"היום לא הייתי שר ככה": השיר שאבנר גדסי מתחרט עליו (והקהל ממשיך לבקש)

הוא אחד מזמרי הנשמה הגדולים של ישראל. מחלוצי המוזיקה הים־תיכונית, ומראשוני האמנים ששילבו סלסולים מזרחיים עם סול, בלוז ורוקנרול. רגע אחרי שחגג יום הולדת 73, זוכה פרס מפעל חיים מטעם משרד התרבות, אבנר גדסי, מתכונן ל"קסם המזרח" - הפקת מקור מסקרנת שתעלה במסגרת פסטיבל "מרידיאנו" ב־17 ביוני באמפי אשדוד. גדסי ישתתף בחגיגה הים־תיכונית, בניהולו המוזיקלי של נדב ביטון, לצד יואב יצחק, גליקריה, חיים משה והפרויקט של רביבו. לקראת הפסטיבל, צללנו עם גדסי לסיפורים שמאחורי שיריו האהובים, מאז כתב פזמונים כנער בן 16 בחדרו בשכונת התקווה - ועד לשיר שהוציא במלחמה הנוכחית.

לפני המסע אחורה בזמן הוא מבקש רגע של הודיה: "להודות לבורא עולם שהביא אותי עד הלום. אנחנו כבר לא ילדים. ברוך השם, אני בריא ושר, ועד היום הוא מזמן אלי אנשים ששולחים לי שירים, מה שגורם לי להיות די פורה בשנים האחרונות. זה נותן חיזוק ומראה שאוהבים אותי. אנשים כותבים במיוחד בשבילי.

"והכי חשוב - תודה לאל על הבן שלי, בן גדסי, שאמנם הוא בתחילת דרכו, אבל הוא מוזיקאי ויוצר מחונן, והרבה מהקאמבק שלי כעת הוא בזכותו. הוא שר איתי על הבמה, נותן לי כוח ועוצמה, ואני נותן את השואו בלי פחד כשהוא תומך בי. במלחמה היתה לי קצת בעיה במיתרים, קצת פחדתי, אבל ברוך השם זה עבר בשלום. גם הבת שלי, מור גדסי, היא זמרת אלופה, היא אבנר בגרסה הנשית, ובקרוב היא תוציא שיר, בעזרת השם".

"נפרדנו כך", 1972
מילים: סמדר שיר, לחן: אבנר גדסי

"את ‏השיר הזה כתבתי כשהייתי בן 17-16. ישבתי לבד בחדר קטן, עם צלילי הגיטרה שלי וקולי המזמר, והשיר נכתב ברגע. לא למדתי מוזיקה באופן מסודר. התפלחתי למועדונים, ראיתי להקות מנגנות - וככה למדתי. בגיל 7 קיבלתי במתנה מלודיקה מאבא שלי, הייתי אלוף בנגינה בה, ובגיל 15 קניתי את הגיטרה הראשונה שלי. אני כבר לא זוכר איך, גיטרה ישנה מאוד.

"בבית הייתי יושב ומנגן בחדר כל הזמן, כותב ומלחין שירים שכעבור עשור הקלטתי אותם. לשיר הזה קראו בהתחלה 'הלכת לבד', והפזמון המקורי היה 'כל זאת בחדר סגור, שלל אורות ועולם קסום, קול בוקע והד עונה, שיר נכתב ברגע זה'.

"מיכה דר, שהיה עיתונאי ספורט, פנה אלי בתיווך חברים ואמר לי: אני לוקח אותך איתי ועושה לך תקליט. יגאל חרד עשה עיבוד, הקלטנו את השיר והוצאנו תקליטון שדרים. שלחנו לרדיו, אבל כמו שמיכה אמר - בגלי צה"ל זרקו את התקליטים מהחלונות. אין לי מושג מה היה, אבל ככה שמעתי גם אני לא פעם, שאפילו לא פתחו שם את העטיפות ולא האזינו.

"דפקתי לסמדר שיר בדלת ונתתי לה את הלחן ל'נפרדנו כך'. הטקסט שלה היה קרוב למילים שכתבתי במקור, על פרידה וכמיהה לאהבה, והשאר היסטוריה. רק אחרי שנים נפתח באמת הסיפור שעליו כתבה בשיר"

"מיכה, שכל כך סמך עלי, אמר לי: אתה תצליח, בוא נלך לאלדד שרים. הגענו אליו, והוא עשה את העיבוד האלמותי לשיר והפנה אותנו לסמדר שיר. נסענו אליה בווספה, דפקתי לה בדלת ואמרתי: זאת הקסטה מאלדד. הטקסט של סמדר היה קרוב למילים שכתבתי, שיר על פרידה וכמיהה לאהבה, ומשם הכל היסטוריה. רק שנים אחר כך נפתח באמת הסיפור שעליו היא כתבה" (פרידתה מדודו טופז, שאיתו ניהלה רומן קצר; מ"כ).

שיר שהלחנת בגיל 16 הפך לחלק מהקאנון במוזיקה העברית.

"זאת היתה הצלחה אדירה, מסחררת. השיר יצא, ובלי קשר לרדיו, שהתחיל לנגן אותו, נמכרו קלטות במאות אלפים. ואז באו מחברת התקליטים ואמרו לי שרוצים להחתים אותי, כך שזה בעצם יצר פתח לכל הקריירה שלי. השיר הזה השיק לי את הקריירה.

"כשאני עושה את 'נפרדנו כך' בהופעות ונפרד מהקהל, אומר תודות בסוף, אני אומר: חבר'ה, אני אתן לכם קצת מהשיר שכתבתי לבד־לבד בחדר בשכונת התקווה. את השיר הזה ביקשו שאשיר יומיים אחרי 7 באוקטובר, בשבעה של סמל אריאל אוחנה ז"ל מקיבוץ רבדים, מהחיילים הראשונים שנהרגו במלחמה. הגעתי לשיר להם את השיר, וזאת היתה בומבה רצינית, קווץ' בלב".

"לוליטה", 1973
מילים: יורם טהרלב, לחן: אבנר גדסי

"בשירים רבים שלי, כאמור, אני מלחין וכותב את הכותרת של השיר, וכך היה עם השיר הזה. הייתי אצל אלדד שרים, והיתה לי מנגינה עם הכותרת 'לוליטה', והמילים 'אין לאן ללכת, בחוץ הכל שומם. אני כאן איתכם, עומד ומזמר. עומד כמו שיכור, מתנדנד כמו זקן, אני לא יודע, ולא יודע מה. אני לא יודע איך, אני לא יודע מה, אני רק יודע...' חברת התקליטים העבירה את השיר ליורם טהרלב, שכתב את הטקסט".

השיר, שנטען כי הוא נכתב בהשראת הספר "לוליטה" של נבוקוב, עורר בזמנו סערה בגלל היחס שלו לנערה צעירה, ואף נפסל לשידור והותר רק אחרי שנים. היום ברור לך ששיר כזה לא היה עובר.

"אני באתי משכונת התקווה, לא קראתי את נבוקוב. קראתי פרשת השבוע כל יום שישי", הוא צוחק. "אבל כשיורם טהרלב קיבל את הלחן, יכול להיות שהספר היה ההשראה עבורו. ברור לי שזה לא היה עובר היום, אבל את השיר כתבנו ב־1972. הייתי בעצמי ילד, וטהרלב כתב לי אותו ביחד עם עוד שיר, שאלדד שרים כתב לו מנגינה - 'עיניה קראו לי'. שיר אהבה מקסים.

"בכל הופעה אנשים מבקשים את 'לוליטה', לא מוותרים לי עליו. אז נכון שלא נעים לשיר אותו היום, ואני כבר לא שר 'אהבתי ילדה בת 12'. עשינו אז הכל בתום לב, אבל בדיעבד הבנתי את הביקורת"

"לא ידעתי ולא עקבתי בשנים ההן אחרי ההשמעות ברדיו. היתה הצלחה גדולה, וזה עשה אותי קצת מרחף. האמת היא שלא עניין אותי הרדיו, לא ציפיתי שישמיעו אותי. מה שהצליח לפרסם אותי היו הקסטות שנמכרו בתחנה המרכזית. ‫משם נהייתי כוכב. היום זה ברור, אבל אז הייתי בעצמי ילד תמים, וכשגדולי המשוררים כותבים לי טקסט - אני לא אקבל? אם הם כותבים, ברור שאקח. באותה התקופה באנו לשירים בתמימות".‬‬‬

היום אתה מסוגל לשיר את השיר הזה?

"האמת היא שבכל הופעה אנשים מתחילים לשיר את זה, לא מוותרים, אין מופע שלא רוצים את השיר הזה. אז נכון שלא נעים לשיר אותו, ואני קצת משנה את המילים ולא שר 'אני אהבתי ילדה בת 12'. אני משתדל לא לשיר את הבית הזה, משלב בין הבתים. בימים ההם כל מה שעשינו היה בתום לב. כשלימים קמה ביקורת, הבנתי אותה. בגלל זה לא שרתי את השיר במשך שנים. אבל אני נשבע שבהופעות לא מוותרים לי עליו".

"מנגן ושר", 1980
מילים: משה בן שאול, לחן: אבנר גדסי

"ב־1979 פנה אלי אביהו מדינה, חבר יקר שלי, ושאל אותי אם ארצה להתחרות בפסטיבל 'למנצח שיר מזמור'. עניתי שכן, אז נפגשנו עם יוסף בן ישראל, שהיה אז מפיק הפסטיבל. יוסף השמיע לי כמה שירים שלא התחברתי אליהם, ובסוף הפגישה הוא ביקש ממני להלחין שיר במיוחד לפסטיבל.

"הגעתי הביתה, ובחמש דקות הלחנתי שיר עם כותרת הסלוגן 'מנגן ושר'. אביהו ואני העברנו את הלחן על קסטה ליוסף בן ישראל, והוא שלח אותו למשה בן שאול, שכתב את המילים. השיר יצא לאור ב־1980 והשתתף בפסטיבל הזמר המזרחי, ושם זכה במקום השני".

עם יד על הלב, להגיע למקום שני - אין קצת אכזבה?

"אני לא רואה את הדברים האלה ככה. אני רק חיפשתי שהתחרות תסתיים, כי לא ישנתי כל הלילה לפני הפסטיבל הזה", הוא צוחק. "ישנתי אצל חבר שהיתה לו מסגרייה בירושלים, זכי צבארי, אללה ירחמו, שגם כתבתי לו שני שירים. ישנתי אצלו במרפסת, ואני זוכר שהשמש העירה אותי בזריחה, אחרי שהלכנו לישון רק ב־4:00 או ב־5:00, כי לא נרדמנו מרוב התרגשות. צלצלו אלי ואמרו לי להיות בבנייני האומה בשעה 15:00. באתי, ביצעתי את השיר, ולא עניין אותי בכלל המקום שהגעתי אליו. אני לא מאלה שמתאכזבים, והאמת היא ש'מנגן ושר' הפך להיות מקום ראשון גם ככה".

אתה שר בשיר על "חלומות קטנים". אלה מילים שאתה אישית מתחבר אליהן?

"חלומות קטנים זה משגע, כי אין לי חלומות גדולים. אמיתי. אני מזדהה עם שתי המילים האלה. אין לי חלומות גדולים. אני בן אדם צנוע - לא פוזה, לא דאווין ולא רושם. חלומות קטנים".

"שרונה", 1981
מילים: אילן גולדהירש, לחן: אבנר גדסי

"יום אחד, קבוצה של בנות בתיכון הגיעה אלי הביתה, עמדה בחוץ ושרה שירים שלי. הן קראו וצעקו לי: אבנר! אבנר גדסי! ככה רבע שעה בלי הפסקה. פתחתי את החלון בקומה השנייה שבה הייתי גר, ואחת הבנות אמרה: אבנר, תכתוב עלי שיר.

"שאלתי אותה איך קוראים לה, והיא ענתה: שרונה. חמש דקות אחר כך כבר שרתי את הפזמון. זה פרץ ממני בבת אחת. למעשה כתבתי חצי פזמון, וחברת התקליטים העבירה לאילן גולדהירש ז"ל שיכתוב את המילים, ולדוד קריבושי שיעבד מוזיקלית - וכל השאר היסטוריה".

אותה שרונה יודעת שכתבת עליה? פגשת אותה אחר כך?

"בטח שהיא יודעת, פגשתי אותה בהמשך, בהופעות. שרתי את השיר בהופעות שנתיים לפני שהקלטתי אותו רשמית, והיא היתה באה להופעות שלי, גם כשהיא כבר היתה אישה. היא מאוד התלהבה. אבל האמת היא שהיו מאז המון שרונות שבאו ואמרו שהשיר בעצם עליהן", הוא צוחק. "בעקבות ההצלחה, כל מיני בחורות ביקשו ממני שאכתוב שיר על השם שלהן".

"יום רודף יום", 1984
מילים ולחן: אבנר גדסי

"זה השיר היחיד שלי שכתבתי לו קודם את המילים ואחר כך את המנגינה. לקח לי הרבה זמן לכתוב אותו. כתבתי, עזבתי, חזרתי, המשכתי. כאילו חיפשתי את עצמי גם בכתיבת טקסטים. מה שבלחן אני יוצר בדקה - פה חיפשתי נושא או סיפור שייגע בלב של המאזינים.

"בדרך כלל, בכל פעם שאני מלחין מנגינה אני כותב למעלה את כותרת השיר, כמו סלוגן, ושולח לכותב שייתן מילים - אבל שישתמש בסלוגן שאני נתתי. עם השיר הזה הלכתי עד הסוף. בכל פעם ישבתי וכתבתי וחיכיתי עוד קצת, ככה במשך שלוש שנים, כל פעם קצת - עד שהוא מצא את הזמן לצאת".

השיר הזה מדבר על תחושה ביום סגריר. הוא נכתב על משהו ספציפי?

"זאת כאילו מטאפורה למשהו עצוב, למשהו לא טוב, לא על סיטואציה מסוימת. כיוצר, אני כל הזמן מנסה לגעת בלב של אנשים, ואני יודע שעצב נוגע בהם, פרידה נוגעת בהם - אז הלכתי על הנושא הזה. כל אחד עובר משברים בחיים, אבל השיר הזה לא נכתב על משבר מסוים. הוא חלק מהיצירה שלי ומהדמיון. בהופעה שבה אירחתי את דודו טסה הוא אמר לי בחזרות: אני רוצה לשיר איתך את 'יום רודף יום', זה שיר שאנשים אוהבים. ככה, בדקה ה־90. בהופעות שלי אני חייב לשיר אותו. אין הופעה בלעדיו".

"חלפו ימיי ולילותיי", 1984
מילים: אילן גולדהירש, לחן: אבנר גדסי

"את השיר הזה הלחנתי עם הסלוגן 'חלפו ימיי ולילותיי', וכתבתי את כל הפזמון. חברת התקליטים העבירה את זה הלאה לאילן גולדהירש, והוא שינה והוסיף את הטקסט. יש בשיר הזה את המשפט 'בוערת אש בעצמותיי, אני עוד שר ומנגן מהנשמה' - וזה משפט שנורא מתאים לי.

"אני חושב שגולדהירש הרגיש אותי בשיר, הוא התחבר אלי והבין את העוצמה של הזמר. זה משפט שנכון לי - אני עוד שר ומנגן, וזה שיר מאוד פופולרי בהופעות. כולם מצטרפים בפתיחה: 'חלפו ימיי...'"

"נערה מספרד", 1984
מילים: ניסן פרידמן, לחן: יהודה בדיחי

"ניסן פרידמן ויהודה בדיחי כתבו את השיר הנפלא הזה. הם פנו אלי כמה וכמה פעמים, כדי להציע לי שירים שאקליט - עד שיום אחד הצלחנו להיפגש, ניסן פרידמן ואני, והוא השמיע לי את 'נערה מספרד'. ישבנו ביחד, שפצרנו את השיר עד כמה שאפשר והעברנו אותו לאלברט פיימנטה, המעבד המוזיקלי הדגול, שעשה ממנו להיט סוחף וקצבי, מלא עוצמה, בטעם של עוד. עיבוד מדהים.

"בסוף 1983 פרצה מלחמה בקאריביים (צבא ארה"ב ביצע פלישה לאי גרנדה, להדחת השליט; מ"כ). השיר הזה יצא בסמוך מאוד למשבר, והרדיו השמיע אותו חזק אחרי כל מהדורת חדשות, בגלל מילות הפתיחה 'זה קרה לי מזמן בגרנדה'. ככה הוא קיבל תאוצה גדולה.

"נתתי בשיר את הגדסי שלי קצת, כי אני מת על המוזיקה, על הסלסולים האלה. אהבתי שזה שיר מלא חיים, שמחה וקצת אקשן. אמרתי לעצמי: אתה עושה יותר מדי דברים שקטים, בוא נעשה קצת אקשן.

"אגב, עם יהודה בדיחי עשיתי שיר גם בפסטיבל הזמר המזרחי, 'איומה בהר המור', שהגיע למקום השני. ניסן פרידמן היה בא אלי מדי פעם עם הצעות לשירים, ועד היום אני מקבל הרבה מאוד שירים שמבקשים ממני שאשיר. אני מודה על כך לבורא עולם".

"הגברים בוכים בלילה", 1991
מילים: אלון אבידר, לחן: מלי ומני קוממי

"לשיר הזה, שמילותיו נוגעות ישר בליבנו, בפרט בתקופה הזאת, היו במקור מילים אחרות. השם שלו היה 'הצועני', עם המילים 'בלילה אני שואל עלייך אצל הצועני...', והלחן היה קצת שונה".

אלון אבידר כתב את השיר על חבריו החיילים משייטת 13, שנהרגו במלחמת לבנון הראשונה. קשה לא להצטמרר מהמילים היום.

"אי אפשר לא לשיר את השיר הזה בהופעות. גם אם נגמר הזמן ואני צריך לרדת מהבמה, אני חייב לשיר אותו. הקהל מצפה לזה, צועק 'הגברים בוכים בלילה'. זה שיר מאוד כואב, וכשאני שר אותו אני נכנס לתוכו ‫ומבצע אותו בשירה כבדה וכואבת. המילים מטורפות בשיר הזה, עוצמתיות, כל מילה צמרמורת".‬‬‬

השיר לווה בסכסוך שהגיע לבית המשפט. מה היה שם?

"האמת היא שלא משהו מיוחד. מני קוממי היה הגיטריסט שעבד איתי, ואת 'הצועני' היינו שרים ביחד, ובהמשך גם הקלטנו אותו. אבל כשהטקסט השתנה למילים שכתב אלון אבידר, מני נבהל שהולכים לקחת לו את השיר - ופנה לבית המשפט. אני בכלל לא הלכתי לדיונים המשפטיים, לא הייתי שם, סתם עשו מזה רעש. הוא קיבל את הזכויות שלו, והכל טוב. אנחנו בקשר, אבל לא המשכנו לנגן מאז, כל אחד המשיך הלאה".

איך נולד המוואל המפורסם בתחילת השיר?

"אלדד שרים ידע את היכולות שלי, והוא אמר: אבנר, תעשה לי משהו בפתיחה, יש לנו כמה תיבות ריקות, תן פתיחה מוזיקלית. עוד לא ידענו מה עושים, אז נתתי את המוואל הזה - ואלדד השאיר אותו. גם בסוף השיר עשינו אותו דבר. אני מתייחס לכל עיצור ואות בטקסט, והבנתי שפה צריך להביא כאב - וזה מוואל של כאב. גם בפתיחה וגם בסיומת זעקתי את כל־כולי, ולדעתי זה מה שנתן ביטוי לטקסט הכואב והנפלא של אבידר. את השיר שרתי גם בטקס בכיכר רבין, אחרי רצח רבין, והוא תפס חזק גם שם".

"אחרי כל פרידה יש ראשית", 2021
מילים: לאה וינקלר לופנפלד, לחן: יאיר קלינגר

"את השיר הזה כתבה לי לאה וינקלר לופנפלד והלחין אותו יאיר קלינגר האגדי. זה בעצם לא שיר שלי, שלחו לי אותו וביקשו ממני לבצע אותו, ואז בחרנו את עדי רנרט כמעבד. מובן שהבאתי את עצמי לתוך השיר, למרות שלא כתבתי ולא הלחנתי אותו. לאה ואני שיתפנו פעולה לפני הרבה שנים, כשכתבנו ביחד שיר לחיים משה, 'לא מוותר'. שנים אחר כך, אני כבר לא זוכר איך, התחדש הקשר בינינו, והחלטנו לעשות עוד שיר ביחד".

"יום ביומו", 2024
מילים: עמיר לב, דודו טסה, לחן: דודו טסה

"דודו טסה ואני גדלנו שנינו בשכונת התקווה. אני כבר הייתי זמר מפורסם כשהוא היה ילד. הכרתי את ההורים שלו, כמובן, משפחת טסה הענפה בתקווה, והתפללתי עם אבא שלו בשבתות בבית הכנסת. הכרתי אותו היטב. בשכונה באותם זמנים לא היה הרבה מה לעשות בשבתות, אז כולם היו נפגשים עם כולם. בין האנשים מהשכונה יש חיבור שאי אפשר להסביר, וכזה הוא גם החיבור בין דודו לביני.

"לפני שהוא שלח לי את השיר, הוא הזמין אותי להתארח במופע שלו ‫בהיכל התרבות בתל אביב, ואחר כך הופעתי איתו בבארבי עוד פעם. ‬לאורך השנים היינו נפגשים מדי פעם לג'אם קטן, ולפני ‫שלוש שנים הוא שלח לי שיר, אבל ‫לא מצאנו את הדרך לעשות אותו. ‫הפעם, כשהוא ‫שהוא שלח לי את 'יום ביומו', חזרתי אליו. התחלתי לשיר לו בטלפון, והוא אמר לי: בוא אלי עכשיו לאולפן! בוא נקליט את זה. ‬‬‬‬

"וואלה, אני אומר את האמת, הלכתי אחרי דודו. מה שהוא אמר - עשיתי. באתי, ומייד הקלטתי. זה דבר שלא קורה לי בחיים. אין אצלי דבר כזה. אני קשה לאללה, אני תמיד מחכה, צריך לחשוב, לעכל".‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

מה גרם אצלך לשינוי הפעם?

"דודו. הוא עצמו. האישיות שהלכתי אחריה. הוא מוזיקאי אדיר, ענק, כותב ומלחין, ואני רואה את הנשמה שלו בשירה, וגם בכלל. בשבוע שעבר אירחתי אותו בהופעה שלי בהיכל התרבות ברחובות, והיה אדיר. ההקלטה של השיר הזה היתה מדהימה. הוא אמר: אבנר, תן - ואני שמעתי לו. כשסיימנו את ההקלטה אמרתי לו: תן לי לעשות איזה גדסי קטן בסוף. כאילו להצריד ולשיר קצת יותר אגרסיבי. עשינו את זה, ודודו מאוד אהב את התוצאה".

"כינור הנפש", 2025
מילים: לאה וינקלר לופנפלד, לחן: אבנר גדסי

"זה השיר האחרון שהוצאתי. השיר הזה היה אצלי כבר כמה שנים, בסגנון אחר בכלל, ואחרי שפרצה המלחמה החלטתי לשנות את המנגינה, כי משהו בלב היה קרוע ולא הייתי שלם עם היצירה.

"המצב גרם לי לשנות את המנגינה, לקצר את המילים ולהביא בביצוע משהו שמביע כאב. אמרתי: בוא נשיר אותו ברוגע כזה, שיהיה בו פחות מוזיקה ויותר הגשה של הטקסט. במקור הוא היה אמור להיות בומבסטי יותר, קצבי יותר, אבל קיצרתי אותו והפכתי אותו לחצי בלוז. יש פה כאב, בתוך השיר, למרות שיש בו גם אופטימיות".‬‬

מאז 7 באוקטובר, המפגש של האמנים עם הקהל מלווה גם בכאב. איך זה עבורך?

"הרבה פעמים, כשאני שר שיר עצוב, אני רואה מולי מהבמה את האנשים מתחילים לבכות. אני טיפוס רגיש מאוד, אבל אני עוצר את עצמי, לפעמים על סף דמעות. אלוהים עוזר לי, כי להישבר על הבמה זה קשה. כאמן, אתה צריך להיות זה שעושה לקהל שמח, אז גם אם יש רגעים שבהם הוא עצוב - תכף יבוא שיר שמח ואני מרים את הכל.

"המוזיקה באמת מצליחה להרים אנשים. זאת הסיבה לכך שאני עדיין מופיע. אני מרגיש שהקהל רוצה. התחלתי את ההופעות שלי במועדונים בשנות ה־70 וה־80, וכשהתחיל לאט־לאט לרדת הסיפור של המועדונים, ואנשים פחות באו - החלטתי לוותר על הכסף ולא להופיע שם יותר.

"ברגע שאני ארגיש, חס וחלילה, שאין קהל - אעשה אחד ועוד אחד. אני לא מתיימר עכשיו. אני בשלהי הקריירה, וברוך השם, תודה לאל, כל עוד אני בריא והקהל אוהב אותי - אני איתו. את השיר הזה שרתי לכבוד לאה (כותבת המילים; מ"כ), בהופעה שנתתי השבוע. אני תמיד רוצה לעשות לה כבוד. בנוסף שרתי גם את 'אחרי כל פרידה יש ראשית', שהיא כתבה".