שיר ומלחמה: בלב של יהונתן גפן היה הרבה מקום לדאגה

ביצירתו ידע יהונתן גפן לפרוט על הנימים הדקים ביותר, ובאותה המידה גם לבעוט בעוז במוסכמות יסוד. גפן, שהלך לעולמו השבוע בגיל 76, לא הפסיק לכתוב על מה שנהג לכנות "המיתולוגיה הישראלית" וליווה את קורות המדינה במילותיו המושחזות והרכות. הוא נפטר ימים ספורים לפני יום הזיכרון, אשר במהלכו מושמעים שיריו תדיר ומלווים את זכר הנופלים, אם זה "מקום לדאגה" שבו הוא מכריז כי "אסור לקטוף את פרחי הגן", או "הנסיך הקטן מפלוגה ב'" שלא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח.

גפן הותיר את חותמו על היצירה העברית בפזמונים, בספרי ילדים ובספרים למבוגרים, במחזות ובטורים סאטיריים שכתב. חייו ויצירתו היו קשורים בעבותות למלחמותיה ולתהפוכותיה של מדינת ישראל, והוא שכל את חברו הטוב ביותר לפלוגה. אך פעמים רבות התעקש להזכיר כי את שיריו הוא לא כותב למתים אלא למי שחיים. באחד מהראיונות איתו אמר כי הוא מצר על כך ששומעים את שיריו ביום הזיכרון ולא ביום האהבה או בחוף הים.

"היתה לו ביקורת על קידוש השכול על חשבון החיים", מספר חברו הטוב, במאי התיאטרון אלדד זיו. השניים עבדו יחד לאורך השנים על כמה מחזות שגפן כתב וזיו ביים, כולם בעלי אמירה נוקבת על החיים הישראליים, כל אחד מכיוון אחר.

"המחזה הראשון שהוא כתב ואני ביימתי נקרא 'נומה עמק' - מחזה נפלא על מושב בעמק יזרעאל, אוטוביוגרפי כמובן, שמדבר על קבלת החברה את האחר", מספר זיו.

חוגגים את המת על חשבון החי

העניין הפוליטי מופיע בצורה אמנותית יותר במחזה אחר, "פטרה", המספר על הנסיעות המסוכנות לאתר הפלאי בירדן, שאליהן יצאו לוחמי יחידה 101 והצנחנים, שגפן התגייס לשורותיה. זיו: "יהונתן הלך במחזה הזה נגד המיתוס של הגבורה, שכצעירים תמיד קסם לנו. חלמנו הרי להיות בצנחנים. החלום היה להתגייס לצבא ולהיות ביחידה הכי קרבית ולהילחם, ולאט־לאט התפכחנו. חשבנו שמגיע לנו להיות גם במקום שקט ונוח. המחזות האלה, בין השורות, למרות שהיו אמנותיים מאוד, גם היו מאוד ביקורתיים".

ההצגה האחרונה שלהם יחד, "ג'וני הלך", הועלתה לפני כעשור, והיא עוסקת בשכול ובהשפעותיו על החיים בצורה כואבת וקשה. "'ג'וני הלך' היא מחווה לספר 'ג'וני שב משדה הקרב', וג'וני זה בעצם יהונתן. המחזה עוסק בבחירה בשכול על פני אנשים חיים. הוא מספר על שני אחים - אחד מהם הלך למלחמה ואחד שנשאר חי. האמא שוכחת את ימי ההולדת של החי וחוגגת את ימי ההולדת של המת. זה משל. זה היה מחזה קשה, פחות הצליח מאחרים, ולדעתי זה היה המחזה הכי טוב שלו. אנחנו לפני יום הזיכרון. איבדתי חברים ובני כיתה שלי במלחמות ישראל, ויהונתן הציב מראה לתרבות הישראלית".

זיו מגדיר את גפן כ"החבר הכי קרוב שהיה לי". ימים בודדים לפני מותו של גפן הם עוד התכתבו, אבלים את מותו של יוצר נוסף שנולד וגדל בנהלל, מאיר שלו. "הוא כתב לי, בטון האופייני שלו, 'עצוב לי נורא שמאיר שלו הלך. גדלנו יחד והיינו חברים, אבל אני גם קצת כועס עליו, כי תראה עם מי הוא השאיר אותנו'. מצב הרוח שלי זה כאב שלא הכרתי. אני בתחושה של סוף, לא יודע מה הסוף - אבל סוף. זה נראה לי גם מה שהוא הרגיש. אין לי מילות עידוד, לצערי".

ריקי גל שרה את אחד מלהיטיו הגדולים של גפן, שנעשה לפסקול המלווה של ימי הזיכרון, "מקום לדאגה", שאותו הלחין מתי כספי. "'מקום לדאגה' נכתב כי מישהו מהמשפחה של יהונתן היה כנראה במצב קשה, והוא רצה שמישהו ישמור עליו. הוא רצה לברך אותו, להתפלל בשבילו", היא מגלה, "זה גם חלק מיופיו של יהונתן. אני קוראת לו 'הילד הדואג', שדואג לא רק לעצמו אלא לכולנו, במובנים הלאומיים שכוללים את כל מה שקורה כאן".

הם הכירו לפני 52 שנים, והיא זוכרת היטב את הרגע. "היינו נפגשים בימי שישי בבית המשותף שלי ושל פולי (ישראל פוליאקוב) כשהיינו נשואים. כל החבורה של 'לול' היתה מגיעה - אורי זוהר, אריק איינשטיין, אסי דיין, הגששים, דורי בן זאב ואושיק לוי. כולם היו מתכנסים אצלנו, ושם הכרתי את יהונתן לראשונה, בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים. שם הוא גם כתב לי את השיר הראשון שלי, 'השמש היא האור של העולם'".

ריקי גל: "השיר 'מקום לדאגה' נכתב כי מישהו מהמשפחה של יהונתן היה כנראה במצב קשה, והוא רצה שמישהו ישמור עליו. זה יופיו של יהונתן, 'הילד הדואג', שדואג לא רק לעצמו אלא לכולנו, גם במובנים הלאומיים"

בעיני גל, קבלתם של השירים של גפן לימים הקשים והעמוקים ביותר של מדינת ישראל מעידה על גדולתו. "כשאתה מושמע בימי זיכרון, אתה בדרך כלל כבר נחשב ליוצר שבאמת משקף את החיים שלנו פה, ברמה כזו שכולם כבר מכירים ומזדהים ונותנים לזה אלפי פרשנויות. הפרשנויות מקבלות משנה־תוקף בימים מיוחדים, וכך נעשתה היצירה שלו לסמל".

אובדן החצי השני

גפן נולד בנהלל ב־1947, נצר לשושלת גפן־דיין, שהיתה ענפה ומבוססת כבר אז. אחיו של אמו אביבה, משה דיין, היה הרמטכ"ל הרביעי של מדינת ישראל ושר הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, שבהן לחם יהונתן. גפן התגייס ליחידת הצנחנים ב־1965 ושובץ בגדוד 202, בפלוגה שעליה פיקד מתן וילנאי, לימים סגן הרמטכ"ל ושר מטעם מפלגת העבודה.

"קיבלתי את יהונתן לראיון אישי", מספר וילנאי, "באותה תקופה גייסו לצנחנים כשהמ"פ יושב בבקו"ם ומראיין את המועמדים. זה חריג, זה לא היה בשום מקום אחר. מבחינתנו, הוא היה קרוב של משה דיין. אני יושב עם המ"מים, הוא נכנס, חייל של ארבע שעות, מדברים ומחליטים אם הוא מתאים לצנחנים. מגיעים מאות ולקחנו כמה עשרות, ויהונתן היה אחד מהם. עשרות שנים לאחר מכן נעשינו חברים".

כל מי ששירת עם גפן מספר שאהב להגדיר את עצמו כחייל הכי מבולבל בפלוגה. "הוא לא היה מהמצטיינים, לא מהחזקים, ובצנחנים זה חשוב העניין של הכוח, אבל הוא היה חייל מסוג החיילים שכמפקד אהבת שיש - חכם, מעיר הערות. הוא לא היה לוחם גדול, גם לא התכוון להיות.

"ערכנו כנס פלוגה לפני עשרות שנים, והוא סיפר סיפור שאני לא חותם עליו: הם היו יושבים במגורים ומעמידים נרות על הקסדות. יום אחד כשעשינו הקפצה לפלוגה, שמנו אזעקה, ולדבריו הוא רץ החוצה עם הנר על הקסדה. לחתום שזה היה נכון אני לא יודע, אבל הפלוגה מאוד אהבה את הסיפור שלו".

בפלוגה הכיר יהונתן את מי שהיה חברו הטוב ביותר, צחי ברקאי ז"ל, שנהרג בעת מילוי תפקידו ב־1966, כשנה וחצי לאחר שהתגייסו. גפן כתב על החברות שלהם בספריו, סיפר שהיו צמד־חמד, וכשחיפשו אחד מהם לא היו קוראים בשמו אלא "מישהו ראה את צחי וגפן?".

"יש את המשפט הידוע שלו - 'אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה'. ככה הוא התנהג בעצם. הוא מאוד כעס על מה שקורה כאן, אבל עם המון סנטימנטים לפלוגת הצנחנים שהוא ואח שלי, צחי, היו בה"

לאחר מותו של צחי נותר גפן בקשר עם הוריו, אחיותיו ואחיו, שדר הרדיו רזי ברקאי. "אחרי שצחי נהרג יהונתן ואני הפכנו לחברי נפש, ידידות שנמשכה 55 שנים", מספר ברקאי, "הוא היה קורא לי 'האח האמיתי שלי'. כמו הרבה דברים בארץ שלנו, זו ידידות שהתחילה בשכול ומסתיימת בשכול".

גפן היה כבן בית בבית המשפחה וכאב את מותו של חברו האהוב. ברקאי: "הוא ראה בהורים שלי ממש הורים מאמצים שלו. צחי והוא עברו יחד את כל הטירונות ואת קורס המ"כים. הם היו יחד באותו אוהל. שלחו את אח שלי לקורס קצינים, שם הוא נהרג. יהונתן היה אמור להצטרף לקורס הקצינים שלושה-ארבעה חודשים אחריו. אני הייתי אז בפנימייה הצבאית בחיפה.

"הייתי צעיר מאח שלי בשנתיים, אבל את כל החופשות יהונתן בילה אצל ההורים שלי. הוא גם כתב כמה שירים מאוד יפים על אח שלי ואחיותיי. בספרו 'שירים שענת אוהבת במיוחד' מופיע שיר בשם 'עידית ואורית' - אלה שתי האחיות התאומות שלי. אחרי שצחי נהרג הוא כתב להוריי מכתב כואב, ואליו צירף שיר בשם 'הזיכרון הוא הזמן', שנפתח בשורה 'הזיכרון הוא הזמן, כי רק הנשאר לבדו ימות לבדו, ואנחנו הרבה מאוד'".

גפן לא זנח את התשוקה לכתיבה גם בצבא, וספר הפזמונים הראשון שלו, "שירים שענת אוהבת במיוחד", התפרסם כשהיה חייל. הכתיבה שימשה אותו גם להווי צבאי, ויחד עם חברו צחי ערך את עלון הפלוגה. על כריכת אחד מהעלונים שהגיעו לידינו בעריכת השניים יש תמונה של חייל עם פרח והכיתוב "דברי סיום ונעילה, תמונה אחרונה במסכת של פלוגה שעשתה את שלה והגיע זמנה ללכת".

אופרטה לעלון, שכתבו יחד צחי ויהונתן בשם "סיפור הפברוארים", נפתחת בשיר: "נספר בשיר וזמר / על פלוגה מאוד מוצלחת! / אשר עד ליום הגמר / קרעה קצת את התחת / ועכשיו שכבר הגענו / לתמרור של סוף וקץ / הבה נזמר כולנו, נצ'זבט ונתלוצץ".

בטקסט אחר בעלון גפן כתב את "תפילת הדרך לצנחן". לאורך הטקסט הוא מגולל את תפילתו של הצנחן בבקשו "עיניים כחולות" שתימצאנה בסוף הדרך. "כי אתה בחרתנו מכל העמים, ואני בחרתיך מכל האלוהים. יהי הרצון מלפניך שתשמור על עיניה הכחולות. ועל עיניי - שהן ככל העיניים בעולמך ובעולמי. יהי הרצון מלפניך ויהיו כולם מלפניך ומאחוריך, צנחני אש ועשן. עשה את עיניה כחולות בשמך והכחל את שמך כעיניה. ברוך אתה ה' שומע תפילתי הכחולה".

"כמה צדדים היו לרגש שלו"

על הרבה מהדברים שראה ועשה בצבא כתב גפן בביקורתיות, אך לפלוגה ולאנשים ששירת איתם הוא תמיד שמר אמונים. "יש את המשפט הידוע שלו - 'אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה'", אומר רזי ברקאי, "ככה הוא התנהג בעצם. הוא מאוד כעס על מה שקורה כאן, אבל עם המון סנטימנטים לפלוגת הצנחנים שהוא ואח שלי ז"ל היו בה".

גפן אכן יצא לקורס קצינים כמה חודשים לאחר מותו של חברו הקרוב, והיה מפקד בגדוד 17 בחטיבת גולני. "התאים לי להיות קצין כמו שלפרפר מתאים להיות מטוס קרב", כתב בהמשך בספרו האוטוביוגרפי "אשה יקרה". כקצין לחם במלחמת ששת הימים בקרב תל פאחר, ובמלחמת יום הכיפורים לחם בחזית הדרום כחלק משירות המילואים.

על הקרב בתל פאחר כתב בעיתון עשרות שנים לאחר מכן ושחזר את מהלך האירועים ואת המראות הקשים. על כתיבה זו הביעו ביקורת לוחמים אחרים שנכחו במקום ומתארים את מהלך האירועים אחרת, וטוענים שגפן לא היה אמון על דיוק היסטורי והעדיף לצייר תמונה שתאמה את שרצה להביע. "הוא הבין את החשיבות של להיות שם, למרות שהיה בעמדות פוליטיות מאוד ברורות", אומר וילנאי. "הביקורת הקשה שלו על המלחמות היתה מבוססת כבר כשהוא לחם. כבר אז הוא לא הרגיש נכון עם מה שקורה. עמדותיו היו ידועות, הוא לא הסתיר אותן".

חברו של גפן, דורי בן זאב, ששיתף איתו פעולה בפרויקטים רבים, מספר כי המלחמה היתה חקוקה בנפשו של גפן. "אני קיבלתי את יהונתן אחרי מלחמת ששת הימים", הוא אומר. "לא הכרתי אפילו את המילה הלם קרב, אבל הדרך שלו לכתוב והעשייה האמנותית שלו, כל השירים הנפלאים וכל המדורים שהוא התבטא בהם מעידים על כך".

דורי בן זאב: "אני קיבלתי את יהונתן אחרי מלחמת ששת הימים. לא הכרתי אפילו את הביטוי הלם קרב, אבל הדרך שלו לכתוב והעשייה האמנותית שלו, כל השירים הנפלאים וכל המדורים שהוא התבטא בהם - מעידים על כך"

בן זאב וגפן החלו לעבוד יחד בגלי צה"ל כשהנחו תוכנית ילדים. "יהונתן ואני היינו הולכים לגני ילדים ומראיינים את הילדים על המצב, על עצמם ועל היחסים ביניהם. זו היתה תוכנית נורא נעימה, אבל גם שטותניקית. מצאתי חבר לשטויות, לעשייה האמנותית. אני יכול להגיד שכאיש תרבות ובתור אדם שעוסק ביצירה יהונתן היה באמת תותח־על. מדובר באדם שהיצירה שלו היא באמת רבת פנים. הוא יכול לכתוב על כל דבר, ולכל דבר הוא נכנס לעומקים - 'מקום לדאגה', 'בנהר של סביליה', אחינועם שלא יודעת כלום, דון קישוט שיכול לנוח, הנסיך הקטן. כמה צדדים היו לרגש שלו. אלה יצירות מקסימות".

האמירה חשובה מההומור

לשונו המושחזת של גפן היכתה ללא רחם ברבות מהדמויות הציבוריות בישראל וביקרה מהלכים רבים בהיסטוריה של המדינה. בטורים הסאטיריים בעיתון ובמופעים שהעלה על הבמה היה נדמה שגפן מתענג על האפשרות להטיח את ביקורתו. במקומות האלה הרגיש בבית, בהם הופיע החיוך השובב שמילא את פניו. לא פעם נשאל מדוע הוא לא עוזב את הארץ שהוא מרבה כל כך לבקר, אך תמיד השיב כי זה המקום היחיד שהוא יכול להרגיש בו בית, רק פה הוא יודע איך לחיות, ורק פה יודעים איך לחיות איתו. וכמו יוצרים ישראלים רבים, הוא לא יכול היה להיפרד מהשפה העברית, שהיתה חלק כל כך שורשי בהווייתו.

אין יוצרים רבים שהצליחו ליצור את התמהיל הייחודי שגפן רקח - סאטירה קטלנית ושירי אהבה רגישים שכולם שרים ואוהבים. בחרוזים פשוטים ובתמונות מילוליות צבעוניות הוא צייר רגשי אהבה, געגועים ופליאה, לצד קריקטורות גרוטסקיות של פוליטיקאים ואנשי ציבור אחרים.

"אצל יהונתן האמירה היתה יותר חשובה מההומור", אומר אלדד זיו. "להבדיל מסאטירות אחרות, שההומור חשוב, ופה ושם זורקים את האמירה. היתה לו שפה אחרת. גם חנוך לוין היה כזה. אצל שניהם המשקל הלא־הומוריסטי הרבה יותר חשוב ביצירה. יהונתן לא עשה חשבון לאף אחד. גם לראשי ממשלה שהיו לכאורה בצד שלו, כמו יצחק רבין, שאותו הוא ביקר רבות גם בפניו. לא היה מי שישווה ליהונתן כיוצר. היו אחרים טובים, אבל לא היה אף אחד כמותו - פתוח, משוחרר ממוסכמות, אדם שאמר תמיד מה שהוא חושב. זו היתה חוויה ממדרגה ראשונה להיות בקרבתו".

גפן היה מראשוני המבקרים של המלחמות הגדולות - ששת הימים ויום הכיפורים. כבר כשהיה בשטח, ולאורך השנים, תיאר את התחושות שחש שם. גם פה ניכר הניגוד בין הצדדים השונים באישיותו: מצד אחד, נחשב לגדול מבקרי המלחמות ונתפס כפציפיסט מובהק, המשך ישיר של דור ההיפים בארה"ב; מצד שני, קצין שלחם בגולן בששת הימים והתנדב למילואים במלחמת היום הכיפורים ולחם בחזית הדרום.

כמו כל מבקר פוליטי חריף, עבור רבים הוא היה פה חד לשון, ועבור אחרים היה דמות מאתגרת. אך יצירותיו לילדים, וביניהן "הכבש השישה עשר", "ילד הכרובית" ו"שירים שכתבתי לענת", יישארו אבן דרך סנטימנטלית בחייהם של רבים. הפזמונים המוכרים שכתב ימשיכו להישמע בימות חג ובחולין, ויישארו לנצח חלק מהקלאסיקה הישראלית.

כמו "הנסיך הקטן מפלוגה ב'", גם גפן לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח, ונדמה שעם מותו גם השושנים מתייפחות כעת, "כי ליבו הקטן קפא כקרח".