לדוד שאול יש עין אחת כחולה ואחת חומה. "הטרוכרומיה" נקראת התופעה הזו, הגורמת לכך שצבע הקשתית של אחת העיניים שונה לחלוטין מזה של השנייה. היא קיימת רק אצל אחוז אחד מהאוכלוסייה - ובמקרה שלו היא גם מולדת. מדובר בתופעה מוכרת, אבל חובבי הסימבוליקה שבנו לא יוכלו שלא למסגר את השוני בצבע העיניים ככזה שהולם אדם הנוטה לדלג מקיצון לקיצון.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
בסיפור חייו של שאול שזורות לא מעט אנקדוטות שתומכות בכך. אחת מהן התרחשה בסוף השבוע שעבר, כשביכה את סיומה של "חוליגנים", סדרת הדרמה המוערכת והמצליחה של "כאן 11" שבה כיכב, ומייד לאחר מכן חגג את עלייתו לאקרנים של "לשחרר את שולי סאן", סרט ההמשך של "לשחרר את שולי" שבו הוא מככב לצד חברי שלישיית "מה קשור".
גם הדמויות שלו בסדרה ובסרט ממוקמות בקצוות שונים של המנעד האישיותי. שולי, שאותו הוא מגלם ב"לשחרר", הוא בחור תמים, חף מפשע וכנוע, שמצליח להסתבך שוב ושוב עם האנשים הלא נכונים. לירן, דמותו ב"חוליגנים" (סדרה שהגיעה לכ־11 מיליון צפיות בפלטפורמות השונות, ושברה שיאי צפייה של התאגיד מאז הקמתו), הוא מסוג האנשים הלא נכונים ששולי יכול היה בקלות להסתבך איתם - בחור קיצוני, מסוכן, נטול פחד או מצפון, פסיכופת יש שיטענו.
זה נהדר עבור שחקן, להפגין ורסטיליות ולא להיות מקוטלג כטייפקאסט ספציפי אחד, אבל עבור דוד שאול מדובר בשגרה. עוד דוגמה לגיוון ולריבוי היכולות של מי שנע על התפר שבין שחקן לזמר - מעריץ את אריק איינשטיין וגם את זאב רווח; נראה כמו נער, אבל כבר עומד בראש משפחה עם אשתו שרה ושני ילדיו - לואיז, בת 3, ולביא בן שבעת החודשים.
"אני חי בין מנעדים מאוד גדולים, ואני מרגיש שכל מטרת חיי היא למצוא איך אני מאחד אותם וגורם להם לחיות באיזושהי הרמוניה", אומר השחקן בן ה־36. "שולי ולירן הם באמת שני קצוות, וזה דבר די מדהים לחוות כשחקן, במיוחד כשזה קורה במקביל. אני מרגיש שהקהל ממש מתלהב מזה כי הוא רואה צד אחד שלך, ואז פתאום צד אחר.
"כשאתה צעיר, אתה מנסה להילחם בזה. אתה מתעסק ב'איך יקבלו אותי? איך יכילו את זה שאני גם וגם?'. יש גם כל כך הרבה שחקנים שרוצים להיות זמרים, אבל לך תסביר לאנשים שלמדת יותר מ־12 שנה מוזיקה קלאסית, ושהתחלת לנגן בכיתה ב'".
"כולם רצו את התמונה הזו, של 'הנה שולי, מצאנו אותו'. אני בן אדם שאוהב את הפינה שלו, ו'שולי' לימד אותי שיעור בקטע הזה כי פתאום הפכתי להיות מאוד אהוב. לפעמים לקבל אהבה זה קשה, אבל עם הזמן ראיתי שזה באמת נוגע בהמון אנשים"
ניגנת הרבה לפני ששיחקת, ואנשים עדיין מכירים יותר את השחקן מאשר את המוזיקאי.
"נראה לי שההגדרה שלי היא מוזיקאי שמשחק. בלב שלי אני מוזיקאי, לפני שאני שחקן".
אוקיי, אבל עבור הקהל הרחב אתה בעיקר שחקן, שזו תקופת הפריצה שלו.
"לא ממש. אני פשוט מרגיש שעכשיו אני בפריחה מאוד גדולה. שמע, אנשים קיבלו אותי והכירו אותי מסדרות שעשיתי קודם, אבל כשיצא 'שולי' הראשון, לפני ארבע שנים, הוא תפס מקום כל כך מרכזי, עד שאני כשחקן אמרתי 'וואו, מעניין אם יזכרו אותי מעוד דברים'. למזלי, שולי הגיע אחרי שעשיתי כבר יותר מ־30 סדרות וסרטים - בכל זאת, אני משחק מגיל 18 - כי זו היתה הצלחה שלא הכרתי.
"פתאום לא יכולתי ללכת ברחוב. וזה לא רק 'היי, אנחנו מכירים אותך'. אנשים היו צועקים 'שחררנו, מצאנו את שולי!' זה כמו 'איפה אפי?'. הרגשתי שאני מתקן בלונה פארק, שאנשים שמים 25 שקלים כדי לעלות עליו. כולם רצו את התמונה הזו, של 'הנה שולי, מצאנו אותו'. אני בן אדם שאוהב את הפינה שלו, ו'שולי' לימד אותי שיעור בקטע הזה כי פתאום הפכתי להיות מאוד אהוב. לפעמים לקבל אהבה זה קשה, אבל עם הזמן למדתי לפתוח את הלב ולראות שזה באמת נוגע בהמון אנשים. אפילו במילואימניקים, שהסרט עזר להם לעבור את המלחמה הזו".
יהב ושי-לי שלי
המלחמה הזו קיימת גם ביקום המטורלל שהוא "לשחרר את שולי סאן". כן, גם הקומדיה הקלילה שהפכה רשמית ללהיט של הקיץ, אחרי ששברה שיא של כל הזמנים בארץ, משכה 210 אלף צופים בסוף השבוע הראשון לעלייתה ונרשמה כפתיחה המצליחה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, לא היתה יכולה שלא להדהד את 7 באוקטובר, ובעיקר את נושא החטופים. ממש כמו בסרט הראשון, שבו נחטף שולי על ידי אנשי קרטל קולומיבאנים, גם הפעם הוא מוצא את עצמו בן ערובה - הפעם בידי אנשי יאקוזה יפנים, והמשימה של אביו וצמד חבריו (ציון ברוך, אסי ישראלוף ושלום מיכאשווילי, שגם יצרו את הסרט) היא לחלץ אותו מידי שוביו.
נשמע מוכר? אמנם הסרט החל להיכתב טרם ימי "חרבות ברזל", אבל קשה להתעלם מהתזמון שבו הוא יוצא, בימים שבהם נראה שעסקת שחרורם של החטופים הישראלים בעזה מתקרבת ומתרחקת כמה פעמים בשבוע. באחד מרגעי הסרט חברי השלישייה מחליטים לשים את המחלוקות האישיות ביניהם בצד, ובשורה שלא קשה בכלל לפענח את הסאבטקסט שלה הם קובעים: "אנחנו ישראלים. קודם כל מצילים, אחר כך שואלים שאלות. קודם משחררים".
"זה הזוי ומטורף שהסרט הזה מדבר על חטוף ונכתב בכלל הרבה לפני 7 באוקטובר", מסכים שאול, "כבר יותר משלוש שנים החבר'ה עובדים עליו, ופתאום הוא נהיה אקטואלי בלי שרצינו בכלל".
הייתם צריכים לעשות התאמות? זה נושא רגיש בימים אלה.
"היתה באמת שאלה אם להשתמש במילה 'חטוף'. אז במקום 'חטפו את שולי' החליפו את זה במשהו אחר, הם אומרים 'הוא הסתבך', למשל. אז כן, השאלה של איך מתייחסים לזה ממקום שלא יטרגר את הקהל, אלא שממש יהיה אפשר לצחוק ממנו, עלתה. גם היתה תקווה שעד שהסרט ייצא תהיה עסקה, אבל לצערנו במציאות שאנחנו חיים בה אנחנו לא יודעים מתי זה יקרה".
גם לשחק בקומדיה משוגעת בימים אלה זה לא ממש פשוט.
"צילמנו אותה ביפן, וזה שולח אותך לרגע למציאות אחרת, למקום שונה. יפן מרהיבה, זו תרבות שונה, אתה עסוק כל הזמן בלצלם אז אתה יוצא מהדבר הזה, אין לך זמן לשקוע בחדשות הרעות. אתה גם איפשהו מרגיש שאתה בתוך סוג של שליחות, ומתעסק כל הזמן באיך הסרט יוצא הכי מצחיק וטוב שיכול להיות. גם הרעיון הזה שיש פה במרכז הסרט חטוף, זה לאו דווקא משהו שאתה צריך לברוח ממנו. קומדיה טובה תמיד יושבת על איזשהו כאב. זה גם נותן הזדמנות לרפא את הכאב שאנחנו נמצאים בו כל כך הרבה זמן".
בימים שאחרי 7 באוקטובר גם הוא, כמו שחקנים ומוזיקאים אחרים, עלה על האוטו והתחיל לשיר בפני מפונים, פצועים ומשפחות שכולות. הוא בעצמו מכיר את הנושא היטב - סיפורם הטרגי של הזוג וצמד הקולנוענים יהב וינר ושי-לי עטרי, שמחבלים פרצו לביתם שבכפר עזה, סופר רבות, גם על גבי דפי מגזין זה.
שי-לי נמלטה מהבית כשבתה התינוקת שיה, בת חודש, בזרועותיה, והתחבאה ממחבלי חמאס מאחורי שיחים בקיבוץ. וינר ז"ל נרצח בעודו מנסה להדוף את המחבלים מכניסה לבית. שאול מכיר את השניים מעולמות הקולנוע ומהלימודים בבית הספר למשחק. באלבומו החדש, הרביעי במספר, שעתיד לצאת בקרוב וייקרא "מיינדפולנס", הוא מקדיש להם את "יומן מלחמה" - שיר שמשלב בפזמונו את הקלאסיקה "שיירת הרוכבים" ("הם רוכבים ושרים"), שכתבה נעמי שמר ושהלחין שמעון ישראלי.
"היתה שאלה אם להשתמש במילה 'חטוף'. אז במקום 'חטפו את שולי' החליפו את זה במשהו אחר, 'הוא הסתבך', למשל. אז כן, השאלה של איך מתייחסים לזה ממקום שלא יטרגר את הקהל, אלא שממש יהיה אפשר לצחוק ממנו, עלתה"
את מילות הבתים כתב דוד על היום ההוא בחיי השניים, שהיו לו חברים קרובים. "זה שיר שהוא חלק מאלבום שלם, שנכתב כולו בזמן ההופעות בימים הראשונים למלחמה", הוא מספר. "את שי-לי אני מכיר מגיל 14. גדלנו ביחד בראשון לציון, היינו בלהקת נוער, הופענו על במות ביחד, שיחקנו ביחד, דיברנו אחרי כל חזרה עד הלילה. היינו החברים הכי טובים, והמשכנו את החברות שלנו גם בניסן נתיב. למדנו באותה כיתה. שם היא הכירה את יהב, וגם אני הכרתי אותו שם והייתי חבר מאוד טוב שלו.
"הייתי ישן אצלו הרבה בבית כשהוא שכר דירה בתל אביב, וממש ראיתי את הקשר שלהם נרקם. גם כשסיימתי עם הסטודיו למשחק, ברגעים שהייתי צריך לברוח לרגע מהמציאות, הם היו חלק מהחיים שלי. כשטסתי להודו עם גיטרה, פגשתי בנסיעה של 12 שעות באוטובוס את אלמוג וינר, אח של יהב. עשינו יחד טיול אופנועים, שנינו ביחד עושים את כל הודו. בבוקר 7 באוקטובר ישר התקשרתי לאלמוג, שגר אז עם בת הזוג שלו בכפר עזה".
אז יש לך קשר ישיר לאירועי אותו היום.
"ביקרתי לא פעם בכפר עזה. יש שירים שכתבתי בכפר עזה. לשיר הנושא של האלבום הראשון שלי קוראים 'אור ערביים', והוא נכתב בכפר עזה. זה מקום שנהיה מאוד קרוב אלי בגלל יהב ואלמוג. שי-לי כל הזמן היתה אומרת לי 'בוא לאיזו שבת', והאמת היא שחשבתי לבוא לבקר שם באותה שבת.
"באותו בוקר התקשרתי אליה ולא היתה תשובה. התקשרתי לאלמוג והוא כתב לי 'תקשיב, אני לא יודע מה יהיה איתי. אני פה בממ"ד, אנחנו שומעים אותם (את המחבלים)'. בכל שעה הוא כותב לי 'שמע, אני לא יודע אם אני מת היום פה בחדר'. כל הזמן הוא גם אמר לי 'אנחנו לא יודעים איפה יהב'. בסוף שני הבניינים שהיו ליד הבית של אלמוג נשרפו, ורק הבית שלהם נשאר עומד.
"שי-לי חולצה באותו יום, אבל כוחות הביטחון והחיפוש לא ידעו איפה יהב נמצא. אחר כך חשבו שמצאו את הגופה בבית החולים ושצריך לזהות אותה, אבל לא הצליחו לזהות. היה המון עניין סביב הדבר הזה וכאוס. אף אחד לא ידע מה קורה, עד שבסוף זיהו אותו. איבדתי חבר. מאז בכל הופעה שעשיתי דיברתי על יהב ושי-לי".
זה לא מובן מאליו שהצלחת בכלל להמשיך להופיע בנסיבות כאלה.
"אני לא בן אדם שיכול לשבת בלי לעשות משהו, אז פשוט לקחתי את האוטו ונסעתי לשפיים, כי הבנתי שכל אנשי כפר עזה נמצאים שם. כל הכבישים מסביב ריקים, ואז מאבטחת עצרה אותי בכניסה לקיבוץ כי כולם היו בפחד מטורף באותה תקופה. היא אמרה לי 'אתה לא נכנס'. אחרי שפתחתי את החלון היא זיהתה אותי ואמרה 'אה, זה אתה. זה בטח מתוכנן שתגיע לפה'. עניתי 'בטח, בטח שזה מתוכנן'.
"ככל שאני יותר מאושר, ככה העצב שלי צץ. אחרי שלירון התעוררה בטיפול נמרץ אמרתי לה ששרה בהיריון, והיא אמרה לי 'זו תהיה בת, אתה תראה', והיא צדקה. לואיז הגיעה כמה חודשים אחרי שהיא נפטרה, וכל אלה נכנסו לאלבום שכתבתי"
"בפנים פגשתי ילדה בת 6 שהיתה כלואה שעות בתוך הבית, ואמא שבכתה לי על הבן שלה שמשרת בגבעתי והיא רק מחכה לשמוע ממנו. היתה גם חבורה של בני 17, יושבים מסביב לספסל עץ ועושים צחוקים, אבל אני רואה להם שחור מתחת לעיניים ונשבר לי הלב. אני מופיע ורואה מולי בשורה הראשונה נשים שהגברים שלהן נרצחו. ואני, עם האבל שלי שאני סוחב איתי, פתאום פוגש את הכאב שלהם ומרגיש מחובר בצורה שלא הכרתי. הגעתי למקום שאני לא מפחד מהאבל שלהם, אלא רוצה לחבק אותו, כי הנשמה שלי התרחבה מעצם מהאבל שלי".
לנצח, אחותי
כשהוא מדבר על האבל שלו, הוא מתכוון גם לאבל שהולך איתו מאז מות אחותו לירון, לפני כשלוש שנים. כבד שומני חריג, שממנו סבלה, הסתבך בעת לידה, שאחריה פונתה לחדר טיפול נמרץ והתינוקת שאך נולדה לה הועברה לפגייה. במשך שבועות לירון נותרה מורדמת ומונשמת, עד שבשלב מסוים התעוררה והחלה בתהליך שיקום.
"היא כבר היתה בהכרה, מדברת, מתקשרת לגמרי, ואז פתאום תקפה אותה מחלה אוטואימונית, משהו כל כך לא מוכר עד שרופאים מכל העולם התייעצו ודיברו על המקרה שלה ומה עושים איתו", מספר שאול, "ובזמן הזה המחלה תוקפת עוד איבר ועוד איבר, עד שבסוף הכבד קרס. וככה היא מתה.
"אחותי היתה מפקדת חמ"ל נפגעים בצה"ל. זה תפקיד שהיא הפכה אותו למשהו גדול. היתה בקשר עם השב"כ ועם התקשורת. אם היה אירוע של חייל שנפצע, נהרג, התאבד, אחותי היתה הראשונה שיודעת את זה. ואז, פתאום, החברה הכי טובה שלה מלווה אותנו ופתאום מביאים לי קלסר שבו כתובות קטגוריות להלוויה - כלומר, אם אנחנו רוצים לערוך הלוויה צבאית או רגילה, איך אנחנו רוצים שזה יתבצע. אני שואל 'מה זה הקלסר הזה?' והחברה אומרת 'זה נוהל שאחותך כתבה, היא הכינה את זה'".
"לא יודעים איפה למקם אותי. בדרום אמריקה חשבו שאני דרום־אמריקני, וגם באיטליה או בספרד חשבו שאני מקומי. כשהייתי עם שרה בצרפת, כי היא נולדה וגדלה שם, אמרו לנו 'וואו, איזה מתוקים', כי חשבו שאני ערבי והיא יהודייה"
כואב לך שהיא לא כאן כדי לחוות את ההצלחה שאתה חווה עכשיו?
"מאוד, אני בוכה הרבה בתקופה הזו. אני באמת נע בין אושר עילאי וכמויות של תגובות ברחוב, בטיקטוק ובאינסטגרם, אני באמת באחת מתקופות השיא הגדולות שהיו לי בחיי, ופתאום אני יושב בערבים ובוכה. ככל שאני יותר מאושר, ככה העצב שלי צץ והיא חסרה לי. אחרי שהיא התעוררה בטיפול נמרץ אמרתי לה ששרה בהיריון, והיא אמרה לי 'זו תהיה בת, אתה תראה', והיא צדקה. אני לא חושב שהספקתי לומר לה שזו בת. השם האמצעי של הבת שלי, לואיז, הוא אסתר, כמו שמה האמצעי של אחותי, ולכל ילד אנחנו קוראים מאז בשם שמתחיל באות ל', כמו לירון".
והנה שוב הקוטביות הזו: התמודדת עם מוות בזמן שציפית לחיים חדשים.
"כן, בסוף לואיז הגיעה כמה חודשים אחרי שלירון נפטרה, וכל אלה נכנסו לאלבום השלישי שכתבתי. יש בו אבל, אבל הוא מסתיים בלואיז, בחיים".
דוד שאול בביצוע ל"קודקוד 1" // מילים ולחן: דוד שאול, הפקה מוזיקלית רותם שטיין
ועוד בנושא המנעד - גם קשה בדיוק להבין מאיזו עדה אתה.
"אני חצי עיראקי וחצי רומני, ויש גם חלק תימני, אז אני מזוהה עם הכל ואני גם מאוד מחובר לשני הצדדים. אני גר בתל אביב, אבל ליד שוק הכרמל. ליד הבית שלי פתחו דוכן פלאפל של 'שולי', כולו מקושט בתמונות ובמשפטים מהסרט. אני מאוד מתחבר לזה. מצד שני, כילד הייתי קורא שייקספיר ולאה גולדברג. בכלל, לא יודעים איפה למקם אותי. כשהייתי בדרום אמריקה חשבו שאני דרום־אמריקני. באיטליה או בספרד חשבו שאני בן המקום. כשהייתי עם שרה בצרפת, כי היא נולדה וגדלה שם עד גיל 12, אמרו לנו 'וואו, איזה מתוקים', כי חשבו שאני ערבי ושהיא יהודייה".
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
זה יפתיע לא מעט אנשים לחשוב עליך כאיש משפחה. המראה הנערי שלך מגביל אותך מקצועית?
"זו שאלה מאוד יפה, ואני חושב שיש לה שתי תשובות. מצד אחד, שולי הוא כנראה בחור בשנות ה־20 שלו, ואני בן 36, אז במקרה הזה זה משחק לי טוב. אני בטוח שיש מקרים שמלהקים יחפשו מישהו שבאמת נראה בן 36, ואז אני פחות מתאים, אבל אני גם איפשהו בתפר שבין לבין. אני יכול להיות קצת כזה וקצת כזה. בסוף אני אבא לשני ילדים, עברתי אובדן, עברתי מלחמות. עיניים לא משקרות, רואים אם עברת משהו בחיים".
