כשדניאל וייס מנסה להסביר בפעם המיליון בחייו למה הוא מעדיף להסתובב יחף ואיך זה שכריות כפות רגליו לא מלאות צלקות וחתכים, הוא עושה זאת בחיוך של מי שכבר יודע שאין טעם להסביר.
"העור מתרגל לזה וגם אתה, מנטלית", הוא אומר. "זה הכל בראש. אני גם יכול ליהנות מכאב. במוח שלנו, הכאב ממוקם קרוב מאוד לעונג, אז יש לא מעט אנשים שנהנים ממנו. זה כמו מין ויסות חושי כזה".
ואולם, לטרגדיה האיומה שמניעה את מסלול חייו של וייס (30) בשנתיים וקצת האחרונות, מאז שהוריו נרצחו בקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר, אי אפשר "להתרגל". שבועות ספורים לאחר מכן, תוך התמודדות עם כאב בלתי נתפס, הוא השתתף ב"הכוכב הבא לאירוויזיון", שם העפיל לגמר והפסיד ליובל רפאל. לאחרונה, כחלק ממסע הריפוי העצמי, הוא הוציא את "שלח לי יונה", סינגל ראשון מתוך אלבום בכורה שנכתב על קרון של רכבת הרים רגשית.
דניאל וייס בראיון ל"היום" ו"ישראל שישבת" // כתב: עמי פרידמן, צילום: משה בן שמחון
מי שלא מכיר את הרקע של וייס יתקשה מאוד לזהותו בו במבט או בשיחת חולין. הוא אדם מאוזן, יציב, מהורהר, משדר שקט. ברוחניקיות זה נקרא Center - מרכז כובד יציב. ואולי זו פשוט מסכה של כאב שאי אפשר באמת להכיל. "אני חושב שהצורה שבה אני מקבל את הכאב קצת אחרת מזו של אנשים אחרים", הוא מסביר. "אני מתמודד עם כאב בצורה כזו שאני לא מנסה לעשות הכל כדי לא להרגיש אותו. להפך, אני מנסה להיות בו ולבטא אותו במילים".
כלומר, אתה לא פוחד מכאב.
"זה לא שאני לא פוחד, אני לגמרי פוחד. אבל אם הוא מגיע או קורא לי, אני לא רואה אותו כמשהו שבא להפריע, אלא כחלק מהדרך שלי להתפתח בעולם. האמת היא שהכאב בא אלי כדי לעזור לי לגדול בתור דניאל".
זה כלי חדש שרכשת לנוכח כל מה שקרה לך בשנים האחרונות?
"אני לא ממש יודע אם זה חדש או שתמיד האמנתי בזה. אני מקשיב הרבה למאמנים מנטליים ולומד על רוחניות הרבה שנים. במדיטציה, למשל, אחד הדברים העיקריים הוא להתמקד בכאב כשהוא מגיע. ככל שאתה יותר נוכח בכאב, ככה הוא מתפוגג מהר יותר, כי הוא כבר הופך לחלק ממך ואתה לחלק ממנו".
ניסית טיפול פסיכולוגי?
"הלכתי למטפל איזה פעם-פעמיים אחרי 7 באוקטובר, אבל זה לא עבד לי. הרגשתי שזה לא נכון עבורי. כאילו מה, עכשיו לספר את כל הסיפור שוב? דווקא הטיפולים הפיזיים יותר עבדו לי. עשיתי טיפול במים, בעיסוי, כל מיני. גם המשכתי להופיע בתקופה ההיא כל הזמן, ועל הבמה תקשרתי את הסיפור שלי לאנשים. זה לא ששמרתי את זה בפנים".
טיפול בריאליטי
אם צפיתם בעונה הקודמת של "הכוכב הבא", אתם כנראה מכירים את הסיפור היטב. וייס, יליד בארי, שב לגור בקיבוץ כמה חודשים לפני 7 באוקטובר. בבוקר אותו יום הוא ובת זוגו אורין נעלו את עצמם בממ"ד ביתם והצליחו להימלט מהקיבוץ לקראת הערב. הוריו, שמוליק ויהודית, לא שרדו את מאורעות היום הנורא ההוא.
"רציתי ללכת לאירוויזיון, זה היה יכול להיות מאוד מיוחד, אבל האם אני חושב שהייתי המתמודד הכי מתאים באותו רגע? התשובה היא לא. אני שלם עם מה שהיה. הבאסה עברה כי לא ניסיתי לשים אותה בצד או לשמור בבטן. נתתי לה להיות"
לבמת הריאליטי שבוחרת את הנציגות הישראלית לאירוויזיון הוא הגיע יחף ומטולטל נפשית. הביצוע שלו באודישן לקלאסיקה "אני גיטרה", שכתבה נעמי שמר, נחשב לאחד הרגעים המרגשים בתולדות התוכנית, במיוחד לנוכח סיפורו האישי הקשה, והעובדה שמולו בשולחן השופטים ישב והתרשם המוזיקאי אסף אמדורסקי, בנו של בני אמדורסקי ז"ל, מבצע השיר המקורי.
בגמר התוכנית, הוא ביצע את "Let It Be" של הביטלס - עוד קלאסיקה שמדברת על הצורך בקבלת המציאות, העצב והכאב כפי שהם. בסוף, יובל רפאל, שורדת מיגונית המוות וזמרת עם סיפור אישי מחריד משלה מ־7 באוקטובר, זכתה במקום הראשון, נשלחה לאירוויזיון בבזל וכמעט ניצחה, במשדר שנראה כמו תיאטרון אבסורד מצולם.
זה היה אירוע דרמטי במונחי תרבות ופוליטיקה ("שיט שואו" מוחלט, באמריקנית קצת פחות אלגנטית), ששיקף באופן מדויק את יחסי ישראל והעולם נוכח הפרופגנדה הפרו־פלשתינית: רפאל התמודדה עם בוז מקהל, לעג ושנאה מצד מטורללי המשלחות מהמדינות המתחרות, ואז הגיעה למקום השני בתחרות - בעיקר בזכות הירתמות טוטאלית של יהודי העולם, מול מדינות שבחרו להתעלם לחלוטין מאיכות השיר ומביצועו, והעניקו לה אפס נקודות.
רפאל עמדה בעוז בשלל האתגרים שהוטחו לעברה, כולל צמד בריטים שטופי מוח שניסו לפרוץ לבמה בקריאות "פרי פלשתיין", ריססו צבע על קהל ישראלי שבא לעודד את רפאל, ותכננו להכתים באדום את שמלתה של הזמרת. בהתחשב בכל מה שעברה הקולגה שלו לתוכנית, וייס מודה שהעובדה שלא הוא זה שייצג את המדינה בתחרות היתה האופציה הבריאה יותר עבורו.
"מובן שהתבאסתי, כי רציתי ללכת לאירוויזיון, וזה היה יכול להיות מאוד מיוחד", הוא אומר. "האם אני חושב שהייתי המתמודד הכי מתאים באותו רגע? התשובה היא לא. אני שלם עם מה שהיה. הבאסה היתה ועברה. זה כמו עם הכאב - לא ניסיתי לשים את הבאסה בצד או לשמור בבטן, אלא נתתי לה להיות".
את חושב שהיית מסוגל להתמודד עם העוינות והבוז שיובל ספגה בתחרות?
"אני חושב שעם זה פחות היתה לי בעיה, אלא יותר עם הלחץ והטירוף של להתמודד פתאום עם מלא דברים במקביל. לקראת סוף 'הכוכב הבא' הגעתי ממש לקצה גבול היכולת שלי, מבחינת מתח נפשי. היום אני במקום אחר, אני חושב שהייתי יכול לעבור את זה טוב יותר, אבל אז, באותה תקופה, זה שם אותי בקצה מבחינת הסטרס".
אולי גם ללכת לתוכנית ריאליטי ולהיחשף מול כל המדינה במשך כמה חודשים זה לא בהכרח הדבר הבריא לעשות, מבחינה נפשית.
"החלק הזה, של להיות איש מוכר בציבור, זה אתגר. מצד שני - וממש לא צפיתי את זה - אני מאוד נהנה מהאהבה ומתשומת הלב שאני מקבל. אני מרגיש מחובק ואהוב, וזה לא סתם כי אני מוכר, אלא כי עשיתי משהו שאני עומד מאחוריו וגאה בו. כל החיים עבדתי במוזיקה, ובתוכנית השתפרתי בשירה שלי ובמוזיקליות. אנשים מכירים לי תודה על זה. זה כיף, זה מחמיא".
"זה נשמע בדיוני, אבל אני מדבר עם הרבה אנשים שאיבדו את הקרובים שלהם ומוצא קווים משותפים ביניהם. פתאום אתה פוגש את מי שאיבדת בצורה אחרת. באיזשהו שלב זה כל כך כיף וחזק ועוצמתי, שאתה מחפש את זה עוד ועוד"
ועדיין, עברת משהו טראומטי וגדול ומשמעותי, והדבר הבא שקרה זה שעמדת מול מדינה שלמה בפריים־טיים ונהיית מוכר ברגע אחד. זה המון להכיל בתקופה קצרה כל כך.
"מהרגע הראשון, כבר ב־8 באוקטובר, קמתי, תפסתי את הגיטרה והתחלתי לבכות את כל מה שקרה לי. הבנתי שהדרך שלי לריפוי זו המוזיקה. פשוט הסתובבתי עם הגיטרה וניגנתי כל היום, והרגשתי שככל שאני מתעסק בזה, ה'רעל' הופך למשהו יפה. זה תהליך של לקחת משהו מכוער ולהפוך אותו למונומנט.
"כשעליתי על במה בפעם הראשונה ראיתי איזה חיבוק אני מקבל וכמה זה משמעותי לאנשים, והבנתי שזה טוב שאני עושה את הריפוי הזה דווקא על במה. היתה בזה עוצמה נורא חזקה, לעבור את התהליך הזה עם עוד אנשים, ודווקא כשאני על במה. גיליתי שזה המקום שלי לרפואה, וככל שהופעתי יותר ראיתי שיותר ויותר אנשים רוצים לבוא ולהיות חלק מהדבר הזה, ונהיה יותר ויותר קהל בהופעות שלי, שאחת מהן תתקיים ב-2.1 בזאפה הרצליה. הבנתי שזו הזדמנות להביא את הסיפור שלי להרבה קהל, להגיע לממדים של מדינה".
אבל לא היתה לך דרך לדעת את זה מראש.
"כשפנו אלי מהתוכנית חשבתי להגיד לא, כי הגיונית אני לא אמור ללכת ולהשתתף בדבר כזה אחרי מה שקרה. גם במוזיקה התקדמתי לפני כן בקצב שהרגיש לי נכון. ואז ניתקתי את השיחה, וממש יכולתי לראות בעיני רוחי את אמא שלי רוקדת ושמחה. זה היה ויזואלי ממש. היא שמחה על השיחה הזו, שהתקשרו אלי. חשבתי 'לא, זה מסוכן'. אבל הבנתי שכשאני מקשיב דווקא לבטן, לדברים הלא הגיוניים, ועושה דברים ממקום פחות שכלי, אלה ההחלטות הכי טובות שלי. אני לא יודע להסביר את מה שקרה שם, פשוט ראיתי אותה".
אולי חלק מההחלטה שלך היה קשור, באופן לא מודע, לזה שלא רצית שמה שקרה ב־7 באוקטובר יגדיר אותך?
"אני חושב שההחלטה שלי ללכת לתוכנית הגיעה כי נחשפתי לאיזו אמת שלא כל כך מדברים עליה - אמת שאפשר לקרוא לה 'רוחנית'. נגיד, לפגוש את ההורים שלך אחרי המוות. כשאני עוצם עיניים, לפעמים אני ממש יכול לפגוש אותם, ואני רואה שהם בכלל לא עצובים, אלא להפך - הם הרבה מאוד זמן לא היו מאושרים ככה. כשאני פוגש אותם, אני רואה איזו שמחה לא מתפשרת כזאת.
"לקראת סוף 'הכוכב הבא' הגעתי ממש לקצה גבול היכולת שלי, מבחינת מתח נפשי. היום אני כבר נמצא במקום אחר, ואני חושב שהייתי יכול לעבור את זה טוב יותר, אבל אז, באותה תקופה, זה שם אותי בקצה מבחינת הסטרס"
"כשאתה מאבד את כל מה שיש לך ברגע, אתה נחשף לאמת יותר גדולה. יש הרבה מעבר למה שאתה יכול לראות, יש שפע אינסופי, והוא כל הזמן זמין. אני פוגש את ההורים שלי במשהו שאפשר לקרוא לו דמיון או חלום, בדרך כלל ברגעים של שקט וכשאני לבד, רגוע. הפעם הראשונה שפגשתי את אבא שלי באופן הזה היתה יום אחרי 7 באוקטובר. קמתי בבוקר ואמרתי 'אני יכול להרגיש את אבא שלי בעצמות'. הוא אמר לי מה לעשות, שזה היה ללכת לסבתא ולהיות לידה.
"זה נשמע בדיוני, אבל אני מדבר עם הרבה אנשים שאיבדו את הקרובים שלהם ומוצא הרבה קווים משותפים ביניהם. פתאום אתה פוגש את מי שאיבדת בצורה אחרת. לקח לי גם זמן להיפרד מהם, כי באיזשהו שלב זה כל כך כיף וחזק ועוצמתי, שאתה מחפש את זה יותר ויותר. אתה מרגיש שזה נותן לך את הדרך, איזושהי תשובה לשאלה מסוימת, מה לעשות, מה נכון ולא נכון עבורך. הרי לא נפרדתי מהם, הם פשוט נעלמו.
"באיזשהו שלב הבנתי שזה לא בריא לי להיאחז במפגש הלא פיזי הזה, כי צריך להתקדם, ואני חושב שזה עזר לי מאוד להיפרד מהם בצורה בריאה. ועדיין, אני מרגיש שהם מנחים אותי עד היום".
לזכרך, אמא
וייס עזב את בארי פעמיים: פעם אחת אחרי הצבא (שם שירת בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל), כשעבר לתל אביב, למד בבית הספר למוזיקה "רימון" ועבד בתחנת רדיו. באוגוסט 2023 הוא שב לקיבוץ, אבל חודשיים בלבד אחר כך, בעקבות אסון השבת השחורה, שוב עזב אותו.
"אין לי ביקורת על התקשורת או על הממשלה, אלא על יד מכוונת שנמצאת מעל כל הדברים האלה. יש פה רצון לייצר כאן סיר לחץ, ומה שאני אומר זה שלכל אחד יש שליטה מאוד חזקה על החיים שלו, גם אם זה לא ב־100%"
"אורין ואני התעוררנו בבוקר מאזעקות, וישר התקשרתי לאבא שלי לשאול מה קרה, אבל הוא לא ידע שום דבר", הוא נזכר. "נכנסנו לממ"ד, ואחרי כמה זמן אמא שלי התקשרה ואמרה שיש חשד לחדירה של מחבלים לקיבוץ. נעלנו את החלונות והדלתות, ואשכרה התחלנו לשמוע יריות מבחוץ, שהלכו והתקרבו ככל שהזמן עבר.
"לא יכולתי לנעול את החלון כי היתה לו איזו תקלה, הוא לא היה מותקן טוב, אז דחפתי אותו בידיים כל הזמן. כבר שמענו את היריות ממש מחוץ לחלון, הרחתי את אבק השריפה, ובעשר בבוקר איבדנו קשר עם ההורים. הם גרו לידנו, בערך 200 מטר מהדירה שלנו. היריות הלכו והתקרבו, ואז שמענו צעדים בדירה ליד. הבנו שהמחבל נכנס דירה אחת לידנו, זו שצמודה אלינו - אבל הוא פשוט המשיך הלאה, דילג עלינו.
"באזור שבע בערב ראינו בווטסאפ שיש חבר'ה שיצאו עם כוחות צבאיים מהאזור של הצעירים בקיבוץ, ואז אחד החברים בא עם כוחות צבאיים לחלץ אותנו. התפנינו באוטובוס שבור שהתנדב לקחת אותנו".
מה עבר לך בראש בשלב הזה, כשההורים לא ענו?
"אתה רק חושב איך לשרוד ואיך להציל את מי שעוד לא יצא משם. שלחנו הודעות בקבוצה של הקיבוץ 'ההורים לא עונים', וביקשנו מכל מי שנמצא באזור שילך לבדוק מה איתם. גם האחים שלי, אסף והגר, שעוד גרו בקיבוץ, כבר יצאו. הגענו לתל אביב בערב, ירדנו מהאוטובוס וישר התחילו אזעקות. ראינו מלא טילים באוויר, אנשים רצים ומשתטחים על הרצפה, וחשבנו שיש פתאום מחבלים גם בתל אביב.
"במשך שבוע חשבתי שההורים שלי יחזרו. קיוויתי שאולי הם נחטפו. כל הזמן דמיינתי אותם חוזרים אלי, ואת הקפה שאחרי. רק שבוע אחר כך אמרו לנו שמצאו את הגופה של אבא, שהוא נרצח, ושככל הנראה אמא חטופה, אבל זה לא היה ודאי, כי הם התבססו על האיכון הטלפוני שלה.
"זמן קצר אחר כך נסענו למשלחת לארה"ב עם חב״ד, לדבר מול כל מיני גורמים שאולי יכולים לעזור, וחזרנו לארץ בדיוק בזמן לאירוע ה־30 למותו של אבא שלי. אחרי שכל האורחים הלכו, ראיתי כוחות צבאיים נכנסים לסלון והם הודיעו לנו שהגופה של אמא נמצאה בעזה. אבא כנראה נרצח בממ"ד. לגבי אמא, כנראה היא לא הגיעה לעזה כשהיא בחיים.
"באותו ערב הייתי אמור להופיע בהתנדבות בפני מפונים של קיבוץ מפלסים, ומשהו לא הגיוני אמר לי לעשות את זה למרות הכל. הופעתי, היה לי שם ביצוע מאוד עוצמתי, וכשחזרתי מההופעה הבנתי למה עשיתי את זה. זו בעצם עוד דרך מדהימה לזכור את אמא שלי. היא כל כך תמכה בעשייה שלי, בלעזור לי לקבוע חזרות והופעות, ולפתח חשיבה אסטרטגית. היא תמיד היתה שם בשבילי, היא היתה קרקע. אני חושב שעשיתי אותה גאה כשבחרתי להופיע בכל זאת".
בעיניים פקוחות
בשנה האחרונה, וייס, שמתגורר היום עם אורין בקיסריה, כמעט סיים להקליט אלבום חדש, שעליו עבד עם נועם חורב, אייל מזיג, אור מילשטוק ועמרי קסטן. בשבת הקרובה (13.12) הוא יופיע בזאפה חיפה, וב-2.1 בזאפה הרצליה, במופע צהרים. ב"שלח לי יונה", הסנונית הראשונה מהאלבום שבדרך, הוא שר: "בין אסונות לחתונות, שוב זה חוזר אלי. בחדשות לא קשה לי לראות איך זה סוגר עלי". בשורה בולטת במיוחד בשיר הוא אומר: "אתה לא תתכנת לי את האמת, לא חשוב מי מת".
"אני מדבר שם על חרדה שמגיעה גם דרך המדיה, ומופיעה בלילה. אנחנו כל הזמן רק מקבלים מסרים של 'למה אנחנו צריכים להיות בסטרס', אבל מבחינתי אני עושה את הבחירות הנכונות כדי שהנפש שלי תהיה מאוזנת ובריאה. כשאני אומר 'אתה לא תתכנת לי את האמת', אני מתכוון להפחדה. אנחנו אמורים להיות במצב של חרדה, אבל אני שולט בחופש שלי.
"זו לא ביקורת על התקשורת או על הממשלה, אלא על יד מכוונת שנמצאת מעל כל הדברים האלה. יש פה איזשהו אינטרס לייצר סיר לחץ, ומה שאני אומר זה שלכל אחד יש שליטה מאוד חזקה על החיים שלו, גם אם זה לא ב־100%. הביקורת היא כלפיי בסוף".
יש מי שטוענים שהופקרנו.
"הפקרה זו לא מילה מדויקת. התחושה שלי מאז 7 באוקטובר היא שנפקחו לי העיניים למשהו שהוא מעבר להפקרה. זה כאילו משחקים בך. אתה כמו פיון במשחק שחמט. שערי הקיבוצים פתוחים, אבל אומרים לצבא 'עצור, אל תזוז'. הרגשתי ממש כאילו פתחו להם (למחבלים) את השער, נתנו להם לעשות את מה שהם רוצים, והפקודה לפעול ירדה מאוד מאוחר. אין בזה היגיון. לא משנה איזה תחקיר יעשו על זה, אין פה היגיון.
"התחושה שלי היא שהיה פה אינטרס שהמחבלים יעשו את מה שיעשו, והמדינה לא פעלה - וככל שאני חוקר את זה יותר, אני רואה שזו אסטרטגיה שהיא לא חדשה. זו מניפולציה על העם, כדי שאפשר יהיה לצאת לתקיפה ולהשיג את המטרות, וזה משהו שנעשה הרבה בהיסטוריה. אתה פוגע בעצמך קצת כדי שאחר כך תוכל לצאת ולעשות מה שאתה רוצה, להשתמש בכוח האנושי שיש לך בידיים. אז יש מי שיגיד שזה קונספירטיבי, אבל אם אתה מסתכל על המציאות כמו שהיא - האם זה כזה מופרך?"
נשמע כאילו אין בך כעס.
"בהתחלה היה בי המון כעס, בעיקר על מי שאיפשר לדבר הזה לקרות, עד שהבנתי שהעולם פשוט עובד ככה, ובהיסטוריה נעשו דברים הרבה יותר גרועים. אני לא רוצה לעשות איזושהי אידיאליזציה של החיים ולהגיד שהם אמורים להיות בטוחים, שכולם אמורים כל הזמן לשמור עליי ואין סיכוי שיפגעו בי. אין עולם כזה. אני צריך להבין שאני חי במקום מורכב, לא קל, ובכל זאת בוחר להישאר בו. ברגע שאני מבין את זה, ובכל זאת בוחר להמשיך לחיות פה, אני מקבל שקט. כי אני בוחר".
