ליגה משלהם: כתבנו הציץ מאחורי הקלעים של "בובה של לילה" - ונדהם

שני חדרי האיפור של ערוץ הספורט הם ליבה הפועם של התוכנית "בובה של לילה". וביום שבו היא מצולמת, הם גם המקום הכי רועש בבניין. כל העובר במסדרון מגניב פנימה מבט חטוף, או נכנס לקשקש קצת על כדורגל. אורחים קופצים לומר שלום, תסריטאים באים והולכים. המפיקה נוזפת על מנת לזרז את קצב העבודה, וארבע מאפרות מפלסות את דרכן בפקק האנושי שנוצר, כדי להגיע אל פרצופיהם של אלי יצפאן, אסי ישראלוף ושלום מיכאלשווילי - ולעצב מהם דמויות קריקטוריות.

ואף שזהו החדר הכי סואן ודחוס בבניין, התאורה מסנוורת והצעקות סטריאופוניות, אלי יצפאן כאילו משייט באותו הזמן ביקום אחר. השחקן הוותיק מנצל את הרגעים המתים של חילופי הדמויות, מתרווח על הכיסא המפנק מול המראה, עוצם עיניים ו... מתחיל לנחור. כלום לא מעיר אותו. גם לא עבודתן האינטנסיבית והצמודה של שתי מאפרות המקלפות מפניו את האיפור הקודם ומכינות אותו לדמות הבאה.

תוך כמה דקות מרעידות נחירותיו של יצפאן את הקומה כולה. "לישון תוך כדי האיפור זה אחד מהדברים הכי טובים שיצפאן יודע לעשות", מתלהבת המאפרת אור ספיר, שמזיזה בעדינות את ראשו לאחור כדי לצבוע את שיערו. "הוא יודע להירדם בכל מקום, ועבורנו המאפרות זה מצוין. גם בשבילו".

ישראלוף, שבינתיים השלים את הטרנספורמציה לדמות הבאה שיגלם, יושב על כיסא האיפור לצד יצפאן. הוא פותח מצלמה בטלפון הסלולרי, מכוון אל הקולגה ומצלם סטורי. "הבן אדם ישן. הגעת לתוכנית 'בובה של לילה' בשביל לנחור? צריך לזרוק אותו", זועק ישראלוף למצלמה, עורך במהירות את הסרטון ומפרסם באינסטגרם. יצפאן פוקח עיניים לרגע, ממלמל משהו וחוזר לחלום.

זהו סוד הקסם של התוכנית. "אחוזי ההנאה שאנחנו חווים כאן, תוך כדי העבודה, גבוהים מכל שאר הפרויקטים שעשינו עד היום", מסביר מיכאלשווילי, "תחשוב, אני עובד עם אסי, שהוא הדם שלי; עם יצפאן שהוא אגדה, ואנחנו התחלנו אצלו בתוכנית לפני 20 ומשהו שנה. נוסבאום כל כך מוכשר. אלי בן־דוד חבר כבר 20 שנה. אין אגו. ואין כיף גדול יותר מלעבוד עם חברים שלך".

קרקס של פאנצ'ים

"בובה של לילה" לא השתנתה בשפתה ובצורתה מאז צנחה עלינו ב־2011. רוצה לומר, היא היתה ונשארה קרקס פארודי וחסר גבולות של חיקויים מוגזמים, פאנצ'ים מתחת לחגורה, בובות, אורחים, חאפלה וריקודים על שולחנות. את האירוע המוקצן מנחה היוצר והעורך אלי בן־דוד בדמותו של שוקו - עיתונאי ספורט עם פאה מתולתלת ושפם, שנראה כמו דודו זר, ומתקשה להשתלט על הבלאגן באולפן שלו.

ואם חיפשתם הוכחה לחיבוק ולהערכה גם מתעשיית הבידור והטלוויזיה, חוץ מהפופולריות הנרחבת בציבור - בחודש הבא תתחרה "בובה" מול ענקיות כמו "ארץ נהדרת", "זהו זה!" ו"היהודים באים" על פסלון מוזהב של האקדמיה לטלוויזיה בקטגוריית תוכניות הסאטירה והמערכונים לשנה החולפת.

הם עדיין זוכרים איך בעבר התרוצצו בבניין והתחננו בפני עובדי הערוץ להגיע לצילומים, כדי שיהיה מי שיצחק מהבדיחות. בתוכנית הראשונה אספו בקושי חמישה אנשים כקהל. אחר כך שילמו 200 שקלים לניצבים כדי שיגיעו לצחוק בקול, אולם בתוך שבועות ספורים הפכו התוכנית והדמויות לקאלט, ועוד לפני תום העונה הוצפה ההפקה בדרישה להזמנות וברשימות המתנה ארוכות, ונדמה היה שדבר לא יעצור את הסחף.

אבל אז בן־דוד עבר להתגורר עם משפחתו בפריז, והעסק נתקע לכמה שנים. ב־2020, בעקבות סגר הקורונה שהגביר את הגעגוע ואת הדרישה לקאמבק, הבינו היוצרים שהטכנולוגיה מאפשרת להם לעבוד על התוכנית בזום, ולשדר אותה בפורמט חודשי. מאז הם שוב כאן, בלי שמישהו מסוגל להצביע באיזה יום משודרת התוכנית ומתי יצלמו את זו שאחריה.

"בובה" היא קצת סוד כמוס, ואולי כמו חומוס?

"כן. נהיינו כמו החומוסיות האלה שפותחים אותן רק מתי שבא להם, וסוגרים כשנגמר הסיר של החומוס", אומר התסריטאי אדר מירום. "יש חומוס היום? 'לא, נגמר. תבואו ב־16 במארס, אולי יהיה שוב פעם'".

התוכנית מתחילה למעשה במשרד־סטודיו של בן־דוד בפריז. "משם אני עושה את כל השיחות לאורחים, להפקה, זומים עם הכותבים. קושר את כל החבלים, ואז מגיע יום לפני לארץ. עושים זום סגירות, מצלמים, עורכים ומשדרים", מספר בן־דוד, שיצר את ההזייה הזאת ביחד עם מנכ"ל הערוץ תומר תורג'מן.

חצי שעה לפני שאמורים לצעוק "אקשן", שלושת הכותבים - אדר מירום, עמרי עמית ומתן חלק - מצטופפים מול לפטופ, ועדיין מתקתקים פאנצ'ים על קובץ וורד, מוחקים ומשייפים בדיחות. אחר כך הם סוחבים את הלפטופ לחדר האיפור, וקוראים את התסריט בזריזות עם כל אחד מהשחקנים. אז משנים ומתקנים בהתאם להערות של הטאלנטים, ומעדכנים גרסה על המחשב הנייד.

יצפאן מנגן חווה אלברשטיין

בינתיים מצטרף לקאסט גם החקיין מיקו ג'מאל, שמוסיף עוד כמה שינויים לחיקוי של רון קופמן, שאותו הוא אמור לבצע. בזמן שהקהל תופס מקומות על כיסאות הפלסטיק בקצה האולפן, התסריטאים יוצאים לחפש מדפסת שתהפוך את רצף הבדיחות שנכתבו לתוכנית למסמך.

בחדר האיפור נמשכת העבודה על יצפאן, שהופך אט־אט לאלכסנדר דז'יקיץ', מאמן הפועל ירושלים בכדורסל. באופן חריג, הפעם היה זה יצפאן שהציע את החיקוי אחרי שנתקל בסרטון ויראלי של המאמן. המאפרת מחזיקה פורטרט מודפס על דף A4 של דז'יקיץ', וביד השנייה מדביקה לו זקן צרפתי אפרפר.

כדי להנעים את האווירה מנגן יצפאן באמצעות הסלולרי את שירה של חווה אלברשטיין, "בלדה על סוס עם כתם על המצח". מיכאלשווילי מטריל ושואל: "אלי, מי זה שר? פאר טסי?". צלילי הניגון החסידי מפלחים את החדר ומתערבבים בביזאריות באווירה הספורטיבית הכללית. כעבור דקות נזכר יצפאן כי הוא מעוניין לשנות בדיחה בטקסט שלו, ומאפרת נשלחת להזעיק את הכותבים אל החדר.

חלפו אולי שניות בודדות ויצפאן שוב נרדם על הכיסא. עכשיו מיכאלשווילי פותח טלפון ומתחיל לצלם, אבל לפתע יצפאן מתעורר וחברו מאוכזב מכך שלא תיעד את הרגע. צחוק גדול מתערבב עם הניגון של אלברשטיין. כשמירום ועמית נכנסים לחדר - יצפאן שוב ישן, ולאיש אין מושג מה בדיוק הוא רצה לקצר מהטקסטים שלו.

ארבע מאפרות מכינות את הדמויות הצבעוניות שמגלמים שלושת הקומיקאים. הן מקבלות מראש תמונה של מושא החיקוי. יממה לפני צילום התוכנית יוצאת אחת מהן, אורית צדיק, לביקור בחנות הפאות וחוזרת עם כל הפאות הרלוונטיות, וכמה אופציות נוספות. "צריך להיות מאוד יצירתיות. להסתכל על הצורה, לחשוב איך משנים את הצבע. יש לנו תוספות שיער לזקנים ולשפמים", היא מספרת.

"אני מכינה תוספות סיליקון בשביל השמנה, שינוי פרצוף, סנטר ולחיים, לפעמים נפילת עיניים", מוסיפה אור ספיר. "אפים אנחנו מפסלות בשעווה מיוחדת. אנחנו מנסות לעשות דמויות כמה שיותר דומות למקור, אבל זה נורא קשה, כי הם בסך הכל שלושה אנשים ורק אחד מהם מדביק תוספות.

"שלום ויצפאן יעדיפו לוותר על הדבקות. לעומתם, אסי נורא אוהב להיות דומה לדמויות שהוא עושה ואנחנו מנסות לקרב אותו כמה שיותר. מכינים שיניים, מקצרים שיניים. כל מיני דברים. לפעמים יוצא דומה ולפעמים פחות. על אסי זה בדרך כלל שעתיים של עבודה, שתיים־שלוש מאפרות עובדות עליו בו־בזמן. שלום מקסימום שעה עבודה, ועם יצפאן זה תלוי באיזה יום הוא".

מי ההשראה שלכן?

"אנחנו עובדות גם ב'ארץ נהדרת', ולומדות הכל מהמאפרת הראשית ליאת שיינין. היא מדהימה. היא הגורו שלנו. אם היו לנו תקציב של חו"ל וחמש שעות לעבוד על כל דמות, אולי זה היה יוצא קרוב למושלם".

"נהדר שזה קורה רק אחת לחודש, כי לא הייתי עומד באיפורים האלה, אם זה היה קורה כל שבוע", מודה ישראלוף. "זה גדול עלי. קשוח".

עצרו הכל. יצפאן התעורר. כשסינר סביב צווארו מתכנסים סביבו בן־דוד ושלושת הכותבים. המאפרות עוצרות את העבודה, והשחקן מקבל לידיו תסריט מודפס ועדכני, ויחד הם קוראים את הסצנה ועוברי על הפאנצ'ים. כשיצפאן קולט בין השורות בדיחה שחורה על תאונת דרכים טרגית, הוא דורש למחוק אותה. "זו בדיחה נוראית", הוא אומר, והתסריטאים מסכימים בהנהון.

"אנחנו מסיימים לכתוב את הטקסט בלילה שלפני התוכנית", מסביר עמרי עמית. "ב־11 בלילה השחקנים קיבלו לראשונה את הטקסט. אין חזרות, אין קריאות משותפות, ולכן אנחנו קוראים איתם את הטקסט תוך כדי האיפור. יש לנו שני דראפטים - אחד נכתב בלילה, השני נכתב בחדר האיפור, וזהו".

עד כמה משפיע חוסר ההבנה של יצפאן בספורט?

אדר מירום: "אנחנו משתדלים לא לרשום ליצפאן שמות של שחקנים, כי אצלו איכשהו גולסה הופך לגלוסה. כבר למדנו שהוא לא קשור לענף".

עמית: "בגלל שהוא לא מכיר אף אחד ולא אכפת לו, אז יצפאן מרשה לעצמו להיות הרבה יותר חופשי. לא מעניין אותו. שלום ואסי אוהבים ספורט, מכירים את הדמויות, חברים של חלק מהדמויות. הם אוהדים אמיתיים. כשאלי אוחנה בא להתארח פה - אסי התרגש כמו ילד קטן. כתבנו בתסריט שהוא צריך לתת סטירה לאוחנה, אבל הוא לא היה מוכן לעשות את זה. עבורו אוחנה כמו אלוהים. בסוף הוא נתן לו נשיקה".

"זה כמו תחביב הזוי"

ההערצה של חובבי הכדורגל הישראלי ל"בובה" חורגת מפרופורציות רגילות. ההפקה מפצלת את יום הצילום לשלושה חלקים, ובכל מקבץ מצליחה למלא מחדש את האולפן בעשרות אנשים נלהבים. "זה כמו מישהו שיש לו תחביב הזוי, נגיד לייבש פרפרים. הוא בטוח שהוא היחיד בעולם שאוהב לייבש פרפרים, עד שיום אחד הוא בא לפה ומגלה שיש עוד מלא אנשים בתוך ההזיה הזו", ממשיל נוסבאום.

שעת צהריים של אמצע השבוע, ולכן קשה לדגום חתך מייצג של הקהל שהתכנס באולפני הערוץ. אם בערב נראו כמה וכמה משפחות, הרי שבשעות המוקדמות היו בעיקר גברים בגילים שונים. "וואו, כמה קהל, כמו בתא מעצר. כמה מובטלים", אומר להם נוסבאום, ומתחיל לחמם את האווירה. הוא מצביע על בחור מזוקן בשורה השנייה ואומר: "בואו נזדרז כי לזה יש פיגוע בשש להוציא", והקהל כבר נשפך על הרצפה.

כדי לשעשע את הנוכחים ולהגביר מעורבות עד שיצפאן יסיים להתארגן, בן־דוד וג'מאל מריצים סשן חיקויים אינטנסיבי - צביקה שרף, רון קופמן, גוסטבו בוקולי, ברק בכר, אלישע לוי, ראובן עטר, שייע פייגנבוים ועוד כמה שידברו בעיקר למכורי הז'אנר.

שתי צעירות שיושבות במרכז הבלאגן תופסות את תשומת הלב. אחת מהן מודה שהיא הגיעה מלווה באביה. "יכולים לקחת לך אותה מהרווחה על דבר כזה", מזהיר נוסבאום את האב, לפני שהצעירה מבהירה כי היא זאת שגררה אותו לצילומים. "כשלת בחינוך, ובגדול", אומר לו בן־דוד.

תופעה לא פחות מרתקת היא האורחים המפורסמים שזורמים בהמוניהם להשתתף בתוכניות. כדורגלנים, מאמנים, בעלי קבוצות. כולם, בלי יוצא מהכלל, יודעים שהם באים על תקן של בובות, סוג של שק חבטות, אבל מבסוטים מהמאורע.

"אנחנו מנסים לבחור אותם לפי ערך אקטואלי", מסביר בן־דוד. "מזמינים אורח שקשור לקבוצה או לאירוע, ודרכו פונים לבובות או לדמויות קשורות. חשוב שהאורח יהיה קשור קשר ישיר לנושא. זה כמו פאזל, שיוצר את הזרימה בתוכנית. יש הרבה סירובים להגיע. למרות שגם יש המון עם אינטרס גדול לבוא, להיות חלק ולקדם את עצמם או למכור מנויים. פונים אלינו הרבה. הרוב הגדול רוצה להגיע. גם אם מגיעים בחשש, מגיעים, כי כולם מבינים את הכוח והבולטות של התוכנית".

השבוע התיישב שם חבר הכנסת לשעבר עפר שלח. "הבן אדם ישב ולא דיבר מילה. וזה עפר שלח, בחייאת ראבאק", התאכזב יצפאן, "גם ככה אני לא מכיר את האנשים שבאים לפה, אבל את עפר דווקא אני מכיר".

לשלח זה לא שינה דבר. הוא הסתובב במסדרונות כמו חתן ביום חופתו, וסיפר לכל מה ששאלו למעשיו בבניין: "הגעתי למשהו בחיים. אני הולך להיות הערב מושא החבטות של 'בובה'. כבר שנים אני מנסה לשכנע את אלי (בן־דוד) שיזמין אותי. הוא אומר לי, 'כדורסל לא מעניין'. אמרתי לו, 'מצידי נדבר על ליגה ב' בכדורגל, רק תזמין. הרי ממילא בן אדם לא מוציא פה מילה".

"מלא חברים אומרים לי, 'החלום שלי לבוא לבובה'", מספר ישראלוף. "המון חברים מוזיקאים מציקים לי לבוא, ואני לא יודע מה לעשות עם כל הבקשות הללו, כי ממש כולם רוצים לבוא להתארח".

מאוחר יותר מתייצב האורח השני, רן בן שמעון. מאמן מ.ס אשדוד, שהגיע יחד עם בנו, נכנס להתערבב עם אבק כוכבים ופודרה בחדר האיפור והזכיר לישראלוף כי הקומיקאי הוא מי חיתן אותו לפני כשש שנים. "החתונה היחידה בחיים שלי שעשיתי. לא יכולתי להגיד לו 'לא'", נזכר ישראלוף.

"אמרתי, נביא מישהו שיש לו נישואים יציבים", מספר רב"ש לנוכחים בחדר, "חודש אחרי זה - הוא התגרש". "הבאת לי את המנחוס", צוחק ישראלוף. שעה לאחר מכן, מול המצלמות, יצפאן שובר על המאמן בקבוק וצלחות, ישראלוף קופץ עליו באגרסיביות, ובן שמעון נהנה מכל רגע.

מתן חלק, שהצטרף השנה לצוות הכותבים, מספר כי ניסה לברר את פשר האובססיה הזו בקרב הכדורגלנים. "שאלתי את אחד השחקנים שהגיעו, והוא אמר לי 'בוא'נה אחי, זו הגשמת חלום. אני רואה את התוכנית מאז שאני ילד, עולה לקבוצת הבוגרים והופך לשחקן טוב מספיק בשביל שיביאו אותי לפה'.

"אז אמרתי לו, 'אבל לא מפריעות לך קצת הבדיחות?', והוא ענה: 'מה פתאום. תצחקו עלי, תיכנסו באמא שלי. זה כל הכיף".

בדיחות על גייז בסכנין?

אם רוצים להגדיר את סוג הבדיחות ששולט ב"בובה", אזי הומור מתחת לחגורה עלול להישמע גבוה מדי.

"אנחנו משתדלים שזה לא יהיה גס שלא לצורך", אומר מירום. "זאת אומרת, היום עשינו את אבו יונס עושה בדיחות על גייז, מכיוון שהקבוצה שלו, סכנין, לא הסכימה ללבוש חולצות תמיכה בקהילה. בספורט לא חסרים גזענות, הומופוביה, שוביניזם, רמאות ומכירות משחקים. כל הרעות החולות קיימות, ואנחנו מנסים לגעת בכולן".

עמית: "הרבה פעמים אנחנו מתחילים בהכי נמוך שיש ולאט־לאט משייפים ומסננים. המבחן הוא כמה זה מצחיק. אם הבדיחה מספיק מצחיקה, אז היא מתעלה על הגסות. עם השנים איכשהו זו נהייתה השפה של התוכנית. בסוף יושב כאן קאסט שיוכל להוביל כל תוכנית פריים־טיים בארץ. אז לעשות איתם את הדבר הזה ב־12 בלילה בערוץ נישה, משוחרר מכל מגבלות הברודקאסט - זה מדהים. בזכות יצפאן, שלום ואסי הטקסטים מקבלים רובד נוסף, הם מרימים את הנומך של הבדיחות".

נוסבאום מספק זווית נוספת: "עבדתי ב'ארץ נהדרת' עשר שנים והיא מערכת מדהימה, וזו התוכנית הכי מקצועית שנעשתה פה אי פעם. וזה ההבדל המשמעותי ביניהן, לטוב ולרע. ב'ארץ' הכל מאוד מקצועי ומדויק, ופה הכל מאוד שכונה. גם לשכונה יש יתרונות".

בתחילת העונה שילבתם לראשונה קומיקאית, יעל פוליאקוב, שחיקתה את מאיה דמאיו. כמה חסרות נשים בקאסט?

עמית: "השאיפה היא שהניסיון עם יעל יחזור על עצמו. אלונה ברקת הגיעה פעם אחת, אבל יש לנו קצת בעיה להביא אורחות נשים, בגלל שזאת תוכנית מאוד גסה ובוטה, אז לא נעים לנו. יש לנו גם מחסום בלעשות נשים, כי בדרך כלל הדמויות שלנו בהמיות, ורוב הנשים הבכירות בענף מקצועיות ונעימות. לכן מאיה דמאיו היא מקרה קיצון עם פה ג'ורה, שהתאימה נהדר ל'בובה'".

קשה יותר לכתוב בדיחות סקסיסטיות בעולם פוסט MeToo?

מירום: "היום צנזרנו בדיחה כזאת. עשינו קטע של איזי שרצקי מחזיר לקבוצה את דראפיץ', והשתמשנו בדימויים של אישה מוכה. ואז אמרנו, 'לא, יש גבול ולא נלך לשם. לא נעשה בדיחות אישה מוכה'. הלוואי שהיו לנו יותר הזדמנויות לעשות נשים בתוכניות, כי זה אומר שיהיו יותר נשים בספורט".

איך בוחרים באילו דמויות להתעסק?

עמית: "כשאנחנו בוחרים דמויות ומתכננים מה נעשה, אנחנו חושבים קודם מה אנחנו רוצים להגיד ועל מה לדבר. יש המון אמירות ברורות אצלנו. היינו הגוף הכי ביקורתי כלפי עומר אצילי בערוץ הזה. בכל תוכנית לאורך שתי העונות האחרונות הכנסנו לפחות בדיחה אחת על אצילי, ואחר כך גם על דור מיכה. עשינו קטע שבו יענק'לה שחר מלבין את אצילי. הקפדנו, בתוך כל הדבר, להבהיר לצופים – תראו, יש כאן בן אדם מפוקפק ככוכב כדורגל".

"יצרנו תוכנית אנדרגראונד מכלום", מתגאה ישראלוף. "הקהל צמח עם התוכנית. אני זוכר רגע שהסתכלתי לאלי בן־דוד בעיניים והבנו שעשינו משהו מיוחד, כי נהיה הווי שהלך וגדל, ועדיין הולך וגדל".

יצפאן: "הערך המוסף הוא חוויית הקבוצה. החברות בינינו. אנחנו לא מתפרנסים מזה, זה לא משהו שאנחנו לוקחים ממנו הביתה פרנסה ואומרים 'וואלה, דפקנו קופה'. אני נדהם מסוג האנשים שאומרים לי, 'אני רוצה לשלוח את הילד שלי לצילומים' או 'האחיין שלי רוצה לבוא'. פרופסורים, רופאים, עורכי דין, מנכ"לים של חברות, בעלי חברות. אנשים שאני מגיע לפגישות איתם, ואומרים לי 'גמרת אותי אתמול'. אלה אנשים שנוסעים למשחקים בחו"ל ומשלמים אלפיים דולר לכרטיס. אבל יש גם קהל של הייטק, שמגיע באמצע יום עבודה מהמשרדים הסמוכים לאולפנים כדי לצפות בצילומים. אלה אנשים לא רגילים. הם יודעים הכל. בקיאים בספורט ברמה מטורפת. אני מרגיש לא שייך לפה. אני כמו עובד זר בתוכנית הזאת".

מיכאלשווילי: "אנחנו לא פה בשביל הכותרות, ולא בשביל הרייטינג ולא בשביל שום דבר אחר. אנחנו פה בשביל ליהנות עם הקהל שלנו. ויש ל'בובה' קהל מהמשוגעים שחוויתי בחיים שלי. מהדברים הכי קטנים ועד הכי גדולים שעשו בשביל התוכנית הזאת. שנתיים לא היינו באוויר - אלי עבר לפריז, ואנחנו היינו מאוד עסוקים. אז החתימו עצומות ועשו הפגנות מול ערוץ הספורט. אנשים משוגעים, אני אומר לך. אני מקבל הודעות כל יום באינסטגרם. מדובר בקונצנזוס שחצה גבולות. אם לפני שבע שנים הרוב היו גברים, זה כבר לא המצב. אם פעם נשים היו שולחות לי הודעות: 'בעלי מעיר אותי מהצחוק בלילה', היום זה: 'אנחנו צוחקים יחד בלילה'. אני חווה זאת גם בבית שלי. לפני עשר שנים אשתי ענבל היתה רואה 'בובה' ואומרת לי: 'אני לא כל כך מבינה'. היום היא נקרעת, גם אם היא לא מבינה".

ישראלוף: "לפני שנה וחצי תפס אותי איש מבוגר בשכונת מגוריי ואמר לי 'שמע אסי, אני רוצה להודות לך על בובה'. הוא סיפר לי שהילד שלו בן 16, וזה גיל שלא מתקשרים הרבה עם ההורים, והילד כל הזמן עם החבר'ה. 'אבל כשמשדרים בובה - זה כמו שולחן שישי שלנו. אנחנו מדברים על התוכנית כל השבוע, רואים שידורים חוזרים. חזרתי להיות חבר של הבן שלי בזכות התוכנית הזאת'. זה הכי מרגש אותי".