מרחוק היה בהן משהו מגרה. הזכירו לי פסטה שפעם ראיתי מתייבשת תחת השמש של כרתים. מסוג המתנות שמגיעות עם הצילינדרים הגבוהים שסידר לי אלוהים בעין ימין. אלה שמטשטשים את הנוף, מציגים לראש איזו סצנה מומצאת עד שיצטמצם המרחק ויתבהרו הפרטים.
כשחציתי את הסטודיו של איריס נשר בקריית המלאכה שבדרום תל אביב, היתה הפסטה לכנפי פרפרים דקיקות, חפות מסימטריה, שיש בהן עדינות גדולה ואיזו פראות מובסת. מסודרות בזוגות, ובכל כנף שני חורים קטנים, זיכרון סיכות שהצמידו אותן לאוסף מדומיין. עבודה בהתהוות, מין תרגום לפורצלן של סדרת צילומים המנציחה אוסף פרפרים בן 50 שנה. "נשלחה אלי מפריז", נשר אומרת, "לחלק מהפרפרים התפורר הגוף, חלק מהכנפיים נשרו למטה, אל תחתית המסגרת, וככה זה צולם. בלי לסדר כלום".
כבר 11 שנה נשר, צלמת ופסלת, מתמסרת לעבודה בפורצלן. אוצרת בו את צרחת חייה, מפסלת ויוצרת ממנו כלים הבוחנים יחסים חדשים בין האוכל, הצלחת והסועד. דבקה בגוון השמנת של הלימוז' הצרפתי, שאותו היא מעדיפה על הפורצלן הסיני או האנגלי.
"יש בו איזו חושניות. הוא רך, מגיב לאור ולצל", היא מעבירה לי שיעור קצר באהבה לחומר העשיר בחרסית, שהצפיפות שלו הופכת אותו ליותר חזק ולפחות שביר מחימר, למשל, ומאפשרת להגיע איתו לדקיקות שלא מתאפשרת עם חומרים אחרים. כזו שאין טובה ממנה בין שפתיים מהודקות סביב כוס תה או קפה.
טל לנצמן, מעצב ישראלי שחי ופועל בפריז, הוא ששלח לנשר את צילומי אוסף הפרפרים. הוא גם זה שחיבר בינה לבין אנשיו של אלן דוקאס, השף הצרפתי שהמסעדות שלו מפזרות כוכבי מישלן בכמה ערים בעולם. במסעדה הלונדונית שלו חיפשו כלים בעבודת יד, כאלה שלא מתקיימת ביניהם זהות מוחלטת, שמביאים איתם איזו חד־פעמיות. נשר למדה גדלים ופרופורציות, ונולדה צלחת קעורה שהשוליים שלה א־סימטריים בגוני האפור, שמשהו בדוגמה שלהם מזכיר צילום מהחלל החיצון.
שיתוף פעולה שהביא לה כבוד והרבה פניות מאנשים פרטיים, שביקשו לעצמם מהכלים שהיא יוצרת.
"אפשר להכניס למדיח?", אני כמעט לא מאמינה שזה מה שאני שואלת. "ברור", היא צוחקת, "רק במדיח. שם היא נשמרת. לא בכיור, שאז נופל עליה איזה קרש חיתוך או משהו".
אחרי זה, ב־2023, נולד שיתוף הפעולה שלה עם השפית שיראל ברגר ממסעדת Opa התל־אביבית. מסעדת שף מבוססת צמחים, שבאותה שנה זכתה בתואר "מסעדה ששווה לעקוב אחריה" במדריך הנחשב "50 Best".
הפגישה בין נשר לברגר הולידה סדרה מרהיבה של כלי אוכל שלא תמיד נדרשים לתיווך של סכו"ם בין הסועד למנה שעל הצלחת. עשר צלחות שונות לעשר מנות, המרכיבות כל ארוחה במקום.
"חשבתי מהם הכלים שיהדהדו הכי טוב את סוג האוכל שברגר עושה. אוכל שהוא מאוד מורכב, רב־שכבתי, לוקח את המקור ושובר אותו. שיש בו איזה מסתורין שצריך לגלות, להבין", היא אומרת, ואני שולחת מבט למין צלוחית קטנה שמזכירה צדפה. עושה חשק לקרב אותה אל הפה, להרגיש את עדינות השוליים, ללכוד עם הלשון את שתניח בתוכה ברגר. כשמתבוננים על שירת אוכל היפהפייה שיצרו השתיים, לא ברור איך לא כל השפים של הארץ מבקשים לעצמם דיאלוג יצירה כזה.
"מתנה גדולה"
נשר משוגעת על שיתופי פעולה. בתערוכות הצילום שלה היא שיתפה פעולה עם נשים יוצרות, שאותן צילמה בשחור־לבן כשהן עירומות. אחרי זה, ב־2010, יצרה את "בחדרי החושך", תערוכה נפלאה שהתמקדה בפורטרטים של 36 סופרות ומשוררות ישראליות מובילות ושנדדה בין גלריות ומוזיאונים בארץ ובעולם.
כל אחת מהן בחרה משפט או מילה שיופיעו איתה בצילום, ובכל מקום שאליו הגיעה התערוכה נשר תרגמה את הכתוב לשפת המקום, ממקמת אותו על המצולמות. "וזה היה לפני עידן הפוטושופ", היא מבקשת להוסיף, כשמאחוריה פרוש על הקיר הפורטרט של רונית מטלון. יפה להכאיב, מסקרנת, נראית כמו לא מסתכלת על כלום אבל רואה הכל.
אחרי זה נולד שיתוף הפעולה עם יורם קניוק, ובמרכזו סדרה של עטיפות לספר חדש שעוד לא נכתב ושאולי לא ייכתב. מין תהליך הפריה הדדית מוזרה ונהדרת, שמביא מפגש בין שני יוצרים ששום דבר בו לא מובן מאליו.
"שיתופי פעולה הם מתנה גדולה", היא אומרת. "כל אחד מאיתנו מגיע עם העולם שלו. עם מרבצי הזיכרון והחוויות שלו, וברגע שאת מכירה מישהו נוסף ויש ביניכם חיבור טוב, אתם יכולים בעצם ליצור ביחד פרי בטן משותף שנולד בדמיון של שניכם".
כשאני שואלת אם אין מבחינתה משהו פחות נחשב בשיתוף פעולה עם אנשי מטבח, היא אומרת שאוכל דווקא מדבר אליה. שהיא תמיד נרתעה מהרעיון שאמנות היא משהו שאמור להיות מרוחק ומנותק. מצביעה על קצה שדרת מדפים שעליהם כלי פורצלן רקומים חוטי פשתן, אל אהיל ברזל שבתוכו ראש ברונזה, עבודה מהשנים שבהן שילבה בין רהיטים לפיסול. אומרת שאהבה את המחשבה שאצל אספנים שרכשו את היצירות שלה הן היו לחלק מהיומיום.
"איך להמשיך לאהוב"
ברונזה, חימר, פיברגלאס, לטקס, ברזל, הרבה חומרים ידעו כפות הידיים של איריס נשר מאז נולדו במילאנו ב־1966. כפות ידיה ארוכות, וכמו העבודות שלה משלבות בין עדינות לכוח.
היא היתה בת 4, הצעירה מבין ארבעת הילדים במשפחה, כשההורים החליטו לחזור ממילאנו לכפר שמריהו. בתיכון למדה במגמה לצילום בוויצ"ו תל אביב. אחרי הצבא נסעה לניו יורק ולמדה צילום בסקול אוף ויז'ואל ארטס, ומשם כל הדרך אל החוף המערבי, ללימודים ב־CalArts בלוס אנג'לס, שם לקחה קורס בפיסול, ו"פתאום גיליתי שיש לי כישרון בידיים. זו היתה הפתעה וזה היה ממכר", היא מסבירה איך קרה שכבר מראשית הקריירה שלה, בתוך סצנת האמנות המסעירה של ראשית שנות ה־90, היא נעה בין הדיסציפלינות. פיסלה וצילמה, עבדה על סטים, אישה יחידה בין גברים במחלקת אפקטים מיוחדים.
שנים בוערות בגילוי וביצירה, ובסיפור האהבה בינה לבין במאי הקולנוע אבי נשר, שכבר היה כוכב בארץ אחרי "הלהקה" ו"דיזנגוף 99". בפעם הראשונה שבה ראיתי אותם יחד ברחוב, חשבתי שיש ביניהם איזה דמיון, כאילו בקעו מאותה ביצה קדומה.
ב־1996 נולדה תום, בכורתם, בארה"ב. חמש שנים אחריה נולד ארי, ואבי הודיע לאיריס שאת כיתה א' תום תלמד בישראל, וב־2002 הם חזרו ארצה. ב־24 בספטמבר 2018, יומיים לפני יום הולדתו ה־17, ארי נפגע בתאונת פגע וברח. שלושה ימים לאחר מכן, כשהיה ברור שאלוהים רוצה אותו לעצמו, הודיעה המשפחה שהחליטה לתרום את איבריו, בתקווה שיצילו אחרים.
"קרוב אלי", כך נקרא הסרט שיצרה תום, בכורתה, שבתקופה הכי קשוחה ליוצרים ישראלים זכה בפסטיבל הקולנוע החשוב בטרייבקה. בגיל 27, תום נשר הפכה לצעירת הזוכות בפרס אופיר בקטגוריית הבימוי, והסרט קטף גם שלושה פרסים נוספים - פרס השחקנית הראשית (ליה אללוף), פרס העריכה (שאולי מלמד) ופרס הסרט הטוב ביותר.
"הסיפור הוא על מישהי שמנסה להבין איך להמשיך לאהוב, איך להמשיך לחיות, אחרי שאיבדה את היקר לה מכל ואין לה על מה להישען", אמרה אז תום, שהקדישה את הסרט לאחיה הקטן ארי, אבל חזרה והתעקשה שבשום אופן זהו לא סרט אוטוביוגרפי. "כל החלטה שקיבלתי בכתיבה נועדה כדי לשרת את הסיפור".
"אנחנו מאוד הקפדנו להיות לגמרי בשבילה, ואם היא לא מבקשת - לא להתערב", אומרת האם, איריס. "זה לא רק שסמכנו עליה: כהורים, מאיזשהו גיל של הילדים אתם צריכים לנקוט את העמדה הזו. היא רצתה שאצלם לה דברים? בשמחה רבה. באתי, והיה תענוג. מאוד חשוב היה לה לשמור על האוטונומיה שלה, בעיקר כי זה סרט ראשון. זה החלום שלה מאז שהיא ילדה, לעסוק בקולנוע.
"על פי הסרטים הקצרים שהיא עשתה בגיל צעיר, היה ברור שיש לה כישרון, אבל לא תמיד אנשים צולחים את המעבר מסרט קצר לסרט ארוך, שהוא גם מאוד מורכב הפקתית. עד שלא נמצאים על סט פעם אחת, לא מבינים את המורכבות המטורפת בתהליך הזה, את כל הדברים שיכולים להשתבש בכל יום צילום. בסופו של דבר היא כתבה תסריט חזק, נוגע, מאוד מהלב. היא הצליחה לביים אותו כמו שדמיינה.
"יצא סרט שהוא יצירת אמנות מצוינת לטעמי, וזה נהדר. בסופו של דבר, כישרון הוא לא משהו בגנים, זו מתנה. כישרון הוא משהו שאם יש לכם ואתם לא מאכילים אותו, הוא יכול לאכול אתכם".
"לחבר מחדש"
אלברטו טריאנו, בן לאצולה רומאית, היה דיפלומט בדימוס שהכרתי ברומא של תחילת שנות ה־90, שנה אחרי שאיבד את בתו היחידה בתאונת רכבות בצפון איטליה. הוא היה משתכר צהריים וערב, מחזר אחרי רגעי שכחה שאף פעם לא באמת הגיעו. אמר שהוא מקנא ביוצרים. שאם נגזר על מישהו לחוות אובדן כל כך נורא, עדיף שיהיה סופר או צייר, כי "ביצירה אתה בורא חיים למת".
חשבתי על המילים שלו כשאמרתי לאיריס שלא פעם, כשנתקלתי בעוד פרסום על תערוכה שהיא מציגה בארץ או בחו"ל, חשבתי איזה מזל שהיצירה לא נטשה אותה ולא את בני ביתה. לא נאלמה. היא אמרה שזה נכון, והוסיפה: "אבל תדעי שלשם את נמשכת. יש לך ילד באדמה והאינרציה היא לרדת אחריו". הרגשתי איך אני לא מצליחה לשמור יותר על המחסום בעיניים, ביקשתי סליחה שככה אני בוכה. "חופשי", היא חייכה.
האחיות שלה והחברות הכי קרובות היו אלה שמשכו אותה בחזרה אל דרך העשייה. שבועיים אחרי המוות של ארי הן הציעו לה לחזור לסטודיו ולהיות איתה. "לפני כן תמיד הייתי פה לבד. אפילו אסיסטנטים לא היו לי. זו היתה הצלה. המקום הזה של לבוא לסטודיו, לעבד את התחושות, לשים את כל האבל בתוך האמנות. את כל הקרע, את כל השבר. להבין איך צומחים מזה, איך למצוא בזה נחמה".
בכל יום היא היתה באה לסטודיו, עובדת, וחוזרת הביתה באפיסת כוחות. "מה שהן עשו עבורי זה כמו אלו שרצים לצידך בסוף מרתון ונותנים לך מים", היא מספרת, ונזכרת ביום הזה שבו תום היתה בכיתה ו' והשתתפה בתחרות ריצה למרחקים ארוכים, ואיך לקראת הסוף, כשהיה ברור שקשה לה, אבי קפץ מהקהל ורץ לידה את כל הפינאלה. "הוא לא הצליח לשלוט בעצמו", היא מחייכת את הזיכרון.
"כשחזרתי לעבוד בסטודיו, מהר מאוד הבנתי שאני לא יכולה ליצור את הכלים שיצרתי קודם. שכל המקום הזה, של כלי שלם ומושלם, היה מקום שנפשית לא הצלחתי להתחבר אליו בכלל. עבודה עם פורצלן דורשת יציבות מחשבתית, נפשית ופיזית, ולי רעדו הידיים".
בהתחלה היא הלכה בדרך התובענית של הטמעת צובענים בפורצלן. זו הדורשת ייבוש, ריסוק, לישה, הרטבה, וסליחה אם השמטתי שלב או שניים. באפורים שמרכיבים את פלטת צבעיה היא יצרה על צלחות דמויות של אם וילד, משחה אותן בגלזורה. ואז החלה לשבור את הכלים. "לשבור ולחבר מחדש. זה התחיל משברים מודבקים והתפתח לתפירה".
כלים מצולקים על הקירות ועל המדפים, שאת חלקם בנה ארי, ילד של אמא, בחופש הגדול האחרון שלו. "זו היתה עבודת הקיץ של ארי, הוא היה משייף את הצלחות. הוא אמר לי לקנות משייף חשמלי, אז קניתי, אבל חזרתי לשייף ביד. ככה אני מרגישה את הכלי יותר טוב. החשמלי לא מגיע לכל הפינות. חוץ מזה, בקורונה הוא עף לי מהיד וחתך לי אותה. הייתי לבד בסטודיו והזמנתי אמבולנס, כי לא יכולתי לנהוג", היא אומרת ומושיטה את כף היד. שלא כמו צלקות הפורצלן, את האיחוי שבעור בקושי רואים.
"אני שואלת את עצמי מתי אוכל לחשוב על ארי בלי שיכאב נורא, כמו שהייתי חושבת עליו כל הזמן. מתי אחשוב וזה לא יהיה ארי־אייי־כואב. כמה שנים זה עומד לקחת עד שאפשר יהיה לחשוב עליו, להיזכר בו, להגיד עליו דברים, ושזה יהיה ממקום נעים. שזה יהיה טוב, מתוק, כמו מה שמגיע לו. לא ממקום שיישאר מחובר ממש פיזית לכאב לב. לכאב נורא".
"יופיים של הפגמים"
בכניסה לסטודיו ניצב על אחד המדפים מחוך פורצלן פרום, או שאולי זה חזה פעור שנתלשו מתוכו האיברים. תופס את העיניים ואת הגרון. "הכנסתי לתנור כד עומד וסגור עם חורים להשחיל בתוכם את החוטים", היא מספרת את הולדתו של חפץ שלקח לעצמו חירות, "אלא שבחום של 1,200 מעלות קורים כל מיני תהליכים שהם לא בשליטתנו, וכשפתחתי את התנור ראיתי שהוא נשכב ונבקע. ברגע הראשון האינסטינקט היה לזרוק אותו, כי לא הצליח, אבל כשהנחתי אותו על השולחן הוא תפס חיים משלו. והוא מדהים בעיניי".
בדרך כלל זה לא עובד ככה. היא לא מאפשרת לחפצים את חופש השבירה. שומרת לעצמה את השליטה בשברי יצירתה. לא משאירה אותם ליד המקרה. יודעת להחליט איפה בדיוק עובר הדימוי, איך לקרוע את הפורצלן, ואז מחברת מחדש, תופרת או מדביקה, מצמיחה צלקות משל היו רקמה חדשה. וככל שעובר הזמן היא משילה מהחפצים צובענים וגלזורות, יורדת לבסיס הפורצלן, לטוהר שלו, לניקיון הזה שקשה לא להתאהב בו.
"כשחזרתי לסטודיו, הבנתי שאני לא יכולה ליצור את הכלים שיצרתי קודם. שכל המקום הזה, של כלי שלם ומושלם, היה מקום שנפשית לא הצלחתי להתחבר אליו. עבודה עם פורצלן דורשת יציבות מחשבתית, נפשית ופיזית, ולי רעדו הידיים"
"קו השבר", כך נקראת התערוכה החדשה שלה, שנפתחה לפני שבוע ברומא בגלריית Maja Arte Contemporanea, ושעתידה להציג שם עד סוף יוני. זו הפעם השלישית שהיא מציגה באיטליה מאז נסדקו קירות חייה. מוצגים שם בעירום פורצלני אגרטלים שמשהו בהם מזכיר קליפת ביצים שבורה, צלחות מצולקות וצלחות תפורות, וצילומים המתעדים חפצים.
התערוכה הזו היא אירוע יוצא דופן בתקופה הנוכחית, שבה על רקע המלחמה בעזה רק גדל מעגל הנמנעים משיתופי פעולה עם אמנים ישראלים. "יכסחו אותך", אמרתי לה לפני שנסעה, והיא ענתה שברור לה שהולך להיות מאתגר, אבל כלום מכל זה לא קרה. הפתיחה עברה בהצלחה גדולה.
"בעידן האובססיבי כלפי שלמות, נשר מהללת את יופיים של הפגמים", כתבה מבקרת אמנות במאמר יפהפה שסיקר את התערוכה. "קווי השבר, שאינם מסמנים רק את החומר, אלא גם את נשמתם של החפצים, הופכים בידיה של האמנית לעקבות יקרות ערך: החרסינות - בצורתן המקורית ככדים וכצלחות - נשברות בכוונה כדי שיורכבו מחדש באמצעות חוט פשתן, המחליף כאן את הזהב שבמסורת היפנית של הקינצוגי. החוט והתפירה המחודשת מהווים הצהרה אסתטית של ממש, יוצרים אוצר מילים חזותי חדש, שבו כל חיבור הופך לרגע של יופי. להזדמנות להתבוננות על הארעיות של כל קיום".
הפיתוי להשוות את העשייה של נשר לקינצוגי, אמנות יפנית של תיקון כלי חרס שבורים באמצעות שרף ואבקת זהב, הוא גדול. נשר אוהבת את הרעיון. "דווקא הכלי המשומש, השבור, המתוקן, הוא באמת יפה יותר לטעמי", היא אומרת. "זו אמירה יפהפייה, אבל זה לא אותו הדבר. המקום שאני מחפשת הוא זה שחי ונושם עם כאב תמידי. קו שבר, כמו זה הסורי־אפריקני, הוא המקום שנוצר כשמשהו מתחיל להיסדק ונפער - ובסופו של דבר, הוא נשאר איתנו.
"אנחנו נולדים נקיים באיזשהו אופן, ולאורך השנים יש לנו שברים מכל מיני סוגים. אנחנו כל הזמן משתנים, נופלים, מתפתחים. כל הזמן צריכים להתמודד עם שברים. גם כמדינה תמיד נחיה עם קו השבר הזה שאנחנו חווים עכשיו. עם הצלקת הזו"
"אנחנו נולדים נקיים באיזשהו אופן, ולאורך השנים יש לנו שברים מכל מיני סוגים. אנחנו כל הזמן משתנים, נופלים, מתפתחים. כל הזמן צריכים להתמודד עם שברים שונים בחיים. גם כמדינה, תמיד נחיה עם קו השבר הזה שאנחנו חווים עכשיו. עם הצלקת הזו. המלחמה חייבת להיגמר, זה ברור, אבל לא נחזור להיות אותה המדינה אחרי האיחוי.
"מהצד השני, אם פעם הייתי חושבת שאנשים לעולם לא יצליחו להתגבר, שזה יכול למוטט אותנו כמדינה, היום אני מרגישה שזה יכול להיות מאוד־מאוד קשה, אבל כן צריך להילחם. בגלל זה אני יוצאת למחות. להילחם על המדינה ולהילחם במישור האישי, שבו כל יום הוא מרתון בעלייה. אני גם יודעת שזה לא הולך להיגמר, כי עברו כבר שש שנים, והמקום הזה, שבו אני קמה בבוקר והכל נעשה במאמץ, לא ייגמר לעולמים. הידיעה שכל הזמן אהיה בסוג של תהום, של שבר.
"גם אנחנו, כמדינה, חיים על סף התהום הזו. שני הצדדים שבתוכנו צריכים להבין מהו הטריגר שמכניס את הצד השני לכאלה חרדות, אחרת זה רק מעמיק את השבר".
