ולתפארת חלק ממדינת ישראל? קובי אריאלי מתמודד עם הטקס הכי חשוב

השם היה אלפא אם אני זוכר נכון. יותר נכון אלפא! בקול של צעקה. הימים ימי סוף שנות ה-70 או תחילת שנות ה-80, אני ילד בתלמוד תורה בית וגן בירושלים, והחברים, בהנהגת איציק קפלן, היום רב גדול ותלמיד חכם, מתפלחים אל החזרות לקראת טקס יום העצמאות בהר הרצל הסמוך.

האמת ניתנת להיאמר שאני לא הייתי איתם, אבל האוזן שלי הייתה מספיק כרויה והראש עבד מספיק טוב כדי לאמץ את הסיפורים שלהם, ובמשך שנים לספר אותם כאילו היו סיפורים שלי. אלפא היה שמו של אחד המפקדים במקום, אולי הקצין או הרס"ר שפיקד על כל המבצע. הם היו חוזרים ומספרים סיפורי גבורה על הדגלנים והיחידות, והשירים ואלפא והצורות שהדגלנים היו יוצרים.

זאת הייתה החוויה הראשונה שלי, של ילד די תמים שהכל עוד טהור ונקי בעיניו. גם הימים היו ימי תום, במידה רבה. מבחינתי לפחות זה היה הטקס השנתי היפה שיתקיים בהר הסמוך, והיתה לנו הזכות להיות קרובים לצלחת וממש להשתתף בחזרות. ותודה לאלפא העלום.

אחר כך באו ימים אחרים. בשנים הבוגרות יותר, השעה-שעה ורבע של צפייה או האזנה לטקס המשואות היו עבורי סיבה לטלטלה נפשית. גם התרגשות והתפעמות גדולה מעצם המעמד, מהמוזיקה, מנאום היו"ר, מהרוח הגדולה ממשיאי המשואות, וגם תסכול אינסופי כמעט ממערכת היחסים ביני לבין האירוע, ביני לבין היום הזה.

גדלתי בסביבה חרדית וחונכתי במערכות החינוך החרדיות. יום העצמאות כמעט לא היה נוכח. כמוהו גם יום הזיכרון. אמנם היה יום חופש ופה ושם גם איזשהו ציון משפחתי, אבל – שום דבר מעבר . אף על פי שגדלתי בסביבה חרדית מאוד מאווררת ומחוברת, ההשפעות הרעות של קבוצות חרדיות קיצוניות חדרו למיינסטרים החרדי והשליטו קו של התנתקות והתנגדות. והנה, גדלתי ואני כבר עומד ברשות עצמי, מנותק מהשפעות כאלה (בשנותיי הבוגרות יותר הייתי עסוק בלנטרל כל השפעה קהילתית חרדית על חיי, ולנסות לחשוב ולהרגיש עצמאית), וכך אני מוצא את עצמי, אפילו עתה, צמוד לרדיו או לטלוויזיה, מאזין לטקסטים ולשירים, עוקב אחרי הדגלנים בצעידתם, ונקרע מרוב טלטלה.

התחושה שהובילה אותי ועודנה מפעמת לי הייתה תחושת אי השייכות. האם זה טקס שלי? האם זה טקס שמיועד לי? האם זה טקס שמביא אותי בחשבון החבילה? והתשובות היו ברורות: לא. זהו טקס של הזרם המרכזי הישראלי. הוא לא מיועד לאחרים, והוא בכלל לא מביא אותם בחשבון. אין שום ייצוג לתרבויות המיעוט, וגם אם הוא ישנו, הוא "מתארח". כמו השיחה עם הרב בתום יומן הצהריים של ערב החג. כמו פינתנו לענייני חתונות אדמורים.

והשאלה הזו, שאלת השייכות, היא שאלת השאלות ב־1948, כמו ב־1998, וכמו, ביתר שאת, ב־2025. שייכים או לא שייכים. או יותר נכון: מי שייכים ומי לא שייכים?

פעמיים נדרשתי לשאלה העצומה הזו בשבועיים האחרונים. מכיוונים שונים. פעם אחת זה קרה ברדיו. ביחד עם שותפתי נוגה דיאנג'לי ראיינו את טל מוסרי החמוד והאהוב. בראיון עלה סיפור האיחוד המחודש של להקתו "צעירי תל אביב", ובשלב מסוים שאלתי את טל ואת נוגה האם נראה להם שריבוי הופעות האיחוד בשנה האחרונה קשור גם לאיזשהו רצון וכמיהה של השבט להיאחז בעבר ההגמוני שלו. ידעתי שזוהי שאלה קצת פוליטית וטעונה, אני מודה, והיא אינה מתאימה לי בימים אלה, אבל לא הצלחתי להתאפק, כי אני חושב שזיהיתי כאן משהו נכון.

שניהם, שני חבריי החכמים, ענו כמעט ביחד שכן. זהו רצון ישראלי לחזור למדורת השבט. והפנים שלי מיד התכרכמו, וכאב אחז בי. מפני ששניהם טעו כמובן. זהו אכן רצון לחזור למדורת השבט, אבל לא רצון ישראלי לחזור למדורת השבט, אלא רצון השבט לחזור למדורת השבט.

אני לא אומר את זה חס וחלילה כדי לעורר מדון או להצית משהו, אלא כדי לנסות ולהבהיר נדבך בשאלת השייכות ואי השייכות. אני מכיר, אישית כמעט, כמה מיליונים שעבורם "הכבש השישה עשר" לא היה מדורת שבט. גם לא "ספר הג'ונגל" וגם לא טל מוסרי וערוץ הילדים. הם גדלו והתפתחו והתרבו, והיום הם עיקר בניינה ומניינה של החברה הישראלית, והם דווקא לא מתגעגעים לכבש השישה עשר כאל מדורת שבט, מפני שמעולם הוא לא היה כזה עבורם.
אבל הטעות של טל ונוגה מובנת לחלוטין. כך אנחנו חיים בארץ שנים רבות. יש מדורת שבט והיא ממשיכה להתקיים, מבלי לשים לב שהשבט שמסביבה הולך ומשתנה, ולצדו מוקמים תתי שבטים וקבוצות שבט קטנות שהופכות ליותר גדולות, ויש להן מדורות משל עצמן. וכבר אין, וגם לא הייתה מעולם, מדורת שבט אחת.

להרגיש לא שייך זאת תחושה עזה, מכוננת ויוצרת סיפור. בגדול כמו בקטן. במסיבת יום ההולדת של שלומי, לפני שבוע, זה היה מאוד-מאוד חד. אמנם ישבתי וחייכתי לאורך כל האירוע, אבל זה היה בגלל שמיד הבנתי שיצא לי מן הסיטואציה טור מפואר. לעצם העניין, זאת הייתה מצוקה אמיתית. מסיבת יום הולדת מושקעת, יפה, עם אוכל טוב - אבל דוברת כולה אנגלית. אנו, בשולחן דוברי העברית הבודד, הבנו חלק מהדיבורים, אכלנו כמויות ושמחנו בשמחת שלומי בן ה־50, אבל היינו מבחוץ.

זאת הייתה בדידות לתפארת, ולא בגלל שלא הבנו נאום כלשהו (הן אפשר להסתדר בחיים גם מבלי להבין נאום כלשהו), וגם לא כי שיעמם לנו (הן אכלנו כמויות ושוחחנו בינינו ללא הרף), אלא בגלל הקביעה ההצהרתית שנחה מעל ראשנו, מבלי שהם התכוונו לכך כמובן – שאנו מבחוץ. זאת תחושה מאוד ברורה, מאוד נוכחת ומאוד מגדירה.

אז מה עושים?

אפשר לנהל את האירוע בעברית, אבל זה פתרון טיפשי כמובן, כי הוא ישאיר מחוץ לאירוע את דוברי האנגלית. אפשר לא להזמין לאירוע את דוברי העברית, פשוט לוותר עליהם, אבל אז הם יישארו בחוץ, וגם לא יביאו מתנה. אפשר, אולי, לנהל את האירוע בעברית ובאנגלית לסירוגין. זה פתרון לא רע, אבל הוא מאוד קשה לביצוע, מייגע מאוד ודורש מינונים מאוד מדוייקים, שהרי הנושא הוא לא מי יבין את התוכן, אלא מי ירגיש שייך ומי ירגיש חוצן. הדרך הרביעית היא, תסלחו לי, היא לא לקיים את המסיבה. הרי לא חייבים לארגן מסיבה. לא תהיה מסיבה – כולם ירגישו טוב ומחוברים ולא תהיינה בעיות.

יום העצמאות תשפ"ה. אחד הטעונים והכבדים בתולדות מדינת ישראל. הנה הצעה לכיוון מחשבה: נסו לעסוק רק בזה. רק בשאלת השייכות. במקום לשאול איך מגייסים את תלמידי הישיבות, כדאי לשאול למה הם לא מתגייסים ולהבין את העניין הפשוט והבסיסי שזה קשור לתחושת השייכות. הנה הפרויקט הגדול שלנו לשנים הבאות: לייצר ישראליות שאין בה שייכים ולא שייכים. כולם שייכים – מבלי לוותר על הזהות, או כולם לא שייכים, אבל אז יש רק חובות. בלי מסיבות. אפשר לדון בכך לנצח. אני גאה להיות חתום על נוסחת "מרק או סלט" שפרסמתי והיא אומצה בחום על ידי גופי חינוך רבים בארץ, ואין כאן המקום להאריך בה. עוד לפני מתן הפתרון, חובה להסכים על כך ששאלת השייכות היא שאלת יסוד, שיותר מהרבה שאלות תקבע את עתידנו כאן, לתפארת מדינת ישראל.