פתאום החרדים הבינו כמה זה כואב. לא יכולתי שלא לחייך במרירות

לפעמים המציאות עצמה הופכה להיות סאטירה. היא לא סאטירה מצחיקה. לא "ארץ נהדרת" ובטח שלא "בובה של לילה", אבל קורה שהמציאות משרטטת את האבסורד בקווים ברורים יותר מכל קריקטוריסט.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

בקיצור, היה השבוע רגע שבו מצד אחד שלוש משפחות ישראליות התמודדו עם מהלומת האבל על נפילת בניהן הלוחמים בפיצוץ הטנק, ומצד שני, ממש באותו רגע עצמו יצאו נבחרי ציבור מגדרם כדי לאשר באופן חוקי השתמטות - או סרבנות - המונית של אלפי בנים אחרים, ישראלים לא פחות, שהרי הוריהם הצביעו למפלגות חרדיות, וזה (פטורים והקלות) מה שמפלגות חרדיות מבטיחות למצביעיהן.

אנחנו חיים על מסך מפוצל, והפער בין שני האירועים הללו חורק וזועק לשמיים. למרות שחייבים לציין שחוק הפטור מגיוס הוא עוול וקלקול נוראי גם אם מביאים אותו לאישור בימים שלווים שאין בהם בשורות איוב. ובכל זאת, המסך המפוצל מחדד את האבסורד. והיה שם רגע שהצליח להעלות חיוך מר על פניי: הנציגים החרדים הודיעו שהם לא מקבלים את המתווה שהוגש להם. הוא לא חפף את הסיכומים המוקדמים, כך הם אמרו. וזהו זה, הם שוברים את הכלים. מגישים מכתבי התפטרות ופורשים מהממשלה ומהקואליציה.

נציגי הממשלה הפצירו בחרדים שלא להיחפז כל כך עם ההודעות הדרמטיות, ושהם חייבים להבין שיש כאן תהליך הדרגתי שמחייב סבלנות. ואז לא יכולתי שלא לחייך חיוך קטן ומר.

תהליך? תהליך זה בדיוק התרגיל הישן והממזרי של נציגי החרדים. עם סיפורי "תהליך" הם גוררים את החברה הישראלית כבר שנים. בעיקר אנשים כמוני וכמו חבריי שמאמינים בגשרים ובהידברות, אנשים שסובלים מחולשה מולדת שמילים כמו "תהליך" גורמות להם לגל של תופעות לוואי שנעות בין אלחוש נעים ועד לטשטוש מוחי מלא. בקיצור, אני לא יודע האם היה זה רגע של תמימות מופלגת, או עורמה שנונה, אבל כשמישהו הציע לחרדים להתייחס להצעת פשרה כאל... ובכן, תהליך, זאת היתה המחשה מופלאה של הביטוי "למכור קרח לאסקימואים".

לא מסתכלים בעיניים

ועדות הכנסת הן זירות חשובות לא פחות מישיבות המליאה. בחדרי הוועדות אין דוכן נואמים, ומתקיימים שם יותר דיונים ופחות מונולוגים. באופן עקרוני הכל שם פחות טקסי ויותר ענייני. אזרחית או אזרח מהיישוב יכולים להיכנס לדיוני הוועדות ולהשתתף בהם, אם קיבלו הזמנה מחברי כנסת. הם בדרך כלל מתרגשים מאוד מהמעמד, וקולם רועד כשהם מספרים מה הביא אותם לדיון.

בעיקר מאז אוקטובר 2023. לא פעם אני חושב לעצמי שהלוואי שחברי הכנסת היו מתרגשים מעט גם הם. מי שרוצה ללמוד משהו על הדמוקרטיה שלנו ועל הדברים הרעים שנובעים משררה מתמשכת, מומלץ לו להתעניין במה שקורה בוועדות. למשל, מי האנשים שמוכנים להפוך עולמות כדי להגיע ממרחקים לישיבת ועדה, ומי האנשים שאין דבר קל יותר בעיניהם מלסלק מישהו אחר מהחדר.

אלה מגיעים מוקדם. מוקדם מאוד. הם התכוננו לישיבה הזאת, הכינו שיעורי בית ובלילה שלפני הם ישנו מעט מאוד. ואלה מגיעים לחדר הישיבות כאילו מדובר במרפסת לא חוקית שהם הוסיפו לביתם, ובהזדמנות הראשונה הם פונים לסדרני הכנסת ופוקדים עליהם לסלק מישהו החוצה. בדרך כלל, כי המישהו הזה לא מרוצה. ולא רק שאינו מרוצה, יש לו גם את החוצפה לומר זאת בקול. מי הוא בכלל? יאללה שיעוף.

והיה רגע השבוע, שבו נציגי המילואימניקים המשרתים הוצאו מחדרי הוועדה בכנסת. מישהו שם החליט שהוא לא מתכוון לשמוע מה יש למילואימניקים לומר על חוק הפטור מגיוס, ועל מי שמחוקק חוק כזה בזמן מלחמה מתמשכת. למען האמת, מישהו שם החליט שהוא בכלל לא מתכוון להביט להם בעיניים. כמו נהג שיודע שהוא גונב אותך ועושה הכל כדי למקד את מבטו בכיוון ההפוך. כך הוחלט להוציא את נציגי הלוחמים שלנו מהדיון, מה שהקל על מחוקקים מסוימים להמשיך ולהביט לכיוון הלא נכון.

כבר כתבתי כאן בעבר על כך שישראל המתחדשת תהיה חייבת ללמוד להסתכל בעיניים. החיים כאן דורשים כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה אמון, שפשוט אין ברירה אלא ללמוד להישיר מבט.

איך יודעים שהגענו לצומת?

לפני הרבה שנים השתתפתי בקורס לנהיגה מונעת, אבל אני עדיין זוכר את המרצה ששאל אותנו: "איך אתם יודעים שהגעתם לצומת?"

הוא דחה בביטול את כל התשובות שעלו מהכיתה, הביט בנו כמו סטנדאפיסט לקראת ה"סטיגידיש", וקבע: "נו באמת, חשבתי שאתם נהגים. כל נהג יודע שהוא הגיע לצומת כשהוא רואה רסיסי פלסטיק על הכביש. שברים של וינקרים. פנסים. לא ככה?"

חשבתי אז שאני יכול להבין אותו. אתה מרצה מול קהל עוין. אין מולך אפילו פרצוף אחד שלא היה מעדיף להיות כרגע במקום אחר. מה הפלא שאתה מנסה לשעשע ולהקניט?! חשבתי גם שהוא די צודק. בצמתים רבים יכולת באמת לראות שרידים של תאונות. אבל בינתיים חלפו שנים ומשהו מוזר קרה בינתיים. אני לא חושב שאני מחדש משהו אם אומר שיש המון תאונות בכבישי ישראל. אינני זוכר מתי לאחרונה יצאתי לנסיעה של יותר מ-15 דקות, ולא עברתי בדרך על פני שאריות של תאונה.

אבל מה שבאמת מפתיע הוא שתאונות רבות כלל לא מתרחשות בצומת. לא בדקתי עדיין את הנתונים הסטטיסטיים, אבל לפחות בחוויה האישית שלי יותר מדי תאונות מתרחשות לאורך כבישים ישרים וטובים. לכאורה שום דבר רע לא אמור לקרות כשכולם נוסעים במסלול שלהם, לא פוגשים תנועה נגדית, ורוצים להגיע בשלום. בפועל המון דברים רעים קורים, וצריך לומר ביושר שכל התאונות הללו מיותרות לחלוטין.

והשאלה היא פחות או יותר: האם סביר יותר לצפות שהנהג הישראלי ילמד לנהוג בנתיב שלו, ינסה פחות להפתיע, לא ידמיין שהוא כוכב של סרט פעולה, יפסיק להתייחס לאיתות כאל משהו שפוגע בזהותו הגברית, ואולי גם יעזוב לרגע את הנייד, או שכבר עדיף שנמתין בסבלנות לגרסאות העתידניות של הרכב האוטונומי ושלום על ישראל?

לתרגם את התמימות

זה קרה בדיוק כשכמעט שכחתי שהיה כאן שבוע הספר בכלל. גזמתי קצת בגינה, כשהשכנה שלי אנה הפתיעה אותי ואמרה שזהו, ומזל טוף וברכות. אנה בירקנהאור-מולד היא מתרגמת מהוללת מעברית לגרמנית, והנה בזכותה ספר הילדים שלי "אותיות מתוקות" יצא לאור בתרגומו הגרמני.

כשאתה כותב ספר ילדים אתה עושה לעצמך חברים חדשים צעירים ונבונים, שיפתיעו אותך במחוות הכי פחות צפויות. אין לי מושג מה משמעות העובדה שממש בימים אלה ילדים וילדות יהודים דוברי גרמנית יפגשו את סבא רפאל ואת הילדה גל, כמו שאין לי דרך להבין איך אנה העבירה לגרמנית את התיאור של האבא שבכל פעם שהוא מספר סיפור ישן מ"פעם" הוא מתחיל משום מה לדבר בח'ית וע'ין חמות מהתנור.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

אני יכול רק להעיד שזאת היתה חוויה מפתיעה, לא צפויה ונהדרת, לקבל פתאום אות חיים מעולם נורמלי ותמים שבו, עם קצת רצון טוב, כישרון ואהבת אדם, אין דבר שאי אפשר לתרגם.