק, התשיעית מ־13 אחים ואחיות. בראיון אמיץ היא נחשפת כאן לראשונה בשמה המלא ובפנים גלויות ומתארת את מסכת חייה בצל אב שפגע מינית בה ובשתי אחיותיה.
היא גרושה, אם לארבעה. חיה כבר 14 שנים בארה"ב, בשלוש השנים האחרונות בשיקגו. מנסה, כהגדרתה, לסדר מחדש את חייה שנהרסו בידי מי שאמור היה להיות משענת בעולמה. אב שהיה כאמור רב מוערך, ראש משפחה מיוחסת ומכובדת בקהילה, מנהיג של בית חסידי למופת. לכאורה, כלפי חוץ הכל נראה מושלם, אבל בפנים, מתארת שרית, שררו חושך ואימה.
"כילדה, אהבתי מאוד את אבא שלי", היא מדברת באיטיות. "היה דיבור בבית, בילדות שלי, שהוא הכי אוהב אותי. שיש לנו קשר מיוחד. אבל הקשר המיוחד התבטא במעשים מחרידים והרסניים שהוא הרשה לעצמו לעשות לי".
שרית מספרת שגדלה בבית שבו האלימות, פיזית ומילולית, נכחה באופן תדיר, דבר שעליו יעידו גם אחיותיה. "הייתי הכבשה השחורה של אמא שלי, שהיתה מכה ומשפילה אותי פעמים רבות ללא סיבה. הייתי יושבת למשל על הרצפה ומשחקת - ואז פתאום מקבלת סטירה מצלצלת. שאלתי 'למה?' והיא היתה עונה: 'את יודעת מה עשית'. ואני לא עשיתי כלום. הייתי מכווצת, מבוהלת. בשלב מסוים כבר התרגלתי למכות, אפילו לא בכיתי. רק ניסיתי להגן על עצמי, להתכווץ עם הידיים ולחכות שזה ייגמר כבר וזהו.
"הייתי יכולה לקום בבוקר ולחטוף סטירה. פעם הגעתי ללימודים עם שריטה בפנים. לחברות אמרתי שנפלתי, אבל האמת היתה שאמא שלי הטיחה אותי לקיר. כילדה, אם הייתי מאחרת לחזור הביתה בכמה דקות, כי לא היה לי שעון, היא פשוט היתה גומרת אותי.
"גדלתי חלשה, בלי ציונים טובים. הייתי התלמידה שכל הזמן קראו לה לשיחות פרטיות, להגיד שהיא לא משקיעה מספיק ולא מתאמצת. בבית הספר נחשבנו למשפחה מאוד מטופחת ומסודרת, לכן הציפיות ממני היו בהתאם. אף איש צוות לא העלה בדעתו לשאול אם יש סיבה לכך שאני לא מסתדרת חברתית ולא מצליחה להתרכז בלימודים. בכיתה ו' היתה מורה שעזרה לי בשיעורים פרטיים בחשבון. אני זוכרת אותה לטובה, היא היתה מבחינתי אור קטן בתוך הכאוס.
"כשחברות היו מגיעות אלי הביתה, אמא שלי היתה הכי נחמדה בעולם. אבל כשזרים לא היו נוכחים, היא פשוט הפכה אותי לשעיר לעזאזל. תמיד אמרתי לעצמי שלא אלד לעולם תשעה ילדים, כי ידעתי שאת התשיעי לא אוהבים. גדלתי בתחושה שאני רעה. מזיקה. בלתי נסבלת. והאמת היא שהייתי ילדה טובה וצדיקה. זה היה סבל שחוויתי כל יום".
אם בימים חוותה שרית אלימות פיזית, בלילות החל סיוט מסוג אחר לגמרי. "אבא שלי, שכיום הוא בן 69, היה יוצא מהבית בצהריים וחוזר מאוחר מאוד בלילה. כרב הוא היה מוסר שיעורים בכל רחבי הארץ. מקרב רחוקים לדת. היו לילות שהוא חזר הביתה אחרי חצות, לפעמים אפילו לפנות בוקר. רק הייתי שומעת את הפסיעות שלו בכניסה, הדופק שלי היה עולה. התקפי חרדה בלתי פוסקים. רעדתי מפחד שהוא ייגש אלי למיטה.
"זה היה ריטואל קבוע. פסיעות, דופק, חרדה משתוללת. אני מתעוררת בבהלה ובקפיצה מהגועל, ואחר כך מקיאה את נשמתי בשירותים. לפעמים הייתי עושה את עצמי ישנה כשהוא עשה בי מה שעשה. לא הבנתי אז בכלל מה זה. באותה תקופה הייתי מאוד תמימה, לא בדיוק הבנתי מה קורה לי בגוף. אף אחד לא חינך אותי והסביר לי, למשל, מה זה מחזור נשי. חשבתי שאני סובלת ממחלה נדירה ועומדת למות.
"גדלתי בבית חסידי אדוק מאוד שלא אומרים בו אפילו את המילה 'שירותים'. אומרים 'בית הכיסא'. ואבא ואמא הם אלוהים. כל מה שהם עושים - קדוש. גם אם תהיתי לעצמי לנוכח המעשים, 'אבל זה לא צנוע ולא בסדר, ואיך זה יכול להיות', הייתי חייבת להסביר לעצמי שאם אבא עושה את זה - זה בסדר.
"תמיד חונכתי על המשפט שהאישה נתונה בידי הוריה עד לחתונתה, ואחר כך היא עוברת לידי הבעל. לה אין זכות דיבור. אחרי שהתחתנתי, למשל, גילחתי ראש - כי זה המנהג בחסידות. הרגשתי זוועה עם הקרחת, טראומה לכל דבר ועניין. אבל אף אחד לא שאל אותי. במשך כל חיי עשו בי הכל בלי לשאול אותי. לא היתה לי בחירה בשום דבר".
"התאווה שלו לתפוצ'יפס"
היא למדה בבית ספר פרטי. "מוסד חינוכי קיצוני שאסור היה לדבר בו בעברית, רק ביידיש. היה ממש משטר. היינו חייבות לגרוב גרבונים. עד כיתה ז' הסתובבתי עם שתי צמות. ילדה מאוד שקטה, מאוד מכונסת. לא מדברת הרבה. לא הסתדרתי חברתית. יש משפט ביידיש שגדלנו עליו ושיננו אותו, שמשמעותו היא שצריך להקשיב ולציית לכל חרדי טוב. אז אם כל מה שחרדי טוב עושה הוא בסדר, מה תגידי על מה שאבא עושה? כאמור, ראיתי את אבא שלי כקודש קודשים, ממש דברי אלוהים חיים.
"לפעמים הייתי עושה את עצמי ישנה כשהוא עשה בי מה שעשה. לא הבנתי אז מה זה. הייתי מאוד תמימה"
"בלילות הייתי עוברת זוועות, ואז קמה ומתארגנת לבית הספר. אבא שלי המשיך לישון בבקרים, וגם אם היה קם - לא היה קשר עין בינינו. בתקופת הפגיעה חשבתי איך אני יכולה לשמור ולהגן על עצמי. כנערה חסידית הייתי ישנה במכנסיים ובכותונת, אז החמרתי והוספתי עליהם גם גרבונים וגופייה. כיסיתי את עצמי עם השמיכה עד מעל הראש. גם זה לא עזר לי. הפגיעות נמשכו. רק בשלב מאוחר הבנתי שיש שם למה שעברתי, ושקוראים לזה פגיעה מינית".
במיוחד הפריע לה הפער שבין התדמית הציבורית של אביה לבין מעלליו בבית פנימה. "אבא שלי ניסה תמיד להציג את עצמו כלפי חוץ כאיש סגפן ופשוט. היה מצמצם את התאוות שלו למשקה פנטה תפוז ולחטיף תפוצ'יפס. הציג את עצמו כאדם עם 'תאוות רגילות', בזמן שהתאוות המרושעות שלו היו להתעסק מינית עם הבנות שלו.
"פער נוסף שהטריף אותי היה כשהוא דיבר בגנות 'הפריצות ברחובות', איך בחורות מתלבשות בחוסר צניעות בבני ברק. ואז היה עושה מה שעשה לנו בלילות. הוא השתמש במעמד שלו, חשב שאף פעם לא נעז לדבר - ושאם כבר נדבר, אף אחד לא יאמין לנו, כי מי חושב שרב בישראל יעשה כאלה מעשים".
שרית מספרת שהפגיעות מצד אביה גרמו לה להפרעות אכילה שלא טופלו. לדבריה, הסימנים למצוקתה "היו על הקיר" - אבל גם מי שהבחין בהם אטם את עיניו ואת אוזניו. היא גם סבורה שאמה "לכל הפחות עצמה עיניים בלילות", כשידעה שבעלה בבית - אבל לא במיטתו. לדבריה, זה מה שגרם לאם לשוות לה תדמית של הילדה השנואה במשפחה, כדי שביום פקודה, אם יבוא, לא יהיה מי שיאמין לעדותה נגד האב.
"אמא שלי כל הזמן בנתה סביבי חומות. דאגה להדיר אותי מילדות נורמלית ולהפוך אותי לזו שאף אחד בבית לא אוהב. היתה אומרת לי: 'את תמיד תגידי שהיתה לך ילדות קשה'. היא פחדה ממני. אני בטוחה שהיא ידעה משהו על הפגיעות המיניות. היא היתה אומרת לי: 'זאת בעיה שלך שאת יפה'. לא אהבה שאני מסתכלת הרבה במראה".
יודגש כאן שאמה של שרית לא קשורה לתלונה שהגישו הבנות נגד אביהן. "שישבת" פנה לקבל את תגובתה לטענות שהעלתה נגדה שרית בראיון, אך היא בחרה שלא להגיב.
מדריכת הכלות קלטה
שרית מספרת שרק פעמיים הצליחה לסרב למעשיו של אביה. "אבל אז הוא פנה לפגוע באחיותיי. אני זוכרת סיטואציה שאמרתי לו 'לא', ואז שמעתי צרחה מהחדר של אחותי. הצרחה הזאת תקועה לי בראש עד היום. אני סוחבת על עצמי אשמה מטורפת".
הסיוט נגמר, לדבריה, כשהתקרבה לגיל שידוכים. אז הניח לה אביה סוף־סוף. בגיל 18 נישאה לבחור שנקבע לה בשידוך. "אמא שלי לימדה אותי מה שצריך לפני החתונה, בהתאם למסורת שעוברת בין אם לבת, אבל הלכתי גם לשלושה מפגשים עם מדריכת כלות מוסמכת, והיא זיהתה אצלי מייד שאני במצוקה. קלטה שאני מגיבה לא טוב לדברים שהיא אומרת וביקשה שאפנה לטיפול בשיטה הוליסטית. באותם ימים טיפול נפשי במגזר החרדי נחשב למשהו של 'חולי נפש', אז לא הלכתי.
"לפני החתונה היתה לי תחושת אשמה קשה על שאני עוזבת את בית הוריי, כי בתת־מודע חשבתי שאם אני עוזבת, האחיות שלי יהיו חשופות יותר לפגיעה, כי אבא שלי יחפש קורבנות במקומי".
האדם הראשון שלו אזרה אומץ לספר על הפגיעות הממושכות היה בעלה הטרי, בשבוע של שבע הברכות. "סיפרתי לו, וכשהוא שמע אותי, הוא בכה. היה לי מוזר מאוד לראות גבר בוכה. לא סיפרתי לו בפרטי פרטים, אפילו לא אמרתי את המילה המפורשת 'מין', אלא 'לעשות את המצווה'. אבל שיתפתי אותו שנעשו מעשים לא ראויים מצד אבא שלי. בשלב מסוים סיפרתי לעוד קרובת משפחה. גם היא היתה בהלם, אבל לא עשתה עם זה שום דבר".
מכאן שרית נשאבה ל"התמודדות הישרדותית", כהגדרתה, עם אתגרי החיים, ובהם לידת ילדיה ומעברי דירות תכופים. "לצורכי פרנסה בעלי ואני ניסינו לחפש את עצמנו בכל מיני מקומות. גרנו שנה בבני ברק, ואז באוקראינה. ואז בצפת. ואז עברנו לארה"ב".
אבל המציאות התעקשה לחזור לחייה, ולשלח לה מדי פעם רמזים עבים. "חייתי חיים כאילו רגילים, אבל רק בכאילו. יום אחד הוריי הגיעו להתארח אצלי. אבא שלי נשאר בבית לבד, ואני זוכרת שלא הסכמתי לסגור בנוכחותו את הדלת. הייתי בפאניקה".
המשבר הגדול הגיע ב־2016, כשנשאה ברחמה את בנה הרביעי. אז, לדבריה, התפרצה אצלה הפוסט־טראומה בכל הכוח. הגורם לכך היה אירוע שהסעיר באותם ימים את הציבור החרדי: הרב אליעזר ברלנד התגלה כעבריין מין, אך רבנים רבים, בפרט אדמו"רים חסידיים ורבנים ומשפיעים מברסלב, חששו לצאת נגדו. רק אחד ביקר אותו במילים חריפות: הרב אליהו גודלבסקי. מהלך שהקנה לו עוד מעריצים רבים.
"התעמתי איתו פעם בטלפון על הפגיעות שלו. הוא אמר שהוא בוש ונכלם, אבל הטיח בי שאני 'חייכתי ונהניתי' מהמעשים. משפט נורא נוסף שהוא אמר, שקשה לי לחזור עליו, היה שאמא שלי 'לא סיפקה אותו'. ככה הוא ניסה להצדיק את עצמו"
"כולם העריצו את אבא שלי על שהסכים לדבר באומץ, כי כל הרבנים האחרים פחדו", אומרת שרית. "חברה שלי שלחה לי בהתלהבות הקלטה שבה שומעים את אבא שלי מגנה את ברלנד. היא לא הבינה למה אני לא אוהבת את ההקלטה הזאת ולמה אני אומרת לה שהוא צריך לשתוק ולהפסיק לדבר. ההקלטה שלו נגד עבריין מין היתה צעד אחד יותר מדי עבורי, ופשוט החלטתי להתקשר אליו ולהתעמת איתו ישירות. לשים הכל על השולחן.
"לאורך שיחת הטלפון אבא שלי ניסה להסביר במניפולציות מעוותות למה מה שהוא עשה זה בסדר, ומה שברלנד עשה לא בסדר. הוא אמר שהשם ברא לגבר איבר 'בשביל לשמח את האישה', ומה שהוא עשה היה מתוך חמלה לילדים שלו. ברלנד, לעומת זאת, פגע לדבריו באנשים זרים, ומתוך תאווה.
"על הפגיעות שלו עצמו אבא שלי אמר שהוא בוש ונכלם, אבל הטיח בי שאני 'חייכתי ונהניתי' מהמעשים. משפט נורא נוסף שהוא אמר, שקשה ומגעיל לי לחזור עליו כאן, היה ש'אמא שלי לא סיפקה אותו'. ככה הוא ניסה להצדיק את עצמו.
"מאז אותה שיחה התעקשתי שהוא ילך לטיפול. לא חשבתי לרגע שאתלונן נגדו במשטרה, כי בקהילה שלנו זה נחשב ל'מויסר' (מלשין) וללשון הרע. רק רציתי לוודא שקרובי משפחה נוספים לא ייפגעו ממנו. הוא לא הסכים לגשת לטיפול בשום אופן. אמרתי לו שאם לא יטפל בעצמו, אנתק איתו קשר. הבטחתי לו שכולם יידעו על המעשים שלו. הוא התחנן שלא אספר, אבל אמרתי לו שאספר לאחיות שלי ואפתח מולן הכל.
"הוא לא הלך לטיפול, אז אכן ניתקתי איתו את הקשר כפי שהבטחתי. במקביל, הגעתי לישראל וסיפרתי לאחיותיי על מה שעברתי. זה עורר בלגן במשפחה. אחיות נוספות נזכרו בדברים שהוא עשה להן. האחים שלי שידלו אותו לגשת לטיפול, אבל הוא לא הסכים. התקשרתי לרב מוכר להתייעץ איתו מה לעשות, והוא אמר שאני צריכה לנתק עם אבי קשר ושהוא לא צריך לראות את ילדיי. באותה תקופה התחלתי ללכת לטיפול בעצמי, ובמקביל התפרסמו בתקשורת הסיפורים של חיים ולדר ושל יהודה משי זהב. כל סיפור כזה הקפיץ וערער אותי.
"בהמשך, כשהתגוררתי בשיקגו, אחי, שיצא בשאלה, עמד להתחתן. עד אז שמרתי איתו על קשר טוב, והוא היה מעורב ומודע לסיפור שלי לפרטי פרטים. במסיבת האירוסים שלו הוא הזמין את אבא שלי לדבר במרכז הערב, ושתי אחיות שלי סיפרו לי שהן עזבו את האולם, לא היו מסוגלות לשמוע אותו מדבר ורוקד להן על הדם. הוא דיבר שם על טהרה וקדושה, כשכבר ידע שכל המשפחה יודעת על מעשיו.
"הבטחתי לאחיותיי שבחתונה עצמה אבא שלי לא ירקוד. הייתי נסערת. קניתי שוב מהר כרטיס לישראל והגשתי פה תלונה נגדו במשטרה. שתי אחיות שלי הפתיעו אותי ובאו גם הן להגיש תלונה. בתוך שבוע עצרו אותו. אני חייבת לציין לטובה את היחס שקיבלתי במשטרת בני ברק. ביקשתי שלא ייכנס לחקירה גבר, וכיבדו את זה, והיתה לי שם חוקרת מאוד רגישה".
"ניסה להקטין אותי"
לדברי שרית, בעקבות הגשת תלונתה במשטרה ניתקו אחיה את הקשר עימה, כולל האח שהפך לחילוני. "האחיות האחרות שלי, אלה שלא הגישו תלונה נגדו, כעסו עלי מאוד. ערערתי את עולמן באחת, בלי שהן היו מוכנות לכך. הן אמנם תמכו בנו בשקט, אבל התקשו להשלים עם הפנייה למשטרה ולערכאות. עם זאת, הן מבינות שעשיתי את המעשה הנכון. באותה תקופה המצב הנפשי שלי התערער והידרדר מאוד. אמנם לא היו לי ניסיונות אובדניים, אבל רציתי וקיוויתי למות".
במאבקה המשפטי היא קיבלה תמיכה מארגונים דוגמת "לא תשתוק - מגן" והמרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית. היא נעזרה בסיוע משפטי של עו"ד ליקול טמסוט ובטיפול צמוד של פסיכולוגית. בזכות עזרה זו, היא אומרת, צלחה את תקופת המשפט הקשה והמטלטלת.
"אמא שלי התקשרה אלי שוב ושוב וביקשה שאוותר. אמרה לי שאם היא מחלה לו כרעיה שנבגדה - אז גם אני צריכה לסלוח. בשלב מסוים הפסקתי לענות לה. הבנתי שהיא לא השתנתה. לצערי, חוץ משתי אחיות אין לי קשר עם שאר אחיותיי. הן לא מחרימות אותי באופן מוצהר, אבל לא יוצרות איתי שום קשר מיוזמתן. אני בתחושה של חמלה ואמפתיה כלפיהן. זה כואב לי ואני פגועה, אבל אני לא כועסת עליהן. כל החיים שלהן התערערו כביכול 'בגללי'".
היחידות שהגיעו לתמוך בה בשלב הקשה ביותר במשפט, מתן העדות, היו שתי אחיותיה שהמתינו לה מחוץ לאולם הדיונים. בפנים נכחו בני משפחה רבים שהגיעו לתמוך דווקא באב. "במתן העדות שלי מול השופטים לא היתה לאבא שלי זכות דיבור, אבל הרגשתי קושי גדול לראות אותו. היה לי קשה לעמוד מולו ולפתוח את המעשים שעשה. לכן שמו מולי פרגוד, להסתיר אותי.
"שתי האחיות שאיתן הגעתי נשארו מחוץ לאולם, כי הן כבר נתנו עדות אישית נגדו, אז בפנים היו איתי הפרקליטה, עורכת הדין ועוד מתנדבת מהמרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית. הן באמת מאוד תמכו ועזרו לי, אבל בשורה התחתונה דיברתי בעדות על עצמי, על פגיעה כואבת ורגישה במיוחד שחוויתי, על נושא מאוד רגיש מול גבר פוגע שיעשה הכל בניסיון להקטין ולבטל אותי - כדי שיקבל כמה שפחות שנים בכלא.
"במהלך העדות שנתתי שמעתי את אבא שלי בוכה. זה היה רגע מאוד מורכב עבורי. באופן מרושע ומניפולטיבי הוא דאג לבכות לאורך כל העדות, כך שגם אם אני לא רואה אותו מבעד לפרגוד, לפחות שאשמע ואתרסק".
השראה מיעקב ומהמלאך
שרית מספרת שהעובדה שהיא גרה רחוק מישראל ו"מהקישקע של בני ברק" חסכה ממנה את הצורך "לספוג רפש" מצד הקהילה והמשפחה הגרעינית והמורחבת."מי שבעיקר נאלצו להתמודד בגבורה בלתי נתפסת עם המתקפות מבית הן שתי אחיותיי, שחיות עדיין בתוך הקהילה ממש. לאורך כל המאבק שמעתי כל הזמן את המשפט 'איך ילדה מסוגלת לעשות דבר כזה לאבא שלה'. אז עניתי שזה מגיע לאבא שעושה כזה דבר לילדה שלו.
"מפחיד להודות בתואר 'נפגעת', אבל היום אני מבינה שהבושה עוברת צד. הכי חשוב לי שהנפגעים יידעו שבעמל רב, עם הרבה דמעות ובלי להתעלם מהקושי, ממשיכים לחיות ולא נשברים. עם טיפול נכון, כל אחד יכול להתקדם בקצב שלו"
"שמעתי גם טענה כאילו 'ברחתי' לחו"ל בגלל שהמצאתי עלילות נגדו. אבל לצד המתקפות וחוסר ההבנה מהמשפחה ומהקהילה, ראיתי שכמה מתלמידיו כתבו בפומבי על תחושת הבגידה והכאב שהם חווים מעצם העובדה שהרב שכה העריצו עולל מעשים קשים כל כך. הכאב שלהם ניחם אותי במעט".
שרית מספרת שרק אחרי שבית המשפט הסיר את צו איסור הפרסום על שמו של אביה, הרגישה מעט יותר טוב. "לאורך כל התקופה שבה התנהל המשפט הייתי במצב נפשי קשה מאוד. אם הוא היה רק מקבל את עונשו, ושמו לא היה מתפרסם בציבור, לא הייתי מצליחה להתרומם בשום אופן. לכן גם חשוב לי להתראיין כאן ולספר את העובדות כהווייתן".
הטלטלות שעברה לא פסחו גם על נישואיה. "התגרשתי לפני כשנה. בשלוש השנים האחרונות עברתי שינויים רבים - קודם כל פנימיים, ואז חיצוניים. זה תהליך איטי. אני מאמינה עדיין באלוהים, מאוד, אבל לא באלוהי החרדים. אם אלוהים הוא באמת טוב ורוצה בטובתי, אז זה אמור להיראות אחרת.
"מאז שעברתי לשיקגו קוראים לי שרית. כששיניתי את השם חשבתי על הפסוק בספר בראשית: 'כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל'. זה משפט שהמלאך אומר ליעקב אחרי לילה שלם של מאבק. יעקב פצוע, בקושי הולך, אבל הוא מתעקש לקבל ברכה. והמלאך אומר לו, אתה עוד תזכה לגדולה ותוכל להתמודד עם כל הקושי. וזה מה שייחלתי עבור עצמי.
"המסר שלי לעולם מיועד קודם כל להורים: אתם לא יכולים לעשות לילדיכם כל מה שבא לכם. הם לא רכושכם הפרטי. לילדים המסר שלי הוא שאם ההורים פגעו בכם - לא מגיע לכם יחס כזה. ולא מגיע לכם לשתוק. אני חיכיתי שנים ארוכות עד שיידעו את האמת על המשפחה 'החשובה והמכובדת' שלי.
"אבא שלי רב גדול, מחזק אנשים, גורם להם לחזור בתשובה - אבל בבית הוא 'רצח' את ילדיו. והוא מכריח אותי להמשיך לחיות ולהתמודד עם הכאוס שיצר בנפשי ובנשמתי. אבל אני פה, ולא אתן לו את התענוג לראות אותי מתרסקת. אני אצליח לקום. בכוחות־על. אתמודד בגבורה עם הפוסט־טראומה.
"הכי חשוב לי שהנפגעים יידעו שבעמל רב, עם הרבה דמעות, בלי להתעלם מהקושי, ממשיכים לחיות ולא נותנים לפושעים את העונג לשבור אותנו. אנחנו חזקים וחזקות יותר מהחיים. עם טיפול נכון, כל אחד יכול להתקדם בקצב שלו - ובסוף מגיעים לתוצאות מרשימות. זה מפחיד להודות בתואר 'נפגעת', אבל בסוף אני מבינה שהבושה עוברת צד. הוא זה שצריך להתבייש שפגע בי. אני גאה בעצמי שפתחתי את הפצע הזה".
"תחילת מזור לפצעים"
עו"ד ליקול טמסוט, שמייצגת את שרית ואת שתי נפגעות העבירה הנוספות מטעם הסיוע המשפטי במשרד המשפטים, מוסיפה: "אני מלווה את הנפגעות בהליכים המשפטיים יותר משנתיים. במהלך תקופה זו נחשפתי לכוחות וליכולות שלהן מצד אחד, אך גם לקושי שלהן מכך שהן נדרשו להמשיך לשתוק בעקבות איסור הפרסום בפרשה. הנפגעות שמחות שסוף־סוף הצדק יצא לאור, אחרי שנים של סבל, ואחרי שחלפו יותר משנתיים מזמן הגשת התלונה.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
"סוף־סוף לא רק שהעובדה שאבא שלהן פגע בהן קיבלה גושפנקה משפטית והוא הורשע ונגזר דינו, אלא בית המשפט הבין את הקושי שלהן - והן כבר לא נאלצות לשמור בסוד את האירועים הקשים שחוו, כפי שהתבקשו על ידי הנאשם לעשות לאורך שנות הפגיעה. האפשרות שניתנה להן מעתה, לא לשמור עוד בסוד את הפגיעה בהן, יש בה כדי להיות תחילת מזור לפצעים ולנזקים הרבים שליוו ושעדיין מלווים אותן לאורך השנים.
"בעצם החשיפה הלא־ברורה־מאליה הזו, בפנים גלויות, יש כדי להוות מבחינת הנפגעת סגירת מעגל והוכחה שהאמת אצלה. ויש בה כדי לקרוא לנפגעות נוספות לא להסס, ולהילחם על האמת שלהן. אני גאה בשרית מאוד על המהלך הלא פשוט הזה".
meravs1992@gmail.com
