נשים נאנסו, ילדים נשחטו: העבר המדמם של הרובע המפורסם באתונה - והתקומה המפוארת

זמן מה לאחר השקיעה, ביום שישי הגדול, ערב חג הפסחא, יצאו תושבי רובע ניאה סמירני שבאתונה מבתיהם ועלו אל הכנסייה שבראש הגבעה. בדרך הם עצרו וקנו נרות גדולים נעוצים בכוסיות פלסטיק צבעוניות, ועם רדת החשיכה מילאו בהמוניהם את הרחבה הגדולה.

עשרות אלפי אנשים, וביניהם ראש העירייה של הרובע, תזמורת כלי נשיפה ותופים ופרחי כמורה בגלימות חגיגיות, חיכו בסבלנות שייפתחו דלתות העץ הגדולות. ואז, בצעדים מדודים, ירדו הכמרים הנושאים את ערש הדווי של ישו, עטור זרי פרחים ובדים רקומים אודם וזהב.

וכך, כשצעדו ושרו בשלושה קולות מסולסלים את מזמורי הקבורה הנוגים "החיים בקבר" ו"הו אביב מתוק שלי", המבכים את החיים הצעירים שנגדעו, צעד אחריהם כל הרובע ושר בלחש כמעט. אחר כך התפזרו כולם ואיחלו זה לזה "קאלי אנסטסי" (תחייה שמחה), ולמחרת, לקראת חצות הלילה, חזרו לטקס התחייה מחדש של ישו - גולת הכותרת של חג הפסחא - ונפרדו בנשיקות ובאיחולי "פסחא שמח" לקול הפעמונים שדנדנו מנגינה עולצת וחגיגית.

וכמו פעם, כמו תמיד, שוב קרה כאן הנס שהוא אולי המפתח להבנת הרוח היוונית כולה, ובמיוחד רוחה של השכונה הזאת: נס השיבה מן המוות, האבל, הצער והכאב - אל החיים התוססים והשמחה. הכנסייה המרכזית של הרובע, אגיה פוטיני, היא העתק כמעט מדויק של הכנסייה המקורית שהשקיפה אל העיר סמירני (איזמיר) מעל גבעה נישאה.

אונאסיס, שיהפוך לאחד מעשירי העולם, הקים מרכז תרבות שמתעד את החיים בעיר הולדתו שנחרבה. בראש המרכז יש ציור קיר צבעוני המגולל את סיפור היוונים באסיה הקטנה. המבנה נקרא על שם האלה המופקדת על האש ועל השלום בבתים

על פי הברית החדשה, אישה שומרונית שהגישה לישו מים מהבאר (של יעקב אבינו), והתבשרה מפיו כי הוא המשיח שציפתה לו, הוטבלה בשם "פוטיני" (המוארת). על פי המסורת העממית, היא זכתה למעמד של קדושה מעונה בסמירני (או סמירנה, ששמה נגזר כנראה ממרר, או מור, אחת המתנות שהגישו האמגושים, שלושת חכמי קדם, לישו התינוק) - ועל כן נקראה הכנסייה הראשית מבין שלוש הכנסיות הגדולות בסמירני על שמה.

אימה על קו המים

אגיה פוטיני היתה מבנה מרשים, בעל שלושה חללים מרכזיים ומגדל פעמונים בגובה 33 מטרים. בראש המגדל התנוסס שעון מפואר, שצלצולו הדהד בכל העיר מדי שעה. לפי הערכות שונות, בתחילת המאה ה־20 חיו בסמירני כ־200 אלף יוונים (ועוד עשרות אלפי ארמנים, יהודים ובני דתות ולאומים אחרים). סמירני היתה עיר קוסמופוליטית, שוקקת חיים ותרבות מערבית. היוונים, שחיו באסיה הקטנה אלפי שנים, היו האליטה הבלתי מעורערת של העיר, מבוססים כלכלית ובעלי קשרים מסחריים ותרבותיים ברחבי אירופה.

בשנים האחרונות חוזרים יוצרי קולנוע וטלוויזיה לשנים האלה, ליופי, לשפע ולחיים הטובים, אך גם לפצע הפעור של האסון שחיסל את כל זה בקיץ אחד ובסתיו שאחריו (כמו בסרט "סמירנה אהובתי" מ־2021). תיאורים ממוסמכים של הטבח, העינויים והגירוש האלים מופיעים בכמה רומנים, וביניהם "המבוך" של הסופר היווני פאנוס קרנזיס ו"ציפורים ללא כנפיים" של לואי דה ברנייה הבריטי.

בקיץ 1922, אחרי תקופה של טלטלה פוליטית ביוון שבסיומה הביסו הרפובליקנים את המלוכנים, המנהיג הנבחר והנערץ אלפתריוס וניזלוס שלח את הצבא להשתלט על סמירני. הוא פעל ברוח "הרעיון הגדול", שראה בכל שטחי אנטוליה (אסיה הקטנה) טריטוריה יוונית.

אף שהציגו עמדה רשמית ניטרלית, המעצמות, ובראשן בריטניה וארה"ב, תמכו במעשה; אבל כשחיילים טורקים ירו בחיילים היוונים שצעדו בנמל, וכשקהל החוגגים שהניפו דגלים כחולים־לבנים וקראו "יחי וניזלוס" ו"אמן שנגיע עד קונסטנטינופול" התפזר בבהלה - הן חששו מהסתבכות. הבריטים הרהרו אז באפשרות שסמירני תהפוך לשטח מפורז באחריות הממלכה. עד כדי כך הם התקשו לוותר על התענוגות שהעיר הציעה להם.

התגובה הטורקית היתה קשה פי כמה ממה שכולם - הבריטים, האמריקנים והיוונים - העלו בדעתם. כוחות צבא בראשות מוסטפא כמאל אטאטורק, שאליהם הצטרפו כמה מיליציות שאכזריותן נודעה לשמצה, דהרו ברחובות, היכו, פצעו והרגו עוברי אורח, פרצו לבתים, הרסו ובזזו. בשיא המתקפה הם הציתו אש בסמטאות, ועד מהרה התלקחה בעיר שריפה אדירה.

מאות אלפי יוונים וארמנים נדחקו אל קו המים כדי להימלט מהבעירה, ונאלצו להישאר שם בתנאים קשים במשך שבועיים ויותר. החיילים ולוחמי המיליציות התעללו בנמלטים וטבחו בהם בלי רחמים. נשים נאנסו, ילדים נשחטו. עשרות אלפי גברים גורשו פנימה לשטח אנטוליה, וכמעט כולם מתו שם ברעב, בצמא ובעינויים.

אף שאוכלוסיית סמירני המקורית נעקרה באכזריות משורשיה ואיבדה חלקים גדולים ממשאביה, היא הצליחה לשמר ולטפח את נכסיה החברתיים והתרבותיים, וחוללה ביוון שינוי אדיר בכל תחום: קולינריה, אמנות, קולנוע, שירה, ספרות, פוליטיקה ומסחר

התושבים ניסו להימלט, אבל לא היה להם לאן. אמנם בנמל עגנו עשרות ספינות בריטיות, אמריקניות ואחרות, אך הקברניטים קיבלו הוראה לשמור על ניטרליות, לא להיענות לתחינות הניצולים ששחו מסביב ולא להוריד סירות הצלה. על הסיפונים ניגנו תזמורות צבאיות בכל עוצמת הרעש של כלי הנשיפה, במאמץ להחריש את צעקות הטובעים, וכדי לוודא שהדיפלומטים שפונו בבהילות מהעיר לא יתפתו להושיט להם עזרה.

השריפה הרסה כליל את הרובעים היווני והארמני של העיר. בספרו "The Great Sea: A Human History of the Mediterranean", ההיסטוריון דיוויד אבולעפיה מצטט עדויות שלפיהן את רוב מקרי האונס והרצח ביצעו אנשי המיליציות, אבל גם חיילים סדירים. "הרחובות היו מוצפים בגלונים של דלק... וב־13 בספטמבר העיר כולה עלתה באש...".

קצין בריטי שנכח במקום העיד: "כל הבוקר זהר האופק, ולפנות ערב נראו לאורך כל קו המים הלהבות של סמירנה הבוערת. הגענו כשעה לפני עלות השחר, והמראה היה מחריד. העיר כולה עלתה באש. הנמל הוצף אור מסנוור. אנשים שנמלטו מבתיהם הבוערים התרוצצו הלוך ושוב על הרציף, מטורפים מבהלה.

"בלתי נסבלות היו זעקותיהם קורעות הלב של הנשים והילדים. רבים מהם השליכו את עצמם למים בייאוש. אחרים הצליחו איכשהו לשחות ולהגיע לסירות, אבל כל סירה שהתקרבה אל המזח כמעט טבעה מייד מעומס המטפסים עליה... אפילו בספינות שעגנו במרחק 200 מטרים משם הורגש החום, כמו תופת ממש... וכאילו בכל אלה לא היה די - צרורות השמיכות, השטיחים והבגדים שכמה מהפליטים הצליחו למלט עלו באש, ויצרו שרשרת מדורות לאורך הרחוב כולו" (מתוך "שריפות של שנאה: טיהור אתני באירופה של המאה העשרים", הוצאת אוניברסיטת הרווארד).

כמה יוונים ונוצרים אחרים נרצחו באסון המחריד הזה? חוקרים אחדים משערים שהיו עשרות אלפי קורבנות. אחרים משוכנעים שהיו שם לא פחות מ־125 אלף. אבולעפיה טוען שפרט לנטבחים בתחומי העיר, מספרם של המגורשים שמתו בעינויים במחנות של אנטוליה הגיע ל־100 אלף. כך או כך, אין עוררין על כך שהיה זה אירוע מזעזע. ווינסטון צ'רצ'יל, לימים ראש ממשלת בריטניה, הגדיר אותו "אורגיה של הרג מהגיהינום".

מולדת הבלוז היווני

זמן רב השתוללה הבעירה, ולבסוף הגיעה עד לגבעה של אגיה פוטיני. ב־9 או ב־10 בספטמבר (לפי עדויות שונות), עוד בטרם התלקחה הכנסייה, קצין טורקי ושני חיילים נכנסו ללשכתו של הפטריארך כריסוסטומוס (Chrysostomos of Smyrna), גררו אותו החוצה ומסרו אותו לידי המושל הצבאי נוראדין איברהים פאשה, שהעביר אותו לידי ההמון הזועם. כריסוסטומוס נרצח מייד, והאספסוף התעלל בגופתו.

הכנסייה ומגדל הפעמונים עלו באש. עשן סמיך היתמר מעל הגבעה. שנים אחר כך סיפרו הפליטים שהגיעו ליוון איך עמד בשמיים ענן אדום בוער, ואיך נח אחריו האפר המחניק על חורבותיה של העיר וכיסה את הגופות והדם.

נער בן 16, בן לאחת המשפחות הידועות והמבוססות בעיר, הצליח לחמוק מהטובחים. תחילה הוא התחבא, וכבר כמעט נמלט מהעיר הבוערת לאחד האיים הקרובים, כי חשב שהוא הניצול היחיד מכל קרוביו - אבל ממש ברגע האחרון שמע שאף על פי שכולם אכן נרצחו, אביו עדיין בחיים וכלוא באחד המחנות. הנער מיהר לצאת לשם, שיחד את הסוהרים וחילץ את האב. השניים הגיעו לנמל, עלו על סירה עמוסה עד כדי סכנת טביעה והפליגו משם אל החופש.

שנים אחר כך, כשהנער נמוך הקומה בעל המבט החודר, אריסטוטלס אונאסיס, יהיה לאחד האנשים העשירים בעולם, הוא יקים מרכז תרבות שיתעד את החיים בעיר הולדתו. הבניין המרשים, המעוצב בסגנון ניאו־קלאסיציסטי ובראשו ציור קיר צבעוני המגולל את סיפור האוכלוסייה היוונית באסיה הקטנה, ייקרא על שם האלה הסטיה, שמופקדת על האש המבוערת בבתים ושומרת על שלומן של הנשים ובני משפחותיהן. הבניין יעמוד בלב הכיכר היפה ביותר בעיר הבירה, אתונה, ברובע החדש שיישא את השם ניאה סמירני - סמירני החדשה.

האתונאים רואים בניאה סמירני חלק מליבה הפועם של העיר. ואכן, ברבע שעת נסיעה צפונה בטראם מגיעים מכאן למרכז - כיכר סינטגמה, האקרופוליס ושכונת פלאקה - וברבע שעת נסיעה דרומה מגיעים לחופים המטופחים של הריביירה האתונאית

בקיץ 1923 הגיע ראש ממשלת יוון אלפתריוס וניזלוס לעיר לוזאן שבשווייץ, למשא ומתן שנועד לשים קץ למלחמה בין ארצו לבין טורקיה. המלחמה הסתיימה במפלה נוראה ליוון, ואילו הטורקים מציינים אותה עד היום כמלחמת העצמאות של טורקיה החדשה, שהוקמה על שרידי האימפריה העות'מאנית שהובסה במלחמת העולם הראשונה והתפרקה. היה זה הסכם שלום בין טורקיה, יוון, בריטניה, צרפת וכמה מדינות נוספות, ומנסחיו הגדירו אותו בתור הסדרת מעמדה של אסיה הקטנה.

התוצאה המפורסמת ביותר של ההסכם ההוא היא מה שהטורקים (ורוב העולם) מכנים "חילופי האוכלוסין בין טורקיה ליוון" - ואילו היוונים קוראים לו "הקטסטרופה", האסון. 1.2 מיליון יוונים־נוצרים דוברי יוונית, שאסיה הקטנה היתה מולדתם במשך אלפי שנים, גורשו ליוון, המולדת הרשמית שאיש מהם לא הכיר ולא ראה מימיו, ואילו 600 אלף טורקים מוסלמים גורשו גם הם למדינה חדשה, שלא היה להם שום קשר איתה מעולם. במסגרת ההסכם הוכרז על שני איים שהתגוררו בהם כ־8,000 יוונים, טנדרוס ואימברוס, כאזורים אוטונומיים - אבל טורקיה לא כיבדה את ההסכם, וסיפחה אותם למעשה כעבור שלוש שנים.

הסכם לוזאן הציב בפני יוון בעיה קשה: בתוך זמן קצר היא נאלצה לקלוט את פליטי אסיה הקטנה, לספק להם פרנסה וליישב אותם במרכזי הערים. זאת היתה משימה בלתי אפשרית כמעט: המדינה הצעירה רק התחילה להתאושש ממלחמה שקרעה את החברה מבפנים ופגעה עמוקות במצבה הכלכלי, ואילו התושבים התנכרו לפליטים וראו בהם נטע זר. הם פחדו שהעניים שביניהם יהפכו את השכונות החלשות לאזורים מוכי אלימות, פשיעה וסמים - מה שבאמת קרה.

אלא שבאותם מקומות ממש התפתח גם הבלוז היווני, הרבטיקו, שכעבור שנים הפך לזרם המוזיקלי והפיוטי המבטא יותר מכל דבר אחר את עושרה ורבגוניותה של התרבות העממית היוונית. בד בבד, הם נרתעו מאנשי האליטה של סמירני, וחששו שמא הם ישתלטו על מרכזי הכוח וישנו את אופייה של המדינה.

ואכן, אף שהאוכלוסייה הזאת נעקרה באכזריות משורשיה ואיבדה חלקים גדולים ממשאביה, היא הצליחה לשמר ואף לטפח את נכסיה החברתיים והתרבותיים, וחוללה ביוון שינוי אדיר בכל תחום אפשרי: הקולינריה, האמנות הפלסטית, הקולנוע, השירה, הספרות, הפוליטיקה, המסחר והעסקים. המושג "סמירניוטס", אנשי סמירני, מופיע בעשרות שירים וסיפורים ומשמש מקור גאווה.

בתחילת המאה ה־20, כביש רחב חיבר בין מרכז אתונה לבין פאלירו, הנמל העתיק של העיר. הוא חצה אזור כמעט שומם, מרוחק כ־4 ק"מ ממרכז העיר, שהתגוררו בו כמה עשרות משפחות. הממשלה, שחיפשה מקום ליישב בו את הפליטים, סייעה להם לבנות שם רובע חדש. הבנייה התקדמה במהירות. הסמירנאים בנו לעצמם בתי משפחה בסגנון קולוניאלי, כמו במולדת הישנה, ונטעו בחצרות ובצידי הדרכים עצי לימון וחושחש. עד מהרה נוצרה במקום קהילה מגובשת, ששימרה את אופייה המיוחד של עיר הולדתה.

סוד הקסם כאן טמון גם ב"אלסוס", חורשת הענק השופעת שיחי בר ופינות חמד, לצד בתי הקולנוע השכונתיים עם הגג הנפתח בקיץ, מרכזי התרבות הקהילתיים עם ההופעות, הקונצרטים וההצגות, וגם שוק חג המולד שהופך את הכיכר לפארק שעשועים ענק

בתום מלחמת העולם השנייה, ניאה סמירני על 15 אלף תושביה, שרובם ככולם פליטי העיר סמירני, היתה למועצה מקומית עצמאית. רק בתחילת שנות ה־50, כשאזור דרום אתונה התמלא שכונות גדולות חדשות וצפופות, הפך גם היישוב הזה לרובע של עיר הבירה. בשנות ה־70 וה־60, עם תנופת הבנייה הגדולה, נבנו ליד בתי המידות ראשוני הבתים המודרניים המשותפים, רובם בני שש קומות, ואוכלוסיית הרובע צמחה במהירות. כיום מתגוררים בו כ־73 אלף איש, ממש כמו בעיירה בינונית (לשם השוואה: בעיר הבירה של מחוז אפירוס, יואנינה, חיים כ־65 אלף תושבים).
המון פיתויים מוגזמים

רחבת ידיים ומרובת תושבים ככל שתהיה, האתונאים קוראים לניאה סמירני "שכונה", ורואים בה חלק בלתי נפרד מליבה הפועם של העיר. ואכן, בתוך רבע שעה של נסיעה צפונה בטראם אפשר להגיע מכאן למרכז - כיכר סינטגמה, שכונת פלאקה והאקרופוליס - ובתוך רבע שעה נסיעה דרומה אפשר להגיע לחופים המטופחים של הריביירה האתונאית. ועם זאת, לניאה סמירני בהחלט יש חיים ואופי משלה.

ניאה סמירני, כך אומרים האתונאים, היא השכונה הכי יוונית - אבל כששואלים אותם למה הם מתכוונים בהגדרה הזאת, הם מתקשים להסביר. ובאמת, לא קל לפענח בפשטות את סוד קסמה של השכונה.

האם זאת ה"פלאטייה", הכיכר המרכזית, שנחשבת היפה ביותר בכל הבלקן, ושבכל ימות השבוע שוקקת חיים ופעילויות סביב המזרקות, בשבילים הרחבים שבין הערוגות הפורחות, במסעדות ובבתי הקפה האלגנטיים־אירופיים מובהקים, ובדוכני אוכל הרחוב העממיים?

או שמא אלה השדרות הרחבות וניזלו ואומירו, שחוצות זו את זו ומתגאות בשפע בוטיקים יוקרתיים וחנויות בגדים, מסעדות מסורתיות וחדשניות (איטלקיות, אסיאתיות, דרום אמריקניות - מה לא), טברנות, אוזריות, גלידריות צבעוניות, מעדניות שמייצרות גבינות ויוגורט משלהן, מאפיות וחנויות קפה, פיצוחים וממתקים שמציעות אינספור פיתויים מוגזמים, קיוסקים של פעם והמון חנויות בשמים ותמרוקים?

ואולי זו אלסוס, החורשה הענקית השופעת שיחי בר ועצים ופינות חמד, שהרחובות הרחבים והקטנים זורמים אליה? או בתי הקולנוע השכונתיים עם הגג הנפתח בקיץ, כמיטב המסורת? או מרכזי התרבות הקהילתיים עם ההופעות, הקונצרטים, ההצגות והפעילויות החברתיות המגוונות כל השנה, ובעיקר בקיץ? או שוק חג המולד שנפתח מדי שנה בכיכר, שהופך אותה לפארק שעשועים ענק עם קרוסלה כמו באגדות ומשטח החלקה צח כשלג?

ואולי כל אלה ביחד. ויותר מכל - התערובת המסחררת בין אתמול לבין היום, בין מזרח למערב, בין השמרנות של הקשישים לבין המולת הילדים ברחובות ובגנים, בין הזיכרון הכואב הטבוע בכל אבן מאבני המקום לבין השלווה המתוקה שיורדת על כל מי שמבלים כאן יותר מיום אחד. ואולי הנעימות הזאת של האנשים: בוקר טוב וערב טוב ומה שלומכם ומה שלום הילדים ושבוע טוב וחודש טוב ואיזה תינוק נחמד שתחיו ותבלו ותיהנו ממנו, ותהיו בריאים... הרי אין קץ למילון האיחולים הטובים של היוונים.

כי על כל צעד ושעל בניאה סמירני אפשר לראות ולחוש את הזיכרון העז של פצעי העבר - אבל הזיכרון הזה מהול בגאווה על אותו עבר עצמו ועל המורשת שהוא נושא עימו.

הפעמון שנוקב בכדורים

ניאה סמירני אינה מקום עלייה לרגל. לעיתים רחוקות אפשר לראות בשכונה אנשים שלא חיים בה, ואת התיירים אפשר למנות על אצבעות כף יד אחת. אבל לאורחים שמגיעים אליה מזומן טיול בעקבות הזיכרון, ולא פחות מזה - בעקבות היופי, האווירה הנעימה, הקולות והטעמים המיוחדים לה.
נתחיל מהכיכר, איך לא. הרי היא יפה כל כך. בשבתות ובימי ראשון בתי הקפה מלאים מפה לפה.

יוונים אוהבים להתיישב עם המשפחה או עם החברים בשעת בוקר מאוחרת על כוס קפה, הרבה סיגריות ולפעמים איזו עוגה. כך הם יכולים לשבת ולשוחח בנחת (או להתווכח בקולי־קולות, גם זה סוג של נחת) במשך שעות. בינתיים הילדים משחקים ברחבה שממול, עד שכולם רעבים ועוברים לשבת באחת המסעדות, שני מטרים משם.

הכיכר ענקית. היא לא עגולה, אלא מלבנית, ומתמשכת משדרת וניזלו, במקביל לשדרת אומירו, כמעט עד לקצה הגובל בשכונת קליתאה. שם, בקצה, היא הולכת ונעשית צרה, ונפתחת מחדש אל רחבת ההסטיה, מרכז התרבות שהקים אונאסיס. מול הבניין משתרעת חורשת הזיכרון: ראשון בולט הפעמון הגדול ומנוקב הכדורים, שחולץ משרידיה של אגיה פוטיני המקורית. אחריו לוחות זיכרון וכמה אבנים גדולות שנלקחו מהשריפה, ולבסוף, מול המזרקה היפה שילדים קופצים ומשתעשעים בה בימי הקיץ, ניצב פסלו אדיר הממדים של הפטריארך כריסוסטומוס, שאחרי מותו הוענק לו מעמד של מרטיר, קדוש מעונה.

הזיכרון הטרגי מציץ מכל פינה: מציורי הקיר של בית הספר התיכון (ליקיו, החטיבה הגבוהה), שצוירו לפני שלוש שנים במלאת 100 שנים לקטסטרופה; מציורים דומים על קירותיו של מרכז התרבות והחברה הקטן שנמצא בכיכר; ומהמוזיאון הקטנטן לזכר שני האיים טנדרוס ואימברוס, שתושביהם היוונים - מעט יותר מ־10,000 איש - נאלצו לבסוף לעזוב בשנות ה־60, אחרי שהטורקים הפרו, כאמור, את זכותם לאוטונומיה שניתנה להם בהסכם לוזאן.

בסוף אוקטובר 2023 עברתי ליד בניין ההסטיה, והחלטתי להיכנס. "אם את רוצה לראות את המוזיאון", אמר האיש בקבלה, "את צריכה להצטרף לקבוצה עם מדריכה". הצטרפתי לשלושה תיירים חביבים מפינלנד. עברנו מחדר לחדר, קיבלנו הסברים על חיי היום־יום, ראינו את בגדי הכלות ואת כלי הבישול וההגשה. התיירים שאלו שאלות, והמדריכה ענתה בפירוט רב.

ואז הגענו לחדר האחרון, שמתעד את הקטסטרופה. המדריכה הקרינה שקופיות בשחור־לבן ותיארה את זוועות הטבח. התיירים הקשיבו בנימוס, ואני לא החזקתי מעמד. המחשבות נדדו הביתה. ביקשתי סליחה ויצאתי. התיישבתי על המדרגות וניסיתי לעצור את הבכי. לשווא.

הסיור נגמר. התיירים הודו למדריכה והלכו, והיא ניגשה אלי. "את לא מכאן", היא אמרה. נכון, עניתי.
"מאיפה?". היססתי רגע. היא הביטה בי. "את מישראל". הנהנתי. "אני כל כך מצטערת", היא אמרה, וחיבקה אותי. עכשיו גם היא בכתה. "אני כל כך מצטערת. את יודעת? בשבילם", היא הצביעה על הקבוצה שהתרחקה משם, "זה רק סיפור. בשבילנו זה פצע פתוח. את הרי מבינה".

לחם שחור בעמידה

אבל לזיכרון יש גם צד אחר, שופע חיים ושמחה. בהסטיה מארחים הצגות תיאטרון, סרטים, תערוכות, לימודי אמנויות מסורתיות, כנסים, הרצאות ושיעורי ריקוד עממי. המוזיאון של שני האיים הוא גם מקום מפגש חמים וצוהל עבור זקני האיים, ויש בו גם מסעדה נחמדה שמציעה תבשילים מסורתיים, שמשלבים בין המנות היווניות המוכרות לבין הטעמים העזים של אסיה הקטנה.

במשך כל השבוע אפשר לסעוד שם, אבל בימי ראשון מסיבים סביב השולחנות רק בני האיים ומשפחותיהם. הארוחה נמשכת שעות ארוכות, ואחריה מתחילים כולם לשיר, לרקוד ולנגן את שיריה העגומים והשמחים של המולדת הישנה. שירים ומנגינות מלווים את השכונה בכל קרן רחוב, בכל יום כמעט. מדי יום רביעי עם שחר, הרחוב הארוך מגלו אלכסנדרו (אלכסנדר הגדול) נסגר לתנועה, ומוקמים בו דוכני השוק השבועי, הלאיקי אגורה. איגוד החקלאים, המשווקים את סחורתם היישר מהשדה, מהים ומהמטע, עובר באתונה בכל יום לשכונה אחרת.

המדריכה במוזיאון הזיכרון הקרינה שקופיות בשחור־לבן ותיארה את זוועות הטבח בבני סמירני. אני, שמחשבותיי נדדו הביתה, התיישבתי בבכי על המדרגות. המדריכה ניגשה, הביטה בי ואמרה: "את לא מכאן, נכון? את מישראל. את מבינה את הפצע הפתוח"

המחירים, כך אומרים כאן, הם לא נמוכים במיוחד, אבל ללאיקי הולכים בעיקר כדי לחגוג את היופי הצבעוני, את הטריות ואת האווירה. בלאיקי אפשר למצוא גם פרחים ועציצים, בגדים, וילונות, מצעים וכלי בית במחירים מצחיקים, וגם קלמקי - שיפודים שאוכלים בעמידה לצד פרוסת לחם שחור.

בכניסה לשוק, מצידו של הרחוב הראשי, תמיד עומדים נגנים וזמרים. לפעמים אפילו המוכרים פוצחים בשיר, וסוחפים איתם את כל הקונים. מדי קיץ נוהרים תושבי השכונה לאלסוס, החורשה הגדולה שעל הגבעה. הם קונים כרטיס ב־7 יורו, מצטיידים בפופקורן ובשתייה, מתיישבים בכיסאות פלסטיק פשוטים תחת כיפת השמיים וצופים בהצגות תיאטרון, בלהקות זמר, בנגנים ובזמרים - כולם מהשורה הראשונה. זהו פסטיבל "יוניוס".

על פי המסורת, היוונים תושבי אסיה הקטנה היו צאצאי השבט האיוני, שקיבל את שמו מאיו, אהובתו של אבי האלים זאוס, שהפך אותה לפרה כדי שאשתו, הרה, לא תפגע בה - אבל הרה שלחה זבוב בקר נורא שיעקוץ אותה ללא הרף, ואיו האומללה ברחה והחלה לנדוד ברחבי יוון הגדולה. אל תרחמו עליה - איו היא האם הגדולה של השושלת שממנה נולד גיבור הגיבורים הרקולס, והוא נקם בזאוס גם בשמה.

זיכרון השבט חי ופועם גם במועדון הספורט המקומי - פאניוניוס, שהוקם בניאה סמירני ב־1890 כמועדון כדורגל ומוזיקה וטיפח לראשונה אימוני אתלטיקה קלה לנשים. כיום זאת אגודת ספורט עם קבוצות כדורגל, כדוריד וכדורסל משלה. אפילו בריכת השחייה השכונתית שייכת למועדון, והמינוי לבריכה מחייב חברות באגודה.

החורף באתונה היה קצר השנה. כמה ימי גשם, כמה לילות קרים, ודי. עצי החושחש הנטועים לאורך כל הרחובות התבלבלו קצת: הם עמוסים פרי כתום חמוץ־מריר, ומלבלבים בשִפעת פרחים לבנים המפיצים ניחוח מתוק ברוח הקלה. בחלונות הראווה, שלא מזמן התקשטו בתחפושות ובמסכות לכבוד קרנבל ה"אפוקריאס", ישבו לאחרונה ארנבוני הפסחא בסלסילות קש, מוקפים ביצים צבעוניות.

בכל פינה מוכרים שתילים ועציצים ופרחים בגוונים עליזים, וכולם מאחלים זה לזה "קאלי סרקוסטי" (צום טוב, לרגל תקופת ארבעים הימים שנמנעים בהם מאכילת בשר ומוצרים מן החי), ומוסיפים איחולים שיסתלקו ענני הצער ושיבוא אור של פיוס ושמחה.

איפה לבלות בשכונה?

ניאה סמירני היא שכונת מגורים מובהקת, ועם זאת, מאוד היא מסבירת פנים לאורחים. אז הנה כמה מקומות שבהם כדאי לבקר:

הסטיה ניאה סמירני: אפשר רק לסייר בכיכר הזיכרון ולהציץ בבניין היפה, ואפשר לתאם ביקור במוזיאון המתעד את החיים בסמירני ואת ההיסטוריה המרתקת של היוונים באסיה הקטנה. estia-ns.gr

כנסיית אגיה פוטיני: הכנסייה המרכזית של ניאה סמירני, העתק יפהפה של הכנסייה המקורית. מומלץ במיוחד להגיע לטקסי הפסחא, מיום שישי הגדול ב־18 באפריל ועד מוצ"ש 19 באפריל, לקראת חצות. agiafoteinins.gr

השוק של יום רביעי: זה האתר של איגוד השווקים העממיים באתונה. תמצאו כאן את כל השווקים לפי אזור ולפי היום בשבוע. neasmyrni.gr/laikes-agores

מסעדות על קצה המזלג:

סאוואס: מסעדה עממית פשוטה ולא יקרה, ולמעשה הקבב הכי טוב באתונה. במשך שנים רבות סאוואס עמדה בכיכר מונסטיראקי במרכז העיר, וכש"או ת'נסיס" השתלט על כל הרחוב היא עברה לכיכר היפה של ניאה סמירני, המקום הכי טבעי. אחרי הכל, מנת הקבב המעולה, עם יוגורט או בלעדיו, נולדה בסמירני ובקונסטנטינופול.
פייסבוק: Savvas Nea Smirni

מירטיה: תשאלו כל אתונאי איפה כדאי לאכול בניאה סמירני, והוא יענה מייד: מירטיה. בדיוק לטעם היווני - המון שולחנות בפנים ובחוץ מתחת לסככות, שפע מוגזם של בשר על הגריל, וכמובן - כל המנות היווניות האופייניות: עלי גפן, צזיקי, סלט טארמה, סקורדליה ועוד. חשוב: בסופי השבוע אין סיכוי למצוא מקום אם לא מזמינים מראש.
אינסטגרם: _myrtia@

גי־ט־מה: על הרחוב הראשי וממש קרוב למירטיה, מסעדה דומה לכאורה, ולמעשה יותר מתוחכמת, עם כמה מנות מופלאות ממש בטעמים העזים של אסיה הקטנה. בסיום הארוחה מגישים כאן כיסני בצק ממולאים גבינה מתוקה ומזולפים דבש. נפלא.
אינסטגרם: gitema_neasmirni@

אמיגוס: בר מסעדה מקסיקני. תושבי השכונה לא באים לכאן בשביל האוכל, אלא בשביל הקוקטיילים הנהדרים והאווירה הכיפית. ביחד עם הקוקטייל כדאי להזמין גוואקמולה. המלצרים מכינים אותו במקום, ליד השולחן, ומגישים עם נאצ'וס פיקנטיים. לחיים. amigos.gr/el

והכי כדאי סתם לשבת באחד מבתי הקפה בכיכר בבוקר, כשנגני הרחוב מנעימים לכם את הישיבה מול המזרקה, או בערב, כשנדלקים כל האורות המקשטים את העצים ואת הסככות. שבו בנחת, הביטו על היונים המטיילות בין השולחנות, על העוברים ושבים ועל החתולים השמנים שכל העולם מאכיל ומשקה - עד כדי כך שלא מעניין אותם כלום חוץ מלהתמתח ולפהק מרוב עונג ושלווה.