השם שכולם יזכרו היטב יהיה שמה של ד"ר ונדה לרר, מוסמכת המכון לרפואה וטרינרית על שם קורט, הפקולטה לחקלאות מזון וסביבה באוניברסיטה העברית בירושלים. הסיבה היא לא האהדה הרבה לתחום המחקר החשוב שלה, אלא העובדה שהיא היתה אחרונה. מוסמכת הדוקטורט האחרונה. השם האחרון ברשימת 286 מקבלי התואר השנה מטעם האוניברסיטה העברית, שהקריא עופר חדד בקולו הענוג.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
כל אחד ואחת עלו, קיבלו, הצטלמו וירדו. זה היה מייגע ואינסופי, אבל זה היה יפה ומתוק ומלא הוד והדר. באמת. הוד והדר. אני ישבתי שם מרוגש בקהל לכבודו של גיסי האהוב, הדוקטור החדש מהפקולטה לרפואה נפתלי פייגנבאום, שאת דרכו האקדמית הפנומנלית אנחנו מלווים בהשתאות ובגאווה גדולה. תלמיד חכם, בוגר ישיבות גבוהות שחוץ משאר הישגיו מכהן גם כנשוא גאוותי האקדמית. כבר סיפרתי עליו ואמשיך ואספר עד הנובל.
לצידו של נפתלי פגשתי ידידים נוספים - את ישראל כהן ואת רחל לסרי, שהוסמכו אף הם לדוקטורים. שלושתם, אגב, מתפללים באותו בית כנסת בשכונת בית וגן בירושלים. חתיכת סיפור, טקס הסמכה לדוקטורים. מין גאווה חיובית אדירה ממלאת את החלל, ובין שם לשם ותעודה לתעודה מאות ואלפי לילות של השקעה, דמעות של תסכול, שפתיים ננשכות וסבתות שנדרשות לשמרטפות. רעם בכי התינוקות הבלתי אפשרי שמילא את שולי האולם היה כנראה גם בכי סיפוק של העוללים על כך שזה הסתיים.
והכל היה מאוד על זמני. משהו מן הנשגב שרר באולם והרחיק את הקהל מן הכאן והעכשיו אל עבר מחוזות נצחיים מטבעם של מדע וחוכמה וידע. רק האזכור המתבקש, החוזר ונשנה, של החטופים והכמיהה לשובם, הזכיר שיש גם מציאות נוכחית, והיא מורכבת ועצובה. אפילו העובדה שהטקס עצמו נערך במתכונת מצומצמת ובעצם הוא טקס שנדחה והיה אמור להתקיים בשבוע מבצע 'עם כלביא', אפילו היא הודחקה וכמעט נשכחה.
ופתאום – בום. נאומו של נשיא האוניברסיטה, פרופ' אשר כהן. נאום גנרי, ברובו דברים נכוחים, מתבקשים, על המדע ועל תפקידו, על האקדמיה, על העברת הידע ועל השקעתם הרבה של הנסמכים. האווירה החגיגית, הגלימה והכובע עושים גם הם את שלהם. הכל אומר כבוד. אבל אז מגיע החלק של המועקה. גל עצב אוחז אותי.
הנשיא מתחיל לדבר על המצב, ומשמיע, בשם הנהלת האוניברסיטה ובשם הסנט שלה, רשימה של "אני מאמין" אקטואליים. הוא מדבר על החטופים, אבל אז עובר לעוד שתי סוגיות. הוא מדבר על ה"ניסיונות לבצע שינויים במערכות הדמוקרטיות" ומדבר על הצורך לציית לבג"צ ולא לפגוע בסמכותו. כך, במילים מפורשות. נניח לטיעונים עצמם, שאין כאן מקום להיכנס אליהם, וגם זכותו של נשיא האוניברסיטה לחשוב מה שהוא רוצה או להחזיק באיזו דעה שהוא רוצה. אבל – זוהי פוליטיקה טהורה.
באמצע נאום חגיגי, מדעי, אקדמי, הוא מדבר פוליטיקה ומציג עמדה פוליטית. הוא מציג אותה כעמדת האוניברסיטה. היא כל כך חשובה בעיניו, עד שהוא מוצא מקום להזכיר אותה ולדבר עליה תוך כדי נאום חגיגי בטקס לרגל קבלת תואר דוקטור של סטודנטים.
לא אחז בי שום זעם וגם לא כעס. רק גל עכור של מועקה ועצב. באמת.
הו, האטימות. מול הנשיא ישבו שורות שורות של מקבלי תואר דוקטור. הם נראו כולם אותו דבר. איבתיסאם וירון, מוישה רונית ומוריה. גלימתם אחידה והכובעים המשונים נישאים מעל ראשיהם באופן זהה. אצל זה ימינה ואחורה, אצל זו שמאלה וקדימה. אבל מבעד לאחידות הזאת ניתן להבחין בקלות במי מדובר. זאת ירושלים, הקהל שגודש את האולם ערבי ויהודי, והקהל היהודי דתי או מסורתי ברובו.
הדוקטורים החדשים והדוקטוריות החדשות שעולים לבמה מציגים קשת רחבה ביותר של זהויות, מוצאים והשתייכויות. קל להבחין בשמות של הדוסים ושל הערבים. קל להבחין בשמלות ובחצאיות ובבטנים ההריוניות. לא הנחתי קלפי בכניסה לאולם, אבל אני מנחש, רק מנחש, שלו הייתה מוצבת כזו התוצאות לא היו כאלה שמאיימות על כסאו של ישראל כ"ץ.
ואני שואל את נשיא האוניברסיטה פרופסור כהן למה? למה לסטור בפניהם של מאות אנשים שיושבים מולך? למה להתעלם מנוכחותם של עשרות מוסמכים ומוסמכות חדשים שזה יום חגם, באמירות בעלות אופי פוליטי מובהק שנאמרות כאילו בשמם? אין כל הלימה בין האופי והצבע והתפיסות הישראליות של שורות הדוקטורים החדשים בקדמת האולם, לבין שורת ההנהלה שיושבת מולם על הבמה. זה נכון לגבי כלל הסטודנטים באוניברסיטה העברית, אבל זה נכון שבעתיים לגבי הסטודנטים בתחומים הניסויים. (דברו עם המצויים בעניין והם ידעו להסביר לכם גם על הדיסוננס לפיו שורות ההנהלה יבואו תמיד מן התחומים העיוניים, בשעה שרוב מניין ובניין האוניברסיטה הוא דווקא מן התחומים הניסויים, שבעיקר עליהם הדרה ויוקרתה).
כבר אבחנתי פעמים רבות במקרים דומים בעבר, ואני שב ומאבחן גם עתה: הפרופ' כהן לא בא לפגוע באף אחד ולא להכעיס אף אחד. הוא פשוט אטום לגמרי למציאותו של צד שני. הוא בכלל לא לוקח בחשבון מציאות כזו - אם בשל ניתוק וטשטוש מבט אקדמי קלאסי, לצערנו, זה שהעניק לה בזכות את הכינוי מגדל השן, ואם מתוך כוונה לייצר אמירה שמוחקת ביודעין את הצד השני, כדי לומר שהוא אינו לגיטימי. כך או כך, זה אינו נאום לגיטימי. אני מקווה, אגב, ששמיעתו חדה, והוא השגיח ברעם העמום והחלשלוש של מחיאות הכפיים לדבריו. את זיע אי הנוחות על הכסאות, לעומת זאת, ניתן היה לשמוע בבירור רב.
גם בשנה הבאה יחולקו תארי דוקטור בעברית וגם בשנה הבאה המצב הפוליטי יהיה באדמה וגם בשנה הבאה יעמוד נשיא האוניברסיטה, יהיה אשר יהיה, ויישא נאום. במקום שיזדקק לשירותי בינה, אישית או מלאכותית, אני מעניק לו כאן את פרק האקטואליה הרלוונטי, בנוי לתלפיות, על חשבון הבית:
"הימים האלה מאופיינים בקונפליקט מטלטל שקורע את החברה הישראלית. כבר כמה וכמה שנים, דרך מגפות ומלחמות, אנו מצויים במחלוקת פוליטית שלא ניתנת להכרעה, ובמסגרתה יד איש באחיו. אנו נקרעים מבפנים, והוויכוחים בינינו הופכים, בחסות הקיצונים שמובילים אותם, לקשים ומרים. עלינו, כאנשי מדע וחוכמה, כאלו שעיני העם נשואות אליהם, להרמת דגל או להתוויית דרך, להביע דעה וליטול חלק במאמץ לשמור על הבית ולהבין שאין לנו ארץ אחרת.
"אני מביט בכם, אחיותיי ואחי שבעוד רגע תוכתרו בתואר דוקטור, מכיר ויודע את הדרך שעשיתם, ער לקונפליקטים, ללבטי הזהות, למחלוקות ולחילוקי הדעות, נזכר גם במסלול שעשיתי אני בעצמי בגילכם וגאה ומאושר לגלות איך כוחם של המדע ובקשת החוכמה גובר על כל אלה, וממשיך להיות סלע נצחי שמתגבר על כל קושי זמני. הכובעים שתזרקו בעוד רגע לאוויר ומתחתם ייחשפו קרחותיכם, כיפותיכם, בלוריותיכם, שביסכם, מעוררים בי תקווה גדולה, ואני מאמין שאתם ואנחנו, כולנו, יסוד כוחה של מדינת ישראל, מדינת העם של עם הספר והחוכמה".
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
ואסיים בקטע הסיום מנאומו של הרב קוק בטקס פתיחת האוניברסיטה, לפני 100 שנה, כאן, במקום הזה ממש: "לתכונה כזאת הננו שואפים, שיבוא המכון הזה, המעוטר היום בכבוד ישראל, מהמון ים וחיל גויים אשר באו לנו, ותתקיים בנו תפילת רבי נחוניה בן הקנה שלא יארע תקלה על ידי. וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות, ונזכה לראות בשמחת גויינו, ובבנין בית מקדשנו ותפארתנו, אשר אליו ינהרו כל הגויים לקחת תורה מציון ודבר ה' מירושלם, אמן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו