הזמר שהוריו נרצחו בבארי: "בכיתי הכל דרך הגיטרה"

בשיר החדש שלו "שלח לי יונה", דניאל וייס שר "בין אסונות לחתונות, שוב זה חוזר אליי. בחדשות לא קשה לי לראות, איך זה סוגר עליי". בשורה בולטת במיוחד בשיר הוא אומר: "אתה לא תתכנת לי את האמת, לא חשוב מי מת".

לא קשה לנחש למה מתכוון המשורר. הזמר היחף בן ה-30 התפרסם לראשונה בעונה הקודמת של "הכוכב הבא לאירוויזיון", שם סיפר על היום שבו נרצחו שני הוריו, שמוליק ויהודית, שגרו בקיבוץ בארי. באודישן הוא כבש את לבבות השופטים והקהל בזכות ביצוע מהפנט ל"אני גיטרה", שכתבה נעמי שמר וביצע בני אמדורסקי, הגיע בסוף לגמר התוכנית, שם ניצחה יובל רפאל - בעצמה שורדת תופת, שלה סיפור מחריד מ-7 באוקטובר.

שנתיים אחרי היום ההוא וכמעט שנה אחרי הגמר, הוא מודה שאף שאינו מתחרט שהשתתף לתוכנית, התמודדות בתחרות האירוויזיון עצמה בשוויץ היתה יכולה להיות משא נפשי כבד עבורו. "כמובן שהתבאסתי, כי רציתי ללכת לאירוויזיון וזה היה יכול להיות מאוד מיוחד", הוא אומר בראיון ל"היום", שיתפרסם במלואו באתר וב"ישראל שישבת" בסוף השבוע הקרוב.

"האם אני חושב שהייתי המתמודד הכי מתאים באותו רגע? התשובה היא לא", הוא אומר בריאיון, "אני שלם עם מה שהיה וגם הבאסה היתה ועברה. זה כמו עם הכאב – לא ניסיתי לשם אותה בצד או לשמור בבטן, אלא נתתי לה להיות".

"היום אני במקום אחר"

היית מסוגל להתמודד עם כל העוינות והבוז שיובל ספגה באירוויזיון?

"אני חושב שעם הבוז והעוינות פחות היתה לי בעיה, אלא יותר עם הלחץ והטירוף של להתמודד פתאום עם מלא דברים במקביל. גם לקראת סוף 'הכוכב הבא' הגעתי ממש לקצה גבול היכולת שלי, מבחינת מתח נפשי. היום אני במקום אחר, אני חושב שהייתי יכול לעבור את זה טוב יותר, אבל אז, באותה תקופה, זה שם אותי בקצה מבחינת הסטרס".

עברת משהו טראומטי וגדול ומשמעותי, והדבר הבא שקרה זה שעמדת מול מדינה שלמה בפריים טיים ונהיית מוכר ברגע אחד. זה המון להכיל בתקופה קצרה כל כך.

"מהרגע הראשון, כבר ב-8 באוקטובר, קמתי, תפסתי את הגיטרה והתחלתי לבכות את כל מה שקרה לי. הבנתי שהדרך שלי לריפוי זו המוזיקה. פשוט הסתובבתי עם הגיטרה וניגנתי כל היום, והרגשתי שככל שאני מתעסק בזה, ה'רעל' הופך למשהו יפה. זה תהליך של לקחת משהו מכוער ולהפוך אותו למונומנט. כשעליתי על במה בפעם הראשונה ראיתי איזה חיבוק אני מקבל וכמה זה משמעותי לאנשים. הבנתי שזה טוב שאני עושה את הריפוי הזה דווקא על במה. היתה בזה איזושהי עוצמה נורא חזקה, לעבור את התהליך הזה עם עוד אנשים ודווקא כשאני על במה. גיליתי שזה המקום שלי לרפואה. וככל שהופעתי יותר ראיתי שיותר ויותר אנשים רוצים לבוא ולהיות חלק מהדבר הזה, ונהיה לי יותר ויותר קהל בהופעות שלי. הבנתי שזו הזדמנות להביא את הסיפור שלי להרבה קהל".

את אירועי היום שבו המדינה השתנתה והוא עצמו איבד את הוריו, הוא מתאר לפרטי פרטים. "נכנסנו לממ"ד ואחרי כמה זמן אמא שלי התקשרה ואמרה שיש חשד לחדירה של מחבלים לקיבוץ. נעלנו את החלונות והדלתות והתחלנו לשמוע יריות מבחוץ, שהלכו והתקרבו ככל שהזמן עבר. לא יכולתי לנעול את החלון כי הייתה לו איזו תקלה, הוא לא היה מותקן טוב, אז דחפתי אותו בידיים במשך כל הזמן. כבר שמענו את היריות ממש מחוץ לחלון, הרחתי את אבק השריפה. בשעה עשר בבוקר איבדנו קשר עם ההורים".

מה חשבת בשלב ההוא בערב, כשאתה לא בתקשורת מול ההורים כבר כמעט עשר שעות?

"אתה רק חושב איך לשרוד ואיך אתה יכול להציל את מי שעוד לא יצא משם. במשך שבוע חשבנו שהם יחזרו. קיווינו שאולי הם נחטפו. כל הזמן דמיינתי אותם חוזרים אלי, דמיינתי את הקפה שאחרי. רק שבוע אחר כך אמרו לנו שמצאו את הגופה של אבא, שכנראה נרצח בממ"ד. אמרו לנו באותו הזמן שכנראה אמא חטופה, אבל זה לא היה ודאי, כי הם התבססו על האיכון הטלפוני שלה. אחרי חודש הודיעו לנו שהגופה של אמא נמצאה בעזה. לא ממש בטוחים מה קרה, אבל כנראה שהיא לא הגיעה לעזה כשהיא בחיים".

מי שלא מכיר את הסיפור האישי של דניאל, ספק אם היה יכול לזהות בו את הכאב. רוב הזמן הוא משדר רוגע, חוסן מנטלי לא מובן מאליו נוכח מה שעבר לפני מעט יותר משנתיים. המבט בעיניו מהורהר והוא מדבר ברוגע, בשקט. לא נותן לטירוף של המציאות לערער את השלווה הנפשית הפנימית שלו. "אני חושב שאולי הצורה שבה אני מקבל את הכאב קצת אחרת מזו של אנשים אחרים", הוא אומר. "אני מתמודד עם כאב בצורה כזו שאני לא מנסה לעשות הכל כדי לא להרגיש אותו. להפך, אני מנסה להיות בו ולבטא אותו במילים".

אתה נשמע כאילו אין בך כעס. זה לא טבעי.

"בהתחלה היה לי המון כעס, בעיקר על מי שאיפשר לדבר הזה לקרות. עד שהבנתי שפשוט העולם עובד ככה ובהיסטוריה נעשו דברים הרבה יותר גרועים. אני לא רוצה לעשות איזושהי אידיאליזציה של החיים ולהגיד שהם אמורים להיות בטוחים, כולם אמורים כל הזמן לשמור עליי ואין סיכוי שיפגעו בי. אין עולם כזה".

הראיון המלא - מחר באתר ובסוף השבוע ב"ישראל שישבת"