עברית שפה קשה, רחוקה כל כך מהמנגינה של ההונגרית, זו שבה התנהלו בני הזוג יהודית ולאצי פרידלנדר. היא סלובקית, הוא הונגרי, זוג שורדי שואה שהקימו בית בנתניה ובו נולדו להם שלוש בנות ובן.
"שפה קשה ומפוארת", אומרת רותי ברודו, השנייה מבין הארבעה שנולדה ב־1961. "עד יום מותו, אבא שלי, שעלה לארץ ב־1949, היה מחובר להונגרית שלו. זה היה בית גלותי, לא היה בו מי שיתקן את העברית שלי, שעד היום היא לא מספיק טובה, רק שאני כבר שחררתי. אין מגדרים. קבלו את הזכר והנקבה שלי", היא מכריזה, ואני חושבת על האבא הזה שלה שכל השבוע עבד בליטוש יהלומים, היה חוזר הביתה לכן הציור שלו, שכמה שנאבק לא הצליח להוציא ממנו פרנסה. אבא שבימי שישי היה מגיע הביתה עם ערימת ספרים מיד שנייה בשביל רותי שלו, שכל כך אהבה לקרוא. ספרים בהוצאת עם עובד שמבין הדפים המצהיבים שלהם עלה ריח של ידיים זרות שדפדפו בהם קודם.
שנים יעברו עד שתתגבר על חרדת הדקדוק, שתתחיל לדבר לעולם את המילים והמחשבות שנאגרו בתוכה. מילים מעיזות, מבקשות אמת, שלפעמים, בלחן הדיבור שלה, הן נשמעות קצת קשוחות כמו ביקשו לבוא חשבון על כל אותן שנים שבהן הרגישה לא נוח בתוך העברית.
ילדה שקטה, קוראת וגוזרת מנייר בובות ובגדים להלביש אותן, חולמת על היום שבו תלך רחוק מהבית אל עולמות של אחרים. "אבא חבש כיפה שחורה, הניח תפילין בכל בוקר, אבל הוא לא האמין באלוהים. הוא היה דתי כי זה חלק מהפרוטוקול, לא לוקח צ'אנסים. עושה מה שעשו במקום שבו הוא גדל. אני למדתי בבית ספר דתי, בנות ובנים לחוד, שזה הכי גרוע בעיניי, ועם כל הכבוד, אנחנו מאוד שונים. יש משהו בחיבור בין גבר לאישה, בין ילד וילדה, שהוא יין ויאנג. ההפרדה הזו גרמה לי להיות מאוד מובכת".
מכל הבנות קינאה רק בדבורה, חברת ילדות שעד היום הן בקשר, "כי היא הרגישה חופשייה לדבר עם בנים. היא באה ממשפחה של 14 אחים ואחיות, מי שגדל ככה לומד לדבר עם מי שבא לו".
כשהתגייסה לצבא היתה לה פנטזיה סדורה בראש - היא תשרת באיזה גדוד, תפגוש איזה קיבוצניק יפה תואר ותלך אחריו בדרך מלח הארץ, רחוק מהבית בנתניה. אבל לאלוהי הבקו"ם דרכים משלו, והיא שובצה כפקידה בתח"ש. שירתה בקסטינה, נסעה כל בוקר מהבית לבסיס. "זה היה נורא. הייתי ביישנית בצורה קיצונית, לא מדברת, אילמת".
ידעת שאת יפהפייה?
"כן, כי אבא שלי כל הזמן היה אומר לי את זה. הכי לא נכון להגיד לבת שלך שהיא יפה, להפוך אותה למי שנשענת על הצורה שלה. פעם התלבשתי פרובוקטיבי. אם לא היה מציץ לי משהו לא הייתי שקטה, רציתי שיראו אותי".
מי שראה אותה היה מתי ברודו. היתה בת 18 וחצי כשנפגשו בבסיס. שנה וחצי אחרי זה, נחושה לעלות על שביל הבריחה, היא נישאה לו, וב־84' הם עזבו את הארץ לניו יורק, הכי רחוק מנתניה.
קרוב לתשע שנים הם חיו שם. הוא למד מדעי המחשב, היא עבדה בחברת נסיעות. את כל הארוחות אכלו מחוץ לבית, והיא, השותקת בעברית, המשיכה לשתוק באנגלית, סופגת טעמים חדשים שלא הכירה ואת חוכמת האירוח. "אלה השנים הכי חשובות בחיים שלי, האוניברסיטה שלי".
היית שמחה?
"באיזשהו שלב שנאתי את ניו יורק, כי אחרי תקופה את מבינה מה זה ארה"ב, מה זה אמריקנים. זה סוג של הודו, הכל קסטות, בטח בשנים האלה. מעמדות חברתיים, גזענות. האפרו־אמריקני, כמו שלמדו לקרוא לזה היום, תמיד יהיה בדואר. כסף זה הכל. היום גם בארץ הגענו לזה. זה הגעיל אותי אז וזה מגעיל אותנו היום".
"יש שם אנשים שנמקים במנהרות. איך עדיין לא נעשתה עסקה?! לא טוב למות בשביל אדמה. חייבים לפתור את הסכסוך, ופתרונות באים עם ויתור גדול וקבלה של אחר. זה כבר פחות אטרקטיבי כל העניין הזה של למות בעד ארצנו. אנשים רוצים לחיות"
כסף הוא לא מנוע לעשייה שלך?
"לא, אף פעם גם לא היה. אני מונעת מהיצירה ומהרצון לעשות הכי טוב והכי אחרת מכולם. אני לא טובה בכסף. אני אף פעם לא אעמוד על המקח. אבל לי היה ברור שבחיים אני לא אהיה תלויה בגבר כלכלית. אחת מהסיבות שהחברה שלנו כל כך בריאה זה מוסר תשלומים מטורף שאני מביאה איתי - לא להיות חייבת ותמיד להיות חיובית בבנק".
אימפריית R2M
אנחנו יושבות בחדר הישיבות של קבוצת R2M, זה הממוקם בבניין פנורמה בתל אביב, יין לבן קר בשמפניירה, סיגריה מתחלפת בסיגריה, כאילו שהרופאים לא אמרו לה להתרחק מאלה אחרי שהתגלה לה גידול על מיתרי הקול.
אני מתה על המבנה הזה, שנבנה בתל אביב של סוף שנות ה־40, לכנס אליו רוב מלאכות. כל דלת שנפתחת מכניסה אותך לעולם אחר - מתפרות, בתי מלאכה, אולם חתונות בוכרי, סטודיו לצילום, בתי מלאכה זעירים, מטבחי שף פרטיים וחלונות המשקיפים אל קו השמיים של חולון ואל בית המלאכה של משה פירסט שלפני שנה עלה לשמיים של יפו לבנות גגות נחושת לאלוהים.
בשנים האחרונות התבססה שם קבוצת R2M, מפזרת ענני ריח העולים ממאפיית הלחם והקונדיטוריה המצוינת של הבייקרי, שהשנה חוגגת 20. שם גם ממוקם המטבח המרכזי שבו מתבשל האוכל המוכן ל"דליקטסן", ושם, בקומת הבסיס של המבנה, מול החנות לבגדי העבודה שבה תולים מדי אחות, בגדי אינסטלטור - ומי אמר מדי שף ולא קיבל? - נפתחה לפני שלוש שנים ה־White Dairy Cheese Makers, מחלבה שהרעיון להקמתה התגבן בראשו של תומר אשד, מי שהתחיל כאחרון הטבחים בבראסרי.
מי שמכיר את הקבוצה יודע שגם טבח מתחיל יכול להציע מנה שיצר. ואם ההנהלה, בראשה רותי וגיא פולק, השף הראשי ובן זוגה, יאהבו אותה - היא בפנים. אשד, שמשהו בפנים שלו מזכיר לי יינן או גבן שפעם פגשתי בטוסקנה, ידע שהוא מתכתב עם ההוויה של הקבוצה לייצר לעצמה בעצמה, כינס את מקבלי ההחלטות, ומול עיניהם המופתעות פרס מגש גבינות שאותן יצר. ביקש שייבנו לו מחלבה.
ברצינות בוערת הגיש להם תוכנית עסקית היורדת לפרטי־פרטים כמו שלמד מהם במרוצת כל השנים. הם מייד אמרו לו כן, אבל שייקח זמן. "בכל זאת, מדובר בהשקעה גדולה", רותי מחייכת. "שש שנים הוא חיכה. בינתיים ביקשנו שילך לעבוד בפיתוח ובהכנות של 'דיסקו טוקיו' ו'הרצל 16'. הוא, כמו גיא, חוקר ולומד, דברים שלי אין סבלנות אליהם. הוא, שאף פעם לא היה ביפן, עושה מיסו ומגדל קוג'י להשתגע".
עכשיו, בתוך בועה משל עצמו, הוא עושה יופי של גבינות, מיישן חריצים במקרר שקשה לדמיין שהוא מתקיים על אם הדרך ליפו וכדורי פיור דה לאטה, ככה קוראים למוצרלה כשהיא מופקת מחלב פרה ולא של בופאלו. זו שלו מתפקעת בפה בטריות מבורכת.
גבינות שאותן ניתן למצוא רק בבתי האוכל של הקבוצה, כולל הבראסרי שנפתח למרגלות R48, מלון בוטיק שאותו פתחו לפני שלוש שנים בשותפות עם השוורצים, זוג פילנתרופים קנדים שיעשו הכל כדי שיהיה פה יותר טוב בארץ.
רותי מצאה את עצמה מול הת'ר שוורץ, "שהיא סוג של מראה. נולדנו באותו היום, עקשניות שיודעות מה הן רוצות. אבל אני אישה של פשרות, אפילו שאני יודעת שמלונות מקצרים חיים של שטיחי משי, והיא בעלת המאה".
המלון נולד מתוך חלום על ישראל שבה נוחתים מטוסים פרטיים, חדרים מעוצבים מהחומרים הכי שווים שיש לעולם הזה להציע ומעלית שהיא כמו חדר שקוף בפני עצמו, וכשהיא מטפסת במעלה הבניין אפשר לראות מכל צידיה את תפארת הבאוהאוס ואת מלאכת השיפוץ שארכה 12 שנה, כולה מפגן לטעם טוב.
"פחדתי להפוך לדמות"
על הדיאלוג שלה עם היופי רותי מרבה לדבר בפתיחות גדולה. על השנים שבהן נתנה לו גב מוחלט, הלכה הכי רחוק מהנשיות שלה, ועל הניתוח הפלסטי שעברה בפנים כשהגיעה הטלוויזיה. סיגל כהן, אשתו של חיים, היא שהציעה לו לקחת אותה ל־"MKR המטבח המנצח". הרעננות והכנות שהיא מביאה למסך עובדת יופי בזוגיות הזו ועובדות מעולה בצוות השופטים של "מאסטר שף".
צופה בעצמה, לא תמיד אוהבת, לומדת זוויות ומילים, רותי הפכה לכוכבת. מסתגלת לתשומת הלב ברחוב, לבקשות הסלפי, שלפעמים נעימות לפעמים מעיקות. מחדדת שחשיפה מעולם לא היתה צורך שלה. שהיא לא אישה של אנשים. כאילו שלא אני יושבת מולה עכשיו רואה אותה רואה אותי, שואלת שאלות מדייקות, מראיינת אותי לא פחות.
"אחרי העונה במאסטר שף אמרתי לגיא שאני פוחדת מזה שבסוף אחזור על עצמי, שזה בעיניי אחד הדברים הכי נוראיים. כי בסוף, סיפור חייך הוא סיפור חייך. חשבתי שאני אעשה עוד עונה אחת, אולי שתיים, לפני שאהפוך לאיזו דמות. אבל גיליתי שבסוף כל אחד זה מי שהוא. איל שעל המסך הוא איל, חיים הוא חיים, ואני זו אני. אנחנו לא שחקנים. זה מי שאנחנו".
גם טוקבקים למדה לאהוב. "במיוחד אלה הרעים, כי אני מביאה אותם לצד שלי. אני שואלת 'למה אתה קורא לי מגעילה? אתה מכיר אותי? מה עשיתי לך?' מתחיל שיח".
פוליטי או סביב השיפוט שלך בטלוויזיה?
"המגעילים זה תמיד פוליטי. בתור אחת שגדלה במשפחה של ניצולי שואה, שמעתי כל הילדות על העולם ששתק כשרצחו שישה מיליון יהודים. אני זוכרת שממש הרגשתי כעס על זה, ועכשיו אני חלק מזה. יש שם אנשים שנמקים במנהרות, ואני העולם השותק. איך זה יכול להיות? איך עדיין לא נעשתה עסקה?! לא טוב למות בשביל אדמה. חייבים לפתור את הסכסוך, ופתרונות באים עם ויתור גדול וקבלה של אחר. זה כבר פחות אטרקטיבי כל העניין הזה של למות בעד ארצנו. אנשים רוצים לחיות".
היא חותמת את המילים בנשיפת עשן, ואז, כמו היו המחשבות בתוך הסיגריה, היא ממהרת לשאוף ממנה שוב, מבקשת לחדד שעל טעויות צריך לדעת לשלם. "השמאל, איך שקוראים לזה עכשיו, ישב לו שנים על סיר חוסר המעורבות. כל אחד התעסק בשלו, דאג לעולמו עד שהוא נלקח ממנו.
"אבא שלי כל הזמן היה אומר לי שאני יפה. הכי לא נכון להגיד לבת שלך שהיא יפה. להפוך אותה למי שנשענת על הצורה שלה. פעם התלבשתי פרובוקטיבי. אם לא היה מציץ לי משהו, לא הייתי שקטה. רציתי שיראו אותי"
"אני חוזרת רגע אל המהפכה המשפטית, המשטרית, כל מה שתבחרי לקרוא לזה. אני לא חושבת שהמערכת המשפטית היתה נכונה. היה נדרש תיקון. אני לא מספיק בקיאה, בסוף אני רואה את העולם דרך חור מאוד קטן של העסקים שלי, על הקושי לנהל עסקים פה", היא אומרת - ובאחת עולה מופע הסערה שלה בכנסת באפריל אשתקד.
איך, בלהט שעל ליבה יצאה נגד הבטחות להבאת עובדים זרים שאף אחד לא מקיים, על שותפות בין המסעדנים למדינה שלא מקיימת את חלקה, דוחקת אותם לעשייה מעבר לים.
"אני לא אעזוב את הארץ כמו שצעקתי שם, אבל לפעמים אני נוסעת עם גיא הביתה ומייחלת שתבוא איזו פצצת אטום ותעיף את הכל כי אין כוח יותר, ואז אני הולכת לישון ומתעוררת עם המחשבה שבסוף אני יכולה להתמודד עם הכל. הכל תלוי בשכנוע העצמי".
היא, שחיה את עולם המסעדנות כבר 31 שנה, יודעת שאין שום סיכוי להביא ישראלים לעמדת שטיפת הכלים. שלא משנה כמה תמתח את גובה השכר לעובדי מטבח או מלצרים היא, כמו הענף כולו, מפסידה לעבודה מהבית או מאיזה חוף בתאילנד כמו זו שההייטק יכול להציע.
כשפתחה את ה"קופי בר" ב־94' רוב הטבחים במסעדות היו פלשתינים שהביאו איתם חומרי גלם מחברון או משכם, שנטמעו בעשיית המטבחים של מסעדות העילית בארץ ובניסוח של המטבח הישראלי שעשה לו שם בעולם.
היא, שחזרה אז מניו יורק, העסיקה עובדים זרים ממולדובה. "עם המולדובים יכולתי להילחם. הם היו עובדים מטורפים, מסורים. הם רצו להרוויח כסף לשלוח למשפחה שלהם. ככה בנינו את הקופי בר". וכשאני מנסה לדמיין את התקשורת בעברית שבורה, היא מוסיפה: "עובדים זרים למדינה זו ברכה. אם אתם לא מאפשרים עובדים זרים, אז תעשו שלום. לבנונים, מצרים, פלשתינים, כולם צמאים לעבודה".
בראשית הדרך, עיקר התפריט בקופי בר התבסס על אנטיפסטי עשיר, הרבה לפני שהמנה כבשה את מצעד המזנונים ותפריטי המסעדות. רקחה מרקים שבהם, היא אומרת, השקיעה בלי סוף, סנדוויצ'ים שזוכרים את ניו יורק ובייגל עם גבינת שמנת וסלמון. חמאה ויין היו צבעי היסוד של המטבח שאותו למדה תוך כדי בישול, מביאה לתוכו את שקראה בספרי בישול ואת שהביאה מתשע השנים בניו יורק.
"לי לא היה הצורך להשתייך. בצבא הבנתי שאני לא אלחם על להיות שייכת. אני אהיה אנטי. אני אהיה בפרינג', אני אהיה אחת העם. המסעדות שאני אפתח הן לכולם, לא לפודיז. אתה לא צריך להיות עשיר, לא להבין ביין, אתה תקבל אוכל טוב וזה ייגע בך, ולא משנה מאיפה הגעת. זה עבד על הוואן. כשאתה עושה משהו וזה עובד נסגרות כל הבעיות הנפשיות שלך, ולי היו טונות. זה לא שהעולם הפחיד אותי - הרגשתי שאני לא שווה כלום.
בקופי בר, בגיל 34, היה לי מקום בעולם הזה. עבדתי קשה וזה עשה אותי מאושרת. מההתחלה לא קיבלנו קרדיט על הקולינריה לבד. קיבלנו את אהבת הקהל. הקופי בר היה מפלצת. עד היום אם משהו טעים לי - לא משנה לי מה יגידו. אם כולם יגידו שלא טוב - אני מקשיבה, אבל אם מבקר מסעדות או נגיד את, שאת אוטוריטה של אוכל, לא תאהבי, זה לא מעניין אותי".
אין גבול לדמיון
הילדה שהיתה, הילדה שנשארה בה, משכילה לברוא עולמות. המסעדות והמעדניות הן כמו תפאורה מוקפדת שלוקחת את הדמיון למקום אחר, לעיר אחרת, בזמנים אחרים כמו אלה שרואים בסדרות התקופתיות שהיא כל כך אוהבת. ככה זה היה בקופי בר, הלך והתעצם בבראסרי, וכשנכנסתי בפעם הראשונה ל"הוטל מונטיפיורי", בניין משנות ה־30 שהשיפוץ שלו מדקדק בפרטים, חשבתי שהוא מציג קולוניאליזם במיטבו. שהוא סקסי.
ישבתי שם בשולחן 42, כוסית דריי מרטיני התחלפה בנגרוני שעד היום הוא מהטובים בעיר, מדמיינת את האמפרי בוגרט יורד מאחד החדרים. "על מה את חושבת, ילדונת?" שאל ונמוג בלי לחכות לתשובה.
את יכולת הבימוי הזו מביאה עכשיו הקבוצה להיכל התרבות של תל אביב. "זה אחד הפרויקטים שהכי מרגשים אותי", אומרת ברודו, ממלאת את הכוסות ביין. "יש לו שטחים מטורפים שהם לא בשימוש, מזנונים, ולמטה איפה שהיה 'אפרופו' אנחנו נפתח מסעדה. את כל ההסעדה, את כל האירועים במקום אנחנו נפעיל", היא אומרת והדמיון הולך אחריה כשהיא מתארת איך ירהטו את החללים, יהפכו את אזורי האוכל לחמים ומעוצבים יותר. מתארת את האוכל שיתכתב עם הקונצרטים והמופעים שיתקיימו במקום. "תחשבי למשל שמנגנים עכשיו צ'ייקובסקי ומחברים לזה את האוכל ואת השתייה. יוצרים נשף ענק".
את אוהבת הופעות?
"לא! "
הקופי בר שזימן לה חיים הוא שזימן לתוכם את גיא פולק. זה היה שלוש שנים וחצי אחרי הפתיחה. הוא היה אז בחופשה אחרי לימודים בקורדון בלו שחיפש מסעדה להשתלב בה. מישהי סיפרה לו על מקום קטן עם הייפ גדול שפתחו באזור המוסכים של יד חרוצים. שמגישים שם את הרוסטביף הכי טעים בעיר. "זה היה בכלל רוסטביף שקניתי מטירת צבי", היא צוחקת את הזיכרון, "ולא באמת רציתי לעבוד עם מישהו שיודע יותר ממני, אבל הוא היה כל כך ביישן שאמרתי 'איתו נסתדר'".
הם בישלו והתבשלו לחברות גדולה, שהבשילה לזוגיות אחרי הפרידה ממתי. "זוגיות שמתחילה בזה שהוא היחידי שהיה אוסף אותי כשהייתי משתכרת ומחזיר אותי הביתה".
13 שנים הם יחד, מהבוקר עד הערב. העובדים שלה הם האנשים שמתארחים בבית שלהם, הממוקם באחד הרחובות הקטנים הסמוכים לשוק הכרמל. שם המולת כלי אוכל ובישול, עבודות אמנות על הקירות, חפצים בכל מקום, ביניהם גם כאלה שהיא סורגת, תמיד בשכיבה ועם מסרגה אחת, בוראת כריות, דובים, חתולים שנראים חמורי סבר משהו, יפים להשתגע.
"מה שיוצא קורה", היא צוחקת על ההתפעלות שלי, אומרת משהו על זה שכל רגע עם מסרגה ביד בא על חשבון סיגריה. אם זה היה תלוי בה, סביר להניח שעוד היתה ממשיכה להתרוצץ בין המסעדות גם בשעות הערב. זה גיא שמרגיש צורך לבית, שלימד אותה להכניס נשימה ללו"ז.
"כשאמא שלי הפסיקה לבשל נדלקה בי ההבנה לצורך הזה של קניית אוכל מוכן הביתה", היא מספרת את ראשיתה של ההצלחה הזו שמילאה את העיר בשקיות נייר צהובות עם לוגו שמזכיר את פריז, אולי את ניו יורק עכשיו. בכל שישי היא מתכנסת עם האחים בדירה של אמא, שאותה העבירה לתל אביב אחרי שאבא שלה נפטר בזמן הקורונה. מרכז השולחן זה האוכל שהיא מביאה מהדליקטסן. כל המשפחות מצמיחות תפקידים לילדים שלהם אצלה, חיים שלמים אבא שלה הכין אותה לזה שהיא זו שתיקח על עצמה את הדאגה והטיפול בכולם אחרי שהוא כבר לא יהיה.
שמונה שנים מפרידות בינה לבין גיא, וכשאני שואלת אם הפער הזה הלחיץ אותה בתחילת הדרך, היא אומרת שלא. "הוא אהב אותי כל כך, ואני הייתי צריכה שיאהבו אותי. אבל עזבי אהבה. זוגיות זה יכולת ליצור עם עוד בן אדם, הלעיסה המשותפת הזו, החשק לעשות משהו. אני צריכה שמישהו ישלים אותי, אני לא שלמה לבד. אני, אגב, חושבת שזה נכון לגבי כל אחד. זו לא רק הבחירה אם להיות סוליסט, זה הרבה מעבר לזה. ההסתכלות על דברים משתי זוויות ואז להפוך את זה למשהו. אני נותנת למתי את הקרדיט הגדול שבלעדיו זה לא היה קורה. לא הייתי עושה את זה לבד, אבל גם הוא לא עושה את זה לבד".
עזיבה אחת כואבת
גיא היה בן 45 כשהיו לזוג. אומרת שבהתחלה הרגישה אשמה על זה שלא יהיו לו ילדים. "כיום", היא אומרת, "אני מבינה שהוא לא צריך ילדים. זה לא חיים ומוות העניין הזה, ובמילא כל הילדים עוזבים את ההורים שלהם".
"כשאת מתנהלת בתוך גוף שיש בו 1,200 איש את לא באמת משפיעה. בתחילת הדרך יכולתי לגעת באנשים, להפוך אותם לחלק ממני, שיקשיבו לי, שיאמינו בדרך שלי, שיהיו אני. כשאת עם 1,200 איש את לא יכולה לעשות את זה"
עוד לפני הנישואים למתי, בטווח של חצי שנה ביניהן, היא עברה שתי הפלות, אומרת שהרופא הזהיר אותה מפני סמיכות כזו אבל היא רצתה לצאת אל החיים. אומרת ש"אחרי השנייה ידעתי שלא אצליח להרות שוב. משהו בתת־מודע. תחושה שעל חטא הנוחיות הזה אני אשלם. אחרי שנתיים בניו יורק ניסיתי להרות וזה לא הלך. בפתיחה של הקופי בר הבנתי שזה לא יקרה. יש משהו יותר חשוב בחיים שלי. אני חושבת שלנשים זה חשוב להבין שברגע שיש משהו עוצמתי שממלא אותן בצורה מופרעת, הצורך להיות הורה מתמתן".
בהנהלת הקבוצה, "הבורד", כמו שהם כבר קוראים לה כיום, נמצאים לא מעט אנשים שהולכים איתה מתחילת הדרך. "יש ביניהם אנשים שלגביהם אני מרגישה שממש הוצאתי אותם מהבטן שלי", היא אומרת את שממנה לא נשמע מוגזם. את הקרבה, האינטימיות שנרקמת בנסיעות חיים ארוכות על כבישי היצירה והמעשה, מרגישים מייד כשנכנסים אליהם למשרדים. מין משפחה שעושה חשק להשתייך אליה. להיות אחד מאלה שרותי תדאג להם ככה.
כשאני שואלת איך היא מגיבה כשמישהו רוצה ללכת, היא אפילו לא לוקחת רגע לנשום את המילים: "מרגישה נבגדת. זה לוקח זמן עד שאני מתקשרת עם אנשים שהולכים. זה זורק אותי לשאלות של למה? מה לא טוב בי? למה אנחנו לא יכולים לעשות את זה יחד?"
כשאני שואלת אם כבר הלכה לאכול ב"פרא" או ב"קרוט", המסעדות שבראשן אביעד פלד שעשר שנים עבד בהוטל מונטיפיורי ולצידו אורי שטיינברג שגדל בקבוצה, היא אומרת שעדיין לא. שיום אחד זה יעבור לה, ואז מוסיפה ש"כשאביעד התחיל לעבוד במונטיפיורי ידעתי שיום אחד הוא יעזוב. זיהיתי את הצורך הזה שלו ליצור מקומות שיהיו מזוהים איתו. אבל העזיבה של אורי, שהוא יותר מאחורי הקלעים, הכאיבה ממש. גיא ואני הרגשנו שפספסנו, כי מה שעשינו לא היה מספיק טוב. הוא החליט ללכת".
והתחרות? איך את מתמודדת איתה?
"אני שונאת תחרות, שונאת את כל המתחרים שלי. לא באמת שונאת אבל שונאת", היא אומרת ומוסיפה משהו על זה שהפסיכולוג שלה הסביר לה, שכשאתה לא מוליד ילדים אתה נשאר אינפנטיל, וממשיכה: "עם השנים אני מרגישה שהתחרות יותר גדולה. היתה לי תחושה שמה שאנחנו עושים זה רק אנחנו, יחידים ומיוחדים. היום אני מפחדת שיעשו טוב מאיתנו. הכי קל להיות עסק קטן וטוב, וכשנפתח כזה כולם מתלהבים. אנחנו כל הזמן בוחנים את עצמנו".
אבל כשאת גדולה יש לך כלים לחסום מתחרים, לנצח בתחרות.
"אין דבר שהוא יותר כיף מלהיות קטן וגמיש, רק שאי אפשר לשרוד כך במשך שנים. יש מחיר לגדילה. אני כל הזמן מנסה להיות בשליטה, לטעום הכל, אבל גדילה מביאה איתה ביורוקרטיה ותהליכים. אני לא טובה בתהליכים, בשביל זה יש אחרים. הכישרון הגדול שלי הוא בבחירת אנשים. אני מוקפת אנשים טובים שרובם הולכים איתי כבר שנים".
1,200 איש מונה כיום הקבוצה. "ממש לא מפחיד", היא אומרת, "יש יתרונות, כי כל אחד מביא איתו צבע אחר ומעוף, אבל זה מעיק. כי כשאת מתנהלת בתוך גוף שיש בו 1,200 איש, את לא באמת משפיעה. בתחילת הדרך יכולתי לגעת באנשים, להפוך אותם לחלק ממני, שיקשיבו לי, שיאמינו בדרך שלי, שיהיו אני. כשאת עם 1,200 איש את לא יכולה לעשות את זה. אם יש נקודה קשוחה בגדילה זה שאת פחות משפיעה".
בחלון היום מתקפל, חולון נראית אפורה יותר. "היא לא כל כך רעה", רותי אומרת ואז מוסיפה על זה שכל הערים מוותרות על ההליכה ברחוב. ההתכנסות לקניונים, השיפוצים, זה הורס אותן. תל אביב, העיר שעל החיים שלה היא השפיעה כל כך הרבה, מעייפת גם אותה. גיא והיא בונים בית בעמק האלה. בעוד כמה שנים יעברו לצפרירים.
היא צריכה אוויר וצבע, ואומרת שכל עניין האוכל אצלה התחיל כשלבניין שלהם בנתניה הגיעה משפחה תוניסאית. "ג'יזל קראו לאמא. הייתי בת 6 וחשבתי שככה אוכל צריך להיות. חי, עם צבע. גפילטע פיש זה הסוף שלו. הוא עתיד להיעלם. זכרי את המילים שלי. בעוד כמה שנים לא יאכלו יותר גפילטע פיש בישראל".