כמה המצב במדינה גרוע? התשובה מסתתרת אצלכם בפה

מה ששלח אותי השבוע לרופא השיניים היה כאב שאני מאחל למיטב שונאינו. אבל בניגוד לתדמית האיומה שנצמדה בעבר לרופאי שיניים, המומחה שלי לכאבים־שאני־מאחל־ליימחשמויניקים הוא בחור חביב להפליא, ואיכשהו בכל טיפול יוצא לנו לפטפט, עד כמה שאפשר בכלל לפטפט עם ארגז שלם של כלי עבודה בתוך הפה שלך.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

"אתה שוחק שיניים?" הוא שואל אותי, עוד לפני שפתחתי פה.

"אתה שואל על השינה?" אני עונה. סביר להניח שלפעמים אני שוחק. אני בכל זאת חי כאן. "אתה מדבר על סטרס?"

"ברור. תקשיב, יש לך בכלל מושג מה קורה לשיניים פה? כבר שנה וחצי מגיעים אלי לקליניקה ישראלים שגומרים לעצמם את השיניים. לוחצים. שוחקים. לא רק בלילה. שיניים מתבקעות לשניים. ואני כבר לא מדבר על אנשים שנושכים לעצמם את השפתיים והלחיים. מכיר את הביטוי 'אכלתי את עצמי'? זו לא מטאפורה".

מדינה שלמה בנעילת לסתות

הדוקטור ואני לא נפגשנו מאז קיץ 23'. את שנינו זה מפתיע, אבל המחשב לא משקר, והטיפול האחרון היה, כמו שאומרים, לפני הספירה. בחודשים הראשונים של המלחמה הוא עסק בזיהוי חללים, כמו רופאי שיניים רבים, אבל על זה אנחנו לא מדברים. אנחנו מדברים על החיים. על שרירי הפנים שלא יודעים לשקר ועל הנפש שלא יודעת לכלוא את כאביה לאורך זמן.

כאן אין פייק, אין העמדת פנים ואין ספין. כאן יש אמת פשוטה שנועלת בכוח מוגזם את הלסתות של העם הזה, שנמצא במלחמה, ולרוב גם מנצח בה, כבר יותר מדי זמן. זאת מלחמה שהוא שולח אליה את בניו, את חבריו ואת הוריו, והוא רוצה להאמין, משתוקק ממש להאמין, שהנהגת המדינה מנהלת את המערכה באותה חרדת קודש שבה הוא שולח את ילדיו אל החזית.

אבל יש דברים שלא מסתדרים. דברים שהם מחוץ לשדה המחלוקת הלגיטימית, וששום דבר לא יכול להחליק בגרון. תמיכת הממשלה בהשתמטות הממוסדת, למשל, היא דבר כזה. העובדה שחטופים רבים כל כך עדיין בעזה. הבחירה ללכת שוב על עסקה חלקית, שפירושה סלקציה מהסוג שיהודים נשבעו שלא תשוב עוד. ההתעקשות של כל כך הרבה אנשי ציבור להישבע אמונים למשנה הפופוליסטית, ולזרוע סכסוכים ופילוג. מה הפלא שאנשים גומרים לעצמם את השיניים.

המלחמה הזאת צריכה להסתיים, ולא רק כדי שהחטופים ישובו. גם בגלל מה שמספר רופא השיניים.

אימת ה"ווי האפור"

רותם בן אריה היא פסיכולוגית מומחית, פסיכותרפיסטית, אמא ואשת מילואימניק. לפני כמה ימים היא שלחה לי משהו שכתבה וביקשה שאשתף, אז אני משתף חלק מהמילים היפות, החשופות והמטרידות שכתבה ד"ר רותם, על הפחד מהרגע שבו הודעת הווטסאפ הבאה לא תיקרא. אימת "הווי האפור":

"וי אחד אפור זה מוזר. הלוא איפה מוצאים ויאים אחדים אפורים בימינו. זה מוזר, וי אחד אפור. מסוג התופעות שעד שאתה לא נתקל בהן אתה לא מבחין בקיומן, כמו הקבצן בפינת רחוב אלנבי בתל אביב, או רחפן בהרי יהודה או שיטפון.

"ליל רביעי. המיטה רכה באופן מיוחד, בניסיון לפטפט על חוויות החלום. מה כותבים במודעות ואיפה מדפיסים בכלל, ובטח חלק מהימים נהיה אצלנו בבית, הלוא זה בכל זאת נוח יותר. ואיך הבנות יגיבו, ומי ידבר איתן ומי יספר לי. בטח מישהו מהקיבוץ ייכנס בשער העבודה שלי, ואני כבר אבין, ודאי אבין, ותצא ממני יבבה שאני לא מכירה. והילדים ואני נשב על הרצפה במטבח ונבכה ביחד, הם יבכו נורא.

"ומעל האדמה אני אנסה לדבר, ואולי לא אצליח, אבל אולי בעצם כן. וכל הבגדים והחפצים שלך יישארו עוד הרבה־הרבה זמן, כולל מכונת הגילוח על השידה. אוף, כמה פעמים ביקשתי ממך לא להשאיר את מכונת הגילוח על השידה...

"יום רביעי, הזמן נוזל בקצב איטי, והווי האפור הוא אחד ויחיד. ואז אתה שולח הודעה, או מתקשר, או נכנס בדלת. 'את לא שמחה שבאתי?' הייתי מוכוונת כולי להיות אומללה, אני אומרת לך, והלא גם שמחה זו התארגנות נפשית מחודשת".

כמו עם השיניים, גם ההתארגנות הנפשית המחודשת היא משימה שמחכה לרבים מאיתנו. יהיה נחמד להתארגן לשמחה, אבל כדי שזה יקרה, המעמסה הביטחונית – חירוף הנפש והדאגה והווי האפור - חייבת להתחלק אחרת בין כל חלקי העם.

זוהי סדום

אסור להכליל, ואסור להרבות מחלוקת. אבל יש משהו בלתי אפשרי בשילוב הבו־זמני בין הדרישה החרדית התקיפה לפטור מגיוס, תחת הטענה שהמגזר החרדי כולו - למדנים ובטלנים כאחד - הם־הם "עולם התורה", לבין התמונה המזוויעה שעולה מסדרת הדוקו של התאגיד על יהודה משי זהב. לזה צריך להוסיף את מה שנחשף לכאורה בפרשת חיים רוטר. ועדיין, השם ישמור, לא יצא סרט על הסופר והאושייה חיים ולדר. אגב, השורה התחתונה של סיפור משי זהב היא הקלות הבלתי נתפסת שבה עבריין בפאות ובציצית יכול לשטות בתקשורת החילונית.

השילוב הוא בלתי נסבל, כי בשיח העסקני־פוליטי נציגי החרדים לא חוסכים בסופרלטיבים על אודות החברה שהם מייצגים. הם פורשים נרטיב שלפיו חרדי = צדיק, בני ברק = קודש, ושגרת יומיום במגזר = תורה. ובאמת, כמעט אף אחד לא מערער ולא מתקומם נגד הביטוי "עולם התורה", שהוא שום דבר חוץ ממיתוג יחצני. בפועל אין ספק שאילו טורף מיני מובהק דוגמת יהודה משי זהב לא היה נולד ב"עולם התורה" אלא במקום אחר, הרבה פחות "קדוש" (סוטים למיניהם יכולים להיוולד בכל מקום), לא היה לו סיכוי לשגשג ולהצליח במעלליו לאורך שנים. לא משואה ולא פרס ישראל, ולא פרומיל משכבות ההגנה שאפשרו לו להפוך למעצמה שאם היא מזכירה משהו מעולם התורה, אז למשהו הזה קוראים "סדום".

כרגע, העולם החרדי זקוק פחות לפטורים, ויותר לעזרה דחופה.

הרועה ורב-החובל

יכול להיות שאני טועה לחלוטין, אבל נדמה לי שרבים מתקשים להבחין בין "מנהיג" לבין "מדינאי". יש כמובן חפיפה מסוימת בין השניים, ומדינות מצפות ממי שעומד בראשן להצליח גם כמנהיג וגם כמדינאי. אבל כדאי להבין שזה לא אותו דבר. יכול אדם להיות מנהיג מעולה, ומדינאי בינוני. ומדינאי מבריק עלול להיות מנהיג גרוע, ואפילו הרסני.

מנהיגים מפנים את מבטם בעיקר פנימה, אל העם שלהם. הם דואגים לשלומו הפנימי והרוחני לא פחות מאשר לשלומו החיצוני והפיזי. המסורת וההיסטוריה נוהגות להשוות מנהיגים טובים לרועי צאן, והן מדגישות תכונות כמו חזון וענווה.

ממדינאי איש לא מצפה להיות עניו. הוא פחות רועה צאן ויותר רב חובל. המשקפת שלו מכוונת החוצה. מערכות היחסים בין המלחים, הנווטים ונערי הסיפון לא מעניינות אותו. מבחינתו הספינה יכולה להוביל סחורות, לצוד לווייתנים, לחקור ארצות או לעסוק בשוד ובביזה, הוא יודע מה ייחשב בעיניו כהצלחה, ואילו היה לצידו המנהיג, הם לא היו מסכימים על כך.

בעולם מושלם, יכול להיות שנפגוש מנהיגים מעולים שהם גם מדינאים גאונים. בעולם קצת פחות מושלם, נסתפק במדינאים טובים שהם מנהיגים לא רעים. בעולם הנוכחי, לא יזיק אם פשוט נכיר בעובדה שמנהיג ומדינאי הם שני דברים שונים.