שישי בצהריים. התיאטרון הלאומי הבימה. רגע לפני שהוא עולה לבמה הזאת בפעם הראשונה, השחקן והסטנדאפיסט ישראל קטורזה מתרגש. מאוד מתרגש. "הרגשתי את דפיקות הלב שלי ממש כמו שהרגשתי כשהופעתי אצל וילוז'ני בקאמל קומדי קלאב בתחילת הדרך. הרבה זמן לא התרגשתי ככה", הוא אומר.
שעה וחצי לאחר הצגת הבכורה של "הג'יגולו מקונגו", קטורזה כבר מרגיש נינוח. "היה לי ממש כיף, אמרתי למיקי (קם, שמשחקת איתו בהצגה; מ"כ) שכשאני מופיע בסטנד־אפ זה כמו אולטרה־סאונד - יש צחוק מיידי, ובתיאטרון זה כאילו עשית צילום וייקח שלושה ימים עד שהתשובה תגיע. אין את התגובה המיידית, וגם כשהקהל צוחק, העוצמות הן אחרות. זה חנוך לוין, יש בזה משהו יותר עמוק, צחוק מריר כזה".
אל "הבימה" הוא מגיע עם קילומטרז׳ עצום על הבמות, כאחד מאמני הסטנד־אפ המצליחים בארץ, ואחרי הפקות תיאטרון ובמה, מחזות זמר, פסטיגלים וגם תפקידים בקולנוע ובטלוויזיה. הפעם, לראשונה, הוא צולל ללב־ליבו של התיאטרון הישראלי ביצירה של המחזאי הכי ישראלי שיש - חנוך לוין.
"הג'יגולו מקונגו" הוא רביו סאטירי, מערכונים ושירים שכתב לוין, ועלה לראשונה בבימויו ב־1989 בהפקה משותפת לצוותא ולקאמרי. בהפקה המיתולוגית השתתפו גידי גוב, תיקי דיין ויוסי פולק. בגרסה החדשה קטורזה חובר למיקי קם וליגאל נאור, תחת שרביט הבימוי של תמר קינן. המוזיקה של דפנה קינן והניהול המוזיקלי של אוהד בן אבי. המערכונים והשירים, שהם רלוונטיים יותר מתמיד, מזקקים בשפתו הייחודית של לוין את חיינו לסיטואציות עלובות, מגוחכות ומשעשעות גם יחד, במופע שנע בין צחוק לדמע. במציאות הכאוטית של ישראל 2025 נדמה שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים.
"תיאטרון זה הדבר שאני הכי אוהב", אומר קטורזה. "למדתי שנה משחק אצל יורם לוינשטיין, אני עושה סטנד־אפ כבר 30 שנה, שיחקתי על במות, אבל אני מרגיש שמה שאני עושה עכשיו זה הכי תיאטרון, ואני לומד המון מיגאל וממיקי".
וזה לא סתם תיאטרון. זה חנוך לוין.
"יש לי סיפור מאוד מצחיק. בבית הספר למשחק קיבלתי טקסט של חנוך שהשתגעתי ממנו. סיפרתי על זה לחברים שלי, וביום שישי אחד, אחרי מופע סטנד־אפ בבית ציוני אמריקה, ישבנו בבית קפה, 12 בלילה וראיתי שם מישהו יושב וכותב. אני אומר לחבר שלי ׳תראה את הבחור הזה, כל הזמן הוא כותב׳, אז הוא אומר לי ׳אתה לא יודע מי זה? זה חנוך לוין׳.
״ניגשתי אליו ואמרתי ׳שלום, נעים מאוד, אני ישראל קטורזה, סיימתי פה מופע סטנד־אפ, איזה יופי אתה כותב׳, והוא מסתכל עלי ואומר לי ׳אני לא מבין׳. אמרתי לו ׳אתה לא חנוך לוין?׳ הוא אומר לי ׳לא׳, ואני רואה את כולם צוחקים.
"חנוך לוין זה לא סטנד־אפ קומדי שאתה מרגיש את הפאנץ' בא. יש בו המון חוכמה ואתה צריך לחשוב ולקחת את הטקסט לאן שאתה רוצה. אלה דברים שבעצם כולנו חושבים ולפעמים מפחדים להגיד. וזה ממש מרגש אותי"
״מרוב שדיברתי עם החברים עליו הם פשוט עבדו עלי. כשקפטן (משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה - מ.כ) התקשר אלי ואמר לי ׳מצאתי את הדבר הכי נכון בשבילך, חנוך לוין׳, ישר אמרתי לו אין בעיה. ואז הוא שלח לי את הטקסטים וקראתי ואמרתי וואו, איך אני עושה את זה? זה משוגע. אבל החלטתי להילחם, כי אני מאוד אוהב את זה. ההומור של חנוך זה משהו שאנשים ילכו איתו הביתה. זה לא סטנד־אפ קומדי שאתה מרגיש את הפאנץ' בא. יש בו המון חוכמה ואתה צריך לחשוב ולקחת את הטקסט לאן שאתה רוצה זה. דברים שכולנו בעצם חושבים ולפעמים מפחדים להגיד. וזה ממש מרגש אותי".
למשל?
"יש מונולוג שאני עושה על הפחד להזדקן. אני מרגיש אותו גם על עצמי. אני בן 57 ומרגיש שאני כל הזמן חייב להיות בעשייה כדי לא לחשוב על דברים רעים. לקחתי אותו למקומות שלי, ופתאום הבנתי שזה אני שם, בתוך העולם הזה. אנחנו כל היום קמים בבוקר ועושים דברים כדי לא לראות את הימים חולפים. המונולוג נפתח כשאני שותה קפה ואומר 'הקפה טוב. וזה שיש עכשיו משהו להתעסק בו ולא צריך לחשוב באותו רגע על עצמנו ועל פחדנו מהזקנה והמוות, עוד יותר טוב'. כשאתה יושב וכואב לך במקום מסוים, אתה אומר מעניין למה זה כואב לי? אולי אני אלך לבדוק את זה, ואתה כל הזמן מתעסק בזה, אבל כשאתה בעשייה אין לך זמן לחשוב על זה".
נקודת המפנה
לוין כותב בין היתר על העליבות של בני האדם, לצד הציפייה שלהם שמשהו טוב יקרה וישכיח את האפסיות הקיומית. בשנה וחצי האחרונות אנחנו מדשדשים בתוך אותה תקווה, ועבור קטורזה, אדם שרגיל להתנהל מתוך אופטימיות והומור, 7 באוקטובר שינה את חייו.
"אני מחלק את החיים שלנו עד 7 באוקטובר ומ־7 באוקטובר", הוא אומר, "ואני מודה שבהתחלה לא ידעתי איך חוזרים, איך ממשיכים הלאה, אבל הבנתי שלאנשים שמתעסקים בקומדיה יש כוח גדול וגיליתי על עצמי דברים חדשים. קיבלתי אומץ ללכת לכל כך הרבה בתי חולים ולא לפחד מזה. זה הארד־קור, ופשוט התמכרתי לזה. הרגשתי שאני חייב בכל יום ללכת לבית חולים.
ראיתי עשייה מטורפת של אנשים והרגשתי שאני לא עושה מספיק. נכנסתי לטיפול נמרץ, ראיתי את המראות הכי קשים שראיתי בחיי, שיישארו איתי כל החיים. ראיתי את ההתמודדות של החיילים במצבים הכי קשים, ראיתי אותם כשהם משתחררים. נכנסתי אליהם והרגשתי כוח. בסוף ההופעות שלי אני מתייחס לזה. אמנם אנשים באים כדי לצחוק, אבל חשוב לי לדבר על הכל, ואני גם מבקש מהם ללכת עם זה הביתה".
מה זה אומר "לדבר על הכל"?
"אני מספר על הביקור שלי בבית משפחת ביבס. התמונה של שירי עם כפיר ואריאל שחקוקה אצל כולנו בראש פשוט חיסלה אותי. המשפחה זה הדבר שהכי חשוב לי בעולם. אתה אמור להגן על המשפחה שלך, וחוסר האונים של שירי ברגעי החטיפה פשוט גמר אותי. לא הצלחתי להירדם, לא הצלחתי לתפקד, והדבר הראשון שביקשתי זה ללכת לבקר בבית שלהם. צילמתי שם תמונה שהגיעה לאלי, אבא של ירדן, שביקש להיפגש איתי.
"שם הבנתי שלעולם לא אסיים הופעות שלי כמו שסיימתי עד היום. אלי גם הכניס אותי לתוך החדר שלהם. הרוע הזה שנמצא שם בכל פינה בבית... המחבלים שנכנסו לשם לא ידעו אם משפחת ביבס ימנים, שמאלנים, דתיים או חילונים. בסוף יש אויב אחד ואנחנו חייבים להיות מאוחדים וראויים להרבה אנשים שנתנו את החיים שלהם כדי שאנחנו נחיה פה.
"אני מדבר גם על ברוך בן יגאל, אבא של עמית ז"ל שנהרג לפני חמש שנים וגם על טירן יעקב, אבא של אוריה שנפל עכשיו בעזה. הופעתי בפני משפחות שכולות והבנתי איזה כוח זה נותן להן. מ־7 באוקטובר אנחנו כל הזמן בשבעה, וגם בשבעה יש את האדם שבא ומצחיק ומספר סיפורים, לא כדי להעלים את הכאב, אלא קצת לרכך אותו.
"אז אני מרגיש שאני בא לבקר את המדינה שלי בשבעה ואני מנסה לעשות קצת שמח וטוב. טירן אמר לי שהדבר הכי קשה לאבא שכול זה ללכת לישון בלילה, כשהוא יודע שהבן שלו מת לשווא, ואמרתי לו שאני אדאג להזכיר את השם של אוריה בכל הופעה ולבקש מכולם להיות ראויים לו ולחיילים שבזכותם אנחנו ממשיכים להופיע".
על המסך הקטן, בין מקבצי הפרסומות שבהן אתם משתעשעים ממנו בפרסומת לקשקאש, הפך קטורזה גם לפנים של מטה החטופים בתשדיר שבו הוא קורא להשיבם מייד הביתה. "בעיניי אין דבר יותר חשוב מזה", הוא אומר. "כשישבתי בכפר המכבייה עם חטופים שחזרו, הבנתי כמה ההומור החזיק אותם וכמה כוח יש להומור".
עם משפחה אחת היה לקטורזה חיבור מיוחד, שנמשך עד היום. זו משפחת ביבס. "מהרגע שאלי ביבס ואני נפגשנו - לא נפרדנו. קשה לי להסביר את החיבור", הוא משתף. "מההתחלה התקשורת בינינו היתה מבוססת על המחשבה 'בוא נחיה, בוא ננסה קצת לשמוח'. ידעתי שכשירדן ייצא הוא יהיה חייב לידו מישהו חזק. לא הכנתי איזו תוכנית, פשוט הכנסתי אותו ואת המשפחה לחיים שלנו. כל שישי עשינו קידוש ביחד אצלנו, הם גרו באילת ועברו לתל אביב להיות קרובים, לקחתי אותו איתי לכל ההופעות שלי. את ירדן פגשתי יום אחרי שחזר ומאז אשתי ואני בקשר יומיומי איתו".
"נכנסתי לטיפול נמרץ, ראיתי את המראות הכי קשים שראיתי בחיי, שיישארו איתי כל החיים. ראיתי את ההתמודדות של החיילים במצבים הכי קשים, ראיתי אותם כשהם משתחררים. נכנסתי אליהם והרגשתי כוח"
איך אתה מצליח לעזור לו?
"בסוף הוא זה שמתמודד וצריך למצוא את הדברים שבהם הוא מתחזק ואת המקומות שעושים לו טוב. אני בעיקר מנסה לגרום לו להרגיש שאנחנו פה, שיש לו ולמשפחה במי להיעזר. אני מרגיש שזו הדרך שלי ושל המשפחה שלי לבקש סליחה. כי אולי לא עשינו מספיק, אולי בזמן שהם היו שם היה צריך לצעוק יותר חזק. אני תמיד מרגיש שאולי לא עשינו מספיק, וזו הרגשה נוראית".
נושא החטופים הפך לסוגיה פוליטית ויש מי שמרשה לעצמו להשתלח באותן משפחות. מה אתה מרגיש לגבי זה?
"הרבה פעמים מנסים להציג דברים על פי מיעוט. להבליט את מה שלא טוב. אני תמיד מחפש מה טוב. יש פה עם מדהים, שעושה דברים מדהימים, ואם יש אנשים מסוימים שמתנהגים בצורה מסוימת, צריך להבין למה הם מתנהגים ככה, ובסוף כן לנסות להסביר להם. לי יש חברים מכל הקשת, יש כאלה שאומרים לי 'איך אתה חבר של ההוא?' זה לא מסתדר להם. אני יכול להבין מישהו שאומר לי משהו על משהו מסוים ויכול להבין גם את הצד השני, אסור לנו להפוך דברים לשחור ולבן".
גם בבית משפחת קטורזה השפעות 7 באוקטובר ניכרות. כך, למשל, אשתו סורלה החליטה להתנדב למשמר האזרחי - ומאז היא מתפקדת כשוטרת לכל דבר. "סורלה היא מתווכת, ומאז 7 באוקטובר היא התחילה להתנדב במשמר האזרחי של השכונה. היום היא שוטרת לכל דבר ועניין. היא פשוט שינתה את החיים שלה מקצה לקצה, היא שוטרת בהתנדבות מלאה. הוציאה רישיון לנשק, יוצאת בלילות בניידת ועושה מה שצריך".
שינוי דרמטי. מה אתה מרגיש לגביו?
"מדהים. בהתחלה פחדתי. אבל הבנתי אותה, זה מה שאני עברתי, הרצון הזה לעשות ולתת. הילדים מקבלים את זה מדהים, בכל פעם היא באה הביתה עם מדים של שוטרת, ומובן שאנחנו צוחקים על זה. כבר יש על זה קטע במופע שלי. זה מדהים לראות מהצד איך היא אוהבת את זה. בגלל שהיא באה מעולם אחר, אז גם הטיפול שלה בנושאים השונים הוא בדרך המדהימה שלה - אם זה ללוות ילד שהשתכר, להישאר כל הלילה עם נער בתחנה. אנחנו מקבלים פרחים הביתה כל הזמן עם פתקי 'תודה רבה על הטיפול המסור'. היא עושה גם דברים מסוכנים, תפיסת שב"חים וכאלה".
אתה מאמין שנצא מזה? שהחברה תשתקם?
"כן, ועוד איך. הרגשנו חרדת קיום, עדיין אנחנו בפחד קיומי והפחד הקיומי יותר מלכד ממפריד. ב־7 באוקטובר ראיתי בבתי חולים דתיים, חילוניים, חרדים, ערבים ודרוזים. כמה שאהבתי להיות חלק מהעם הזה, מ־7 באוקטובר אני פי מיליון יותר גאה. נכון שיש דעות לכאן ולכאן, אבל בסוף אנחנו חייבים למצוא את המשותף, ונמצא את זה, זה תהליך.
"קודם כל שכל החטופים יחזרו, וכמה שיותר מהר. עד אז אני מרגיש כאילו אני חי ויש עננה כזאת מעל כולנו. אנחנו לא ממש חיים, זה כל הזמן שם. אני לא יודע, אולי אנחנו לא בסדר, אולי צריך לעצור הכל עד שהם חוזרים. אם עצירה כזאת היתה פוגעת רק בי, הייתי עוצר מזמן, אבל בעבודה שלנו, יש כל כך הרבה אנשים שעובדים מסביב, ויש אנשים שכן רוצים לצאת, אז אני לא יודע מה הפתרון לזה. הלוואי ויכולתי להיות כמו צ'אק נוריס או איזה רמבו שנכנס ומביא את כולם חזרה, הלוואי".
"אין דבר כזה כישלון"
לא מעט סטנדאפיסטים משתלבים בתיאטרון הרפרטוארי, ובהם גם שני שחקנים אדירים מחלוצי הסטנד־אפ הישראלי - יעקב כהן ז"ל ושמואל וילוז'ני. עבור קטורזה מדובר בשני מורי דרך. "וילוז'ני נתן לי את האפשרות הראשונה לעלות על במה, הוא הדריך אותי מה נכון ומה לא. לא הייתי פה בלעדיו. לא מזמן השתתפתי בערב שעשינו לכבודו, ואמרתי את זה על הבמה.
"ב־7 באוקטובר ראיתי בבתי חולים דתיים, חילוניים, חרדים, ערבים ודרוזים. כמה שאהבתי להיות חלק מהעם הזה, היום אני פי מיליון יותר גאה. נכון שיש דעות לכאן ולכאן אבל בסוף אנחנו חייבים למצוא את המשותף. זה תהליך"
"הוא נתן לי את הצ'אנס הראשון בקאמל, הוא האמין בי. עם יעקב עשיתי סיבוב בארה"ב, הייתי המחמם שלו, וזה היה לראות מהצד, ללמוד ולהבין שאתה יכול. יעקב היה קודם כל שחקן־על, וזה עשה אותו הסטנדאפיסט הכי טוב. המוות שלו הפתיע אותי מאוד, לא ידעתי על ההידרדרות המהירה, אלה המקומות שבהם אני מרגיש שאולי לא עשיתי מספיק. אולי הייתי צריך אז להרים טלפון לשאול מה קורה, למרות שלא ידעתי מה המרחב שהוא רצה".
לאחרונה וילוז'ני שיתף במצבו הרפואי וסיפר כי הוא מתמודד עם מחלת פרקינסון.
"כשאתה יושב בקופת חולים ומחכה לבדיקות דם, בין כל השלטים תמיד יש שלט שכתוב עליו 'מגיל 50'. פעם הייתי חושב 'איזה כיף, יש עוד מלא זמן' ופתאום אתה שם, וזה קשה. לגבי וילוז'ני זה עוד יותר קשה כי אני יודע מה זה במה. יש מקצועות שאתה יכול להיות בהם חולה, לבוא לעבודה ולהסתיר את זה, ופה אין לך את זה".
המקצוע הזה מאוד מאתגר. רכבת הרים של הצלחות וכישלונות, והכל בפני הקהל.
"זה לא כישלונות, זה לימוד. אין דבר כזה כישלון. אני אף פעם לא נכשלתי, אני כל הזמן לומד. אני חושב שהגעתי לעשות חנוך לוין רק בגלל מה שעברתי עד היום. למשל, שירות הקבע שעשיתי - בלעדיו לא הייתי מגיע לפה לעולם. עד היום אני איש קבע. תשאלי בתיאטרון אם איחרתי פעם אחת.
"זה רק מהקבע. ואני אומר את זה לילדים שלי. הבת שלי אדל אומרת לי 'נראה לי שנכשלתי במתמטיקה', ואני אומר לה 'אל תגידי נכשלתי, כי את לא נכשלת. פשוט לא ידעת מספיק טוב, ואני בטוח שבמבחן הבא תעשי יותר טוב'. למנהלים שלי ב־30 השנה האלה, משה קול ויהודה לבדנסקי, יש חלק גדול בזה. הרי מבחינתם יכולת לחשוב שתיאטרון משמעותו הפסד של כסף והופעות, אבל זה לא נכון. אני אומר שלא מפסידים כלום. זה רק יגרום לי להיות הרבה יותר טוב בסטנד־אפ, זה יפתח אותי לקהל יותר גדול, אנשים יבואו ויראו משהו אחר. הם איתי בדרך הזאת".
אחרי חנוך לוין בתיאטרון הלאומי אפשר כבר להתחיל לחשוב על החלום הבא?
"אין לי באמת דבר כזה. לתיאטרון הייתי בא, מסתכל על הבניין, יודע שאני רוצה ושזה יגיע ברגע הנכון. אבל זה לא היה חלום. כשפתחתי את התוכנייה וראיתי את התמונה שלי - עדיין לא הפנמתי שזה אני. הייתי רוצה שאבא שלי יראה את זה שאני בתיאטרון הבימה. אני מאוד רוצה לעשות סטנד־אפ בצרפתית, שאוכל להופיע איתו בפריז.
"ניסיתי לפני 10 שנים, הלכתי למורה, כי למרות שאני דובר צרפתית, בסטנד־אפ אתה לא יכול לחשוב לפני מה שאתה אומר, זה צריך להיות מהר ואני עדיין חושב על המילה. עכשיו אנחנו מדברים על לעשות משהו ביחד עם גד אלמלח מצרפת, תוכנית שתלווה שני סטנדאפיסטים, האחד בצרפתית והאחר בעברית. הייתי לא מזמן בפריז ועליתי לבמה בערב חובבים שם, וזה היה מצחיק ממש, היה כיף להחזיר את הפחד הזה של ההתחלה, זה היה מדהים".
Maya19.10@gmail.com